בחודש יולי השנה עמדה גדר ההפרדה למשפט. במהלך פחות משבועיים הובאו לידיעת הציבור שתי הכרעות משפטיות בנוגע לגדר. האחת ניתנה על–ידי בית–הדין הבינלאומי בהאג והשנייה על–ידי בית–המשפט העליון בירושלים. הסיקור התקשורתי של הדיונים המשפטיים בעניין הגדר הוא מעין נייר לקמוס של היחס התקשורתי לגדר בכלל: הנה נערך דיון מפורט בגדר ההפרדה; מה מתוכו הגיע לידיעת הציבור? מה הודגש ומה טושטש? איזה משפט נחרץ בתקשורת הישראלית על גדר ההפרדה?
ב–31.6.04 פסל בית–המשפט העליון את מרביתו של התוואי שהובא בפניו, בין מכבים לגבעת–זאב שמצפון לירושלים. הוא עשה זאת בנימוק שבניית הגדר בתוואי זה אינה עומדת במבחן של מידתיות. על כפות המאזניים נמצאים מצד אחד צורכי הביטחון של מדינת ישראל, ומן הצד השני זכויות האדם של התושבים הפלסטינים הנפגעים מן הגדר. לאחר שהניח על כפות המאזניים את הפגיעה בתושבים הפלסטינים מצד אחד, והצורך הבטחוני להקים את הגדר דווקא בתוואי הפוגע בהם מצד שני, פסק בית–המשפט שעל רשויות הביטחון להציע תוואי חלופי. אף על פי שבג"ץ נמנע מלהתערב בשיקול הדעת של רשויות הביטחון בקביעת הצרכים הבטחוניים, הסתייע בית–המשפט בעבודתו בחוות–הדעת ובתוואי חלופי שהוצגו לו, בהסכמת הצדדים, על–ידי המועצה לשלום ולביטחון. קיומו של תוואי חלופי אִפשר לבית–המשפט לדרוש יצירה של איזון טוב יותר בין צורכי הביטחון הישראליים ובין הפגיעה בתושבים הפלסטינים. בכל מקרה, בג"ץ לא ערער על כך שתוואי הגדר תוכנן מתוך צורך בטחוני.
החלטת בית–המשפט העליון לוותה, בין השאר, בסיקור נרחב של הביקורת על הפסיקה מצד "גורמי ביטחון", ובראשם דני תירזה, ראש מנהלת הגדר. פסיקת בג"ץ הוצבה מול מאמצי כוחות הביטחון: "ההחלטה של בג"ץ היא סטירת לחי מצלצלת עבורנו, הודה אתמול גורם בכיר במשרד הביטחון" ("ידיעות אחרונות", 1.7.04).
הסיקור של פסיקת בית–המשפט התמקד בעיכוב שהיא גורמת בהקמת הגדר והותיר את הרושם שהתערבות בג"ץ היא מטרד. ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת המתבקשת: "ככה לא בונים חומה" (1.7.04), מסבירה כותרת המשנה כי "המשמעות של פסיקת בג"ץ: צה"ל יצטרך לתכנן מחדש עשרות קילומטרים של גדר. מיליוני שקלים יירדו לטמיון, ומועד השלמת הגדר יידחה בחודשים ארוכים". האומנם זו המשמעות של פסיקת בג"ץ? התשובה חיובית מנקודת המבט של מי שרואה בבניית הגדר פרויקט שיש לקדמו בכל מחיר, ורואה בכל דיון עליה רק עיכוב והסחת דעת. הדגש ב"ידיעות אחרונות" הושם על העיכוב שגרמה התערבות בג"ץ בפעולות הצבא, שהן, כפי שמעידה הכותרת בעמוד הבא בעיתון, הכרחיות בתכלית: "בלי גדר לא נוכל לספק ביטחון".
אולם, משעה שאימצה הממשלה את פסיקת בג"ץ, ותירזה ננזף על–ידי ראש הממשלה ושר הביטחון על תגובתו, השתנתה גם האווירה התקשורתית. כך, הכותרת הראשית ב"מעריב" היתה: "שרון: נזיז את הגדר" ובכותרת המשנה מצוטט ראש הממשלה: "אפשר בהחלט לקרב את הגדר לקו הירוק".
איור: אסף חנוכה
הגדר מול הטרור
הממשלה בחרה שלא להתמודד עניינית בבית–הדין בהאג וכפרה בסמכותו להכריע בסוגיה. בכך ביקשה להימנע מדיון באווירה שהיא מחשיבה כמוטה לרעת ישראל. עם תחילת הדיונים בהאג התגייסה התקשורת הישראלית לצדה של ההסברה הרשמית. "העולם נגד ישראל" היה המוטו (וכותרת ב"ידיעות אחרונות", 23.2.04).
המסר המרכזי שביקשה ישראל להעביר במערכת ההסברה בהאג היה כזה: ישראל מותקפת בטרור ולכן עליה להקים גדר; זו הגנה עצמית. הקו הישראלי התנגד לכל דיון ענייני בגדר. כביכול, כל דיון בשאלת הגדר חותר תחת זכותה של ישראל להגן על עצמה. גישה זו זכתה לתמיכה מלאה מאמצעי התקשורת בישראל. משרד החוץ שלח להאג שלד של אוטובוס שרוף, שריד מפיגוע טרור. שלד האוטובוס כיכב בשערי העיתונים ובמהדורות החדשות. התקשורת הישראלית גילתה יוזמה משלה כשחיברה מיד, ובצורה בוטה, את הפיגוע שהתרחש בירושלים לדיונים בהאג. "ידיעות אחרונות" הציב בשער, מתחת לתמונות חללי הפיגוע, את מכתבה של פאני חיים, אלמנתו של הרוג הפיגוע יהודה חיים, בכותרת הראשית: "אתם שופטים ואני קוברת את בעלי" (23.2.04).
כך התייצב העיתון מאחורי הקו המנחה של ההסברה הישראלית: כיצד אפשר בכלל לדון בגדר ההפרדה לנוכח הטרור המכה בישראל? הסגנון הזה נשמר גם כשהתקבלה החלטת בית–הדין בהאג. ב"מעריב" ליוו את ההחלטה באוסף של תגובות, שליליות בלבד, של משפחות נפגעי הטרור.
במקום להבהיר לציבור מה הן הסוגיות העומדות על הפרק, דוחקות הכותרות להכרעה גסה: או שאתה בעד הגדר, בלי לשאול שאלות, או שאתה בעד הטרור. במקום להבהיר על מה נסוב הדיון, מוצג עצם העיסוק במידת הלגיטימיות של תוואי הגדר כפעולה אנטי ישראלית, "רוח גבית" לטרור. כך, למשל, ב"ידיעות אחרונות" לוותה הידיעה על פסיקת בית–הדין בהאג בכותרת: "לפרק את הגדר". רק במסגרת התגובה הישראלית ניתן למצוא איזכור ראשון לכך שתוואי הגדר שנידון, ונפסל, הוא התוואי שחורג מעבר לקו הירוק. יש הבדל חשוב בין פסיקה שקובעת, שאין לישראל זכות להקים גדר או להגן על עצמה ככל מדינה ריבונית, ובין פסיקה שפוסלת את הגדר שמעבר לקו הירוק, דהיינו מבקרת את זכותה של ישראל להגן על עצמה בהקמת גדר מעבר לגבולותיה המוכרים. הציבור הישראלי צריך להיות מודע להבדל הזה. עליו להבין סביב מה מתנהל הוויכוח עם הקהילה הבינלאומית. אולם "דקויות" אלו טושטשו על–ידי העיתון.
בית–הדין בהאג קבע, כפי שמופיע בסיכום פסק–הדין המוגש על–ידי "ידיעות אחרונות", כי "לא שוכנע שהדרך שנקטה ישראל לבניית החומה היתה הכרחית לשם מימוש מטרותיה הבטחוניות". ב"ידיעות אחרונות", במסגרת סיכום פסיקת בית–הדין בהאג בראשי פרקים, תחת הפרק "לא להגנה עצמית", נכתב כי "לנוכח המידע שלפני בית–הדין לא ניתן לקבוע כי בניית החומה על בסיס התוואי שנקבע היא האמצעי היחיד להבטחת האינטרסים של ישראל נגד האיומים והפגיעות שאותם ציינה כצידוקים לבניית החומה. בעוד שלישראל הזכות והחובה... להגן על האוכלוסייה האזרחית, על האמצעים שאותם היא יכולה לנקוט להישאר במסגרת ובהתאמה למשפט הבינלאומי". כיצד שלל בזה בית–הדין את זכות ההגנה העצמית של ישראל? האם מובן מאליו שהזכות להגנה עצמית כרוכה בצפצוף על החוק הבינלאומי? האם חייבים כולם להשתכנע באופן בלתי ביקורתי, כפי שנהגה במקרה זה רוב התקשורת הישראלית, בכך שהתוואי הקיים הוא התוואי היחיד המאפשר הגנה לישראל?
בין האג לירושלים
יום למחרת הפסיקה בהאג, בעקבות פיגוע בתל–אביב, אימץ "מעריב" את דברי ראש הממשלה לכותרת הראשית: "הפיגוע - בחסות האג". זאת לאחר שתשעה ימים קודם לכן, לאחר פסיקת בג"ץ, ציטט העיתון את ראש הממשלה כמי שאומר ש"אפשר בהחלט לקרב את הגדר לקו הירוק". האומנם כה רב המרחק בין האג לירושלים? כיצד זה שפסק–דין של בג"ץ, הפוסל חלקים נרחבים מן הגדר, הוא סביר בהחלט ומאומץ ללא סייג, ואילו פסק–הדין של האג מתפרש כפורש את חסותו על הטרור?
אמנם, פסיקתו של בית–המשפט בירושלים הוגבלה לחלק קטן יחסית של הגדר. נראה גם שהיחס לפסיקה של בית–משפט ישראלי שונה בשל המגננה האינסטינקטיבית לנוכח התערבותו של בית–הדין הבינלאומי. זו עמדה פטריוטית לאומית ולא עמדה עיתונאית. יתרה מזאת, האם לא היה מקום לדרוש מראש הממשלה הסבר על ההבדל ביחס, במקום לאמץ אותו לכותרת הראשית? מהו ההבדל העמוק בין שתי הפסיקות?
"בג"ץ קבע כי טעמים פוליטיים ומדיניים להקמת הגדר לא היו עולים בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי", שכן "גדר ההפרדה אינה יכולה לבוא מטעמים של סיפוח שטחים מהאזור למדינת ישראל"; "מטרתה של גדר ההפרדה אינה יכולה להיות התוויית גבול מדיני" ("ידיעות אחרונות", 1.7.04). " יחד עם זאת", מצוין בכתבה, "דחה בג"ץ את טענת העותרים שהגדר הוקמה מהטעמים האלה. שופטי בג"ץ קבעו כי לא היה מקום להתערב בעמדת המדינה, שלפיה מדובר בגדר שהיעדים להקמתה הם בטחוניים, ושלצורך השגתם ניתן לתפוס קרקעות באזור יהודה ושומרון". בית–המשפט בהאג, לעומת זאת, היה סבור שהקמת הגדר מעבר לגבולותיה המוכרים של ישראל יש בה משום סיפוח בפועל, על אף עמדתה המוצהרת של ישראל, ולכן יש לה השלכות מדיניות. בהאג ראו בגדר המוקמת קביעה של עובדות מדיניות בשטח, בעוד שבית–המשפט בירושלים קיבל, כאמור ללא דיון, את עמדתה הרשמית של ישראל, שלפיה מדובר בגדר "בטחונית".
אחד הצירים המרכזיים בדיון, אם כך, הוא השאלה אם הגדר הנבנית היא גדר "מדינית" או "בטחונית". בג"ץ נמנע מהתמודדות עם השאלה והסתפק בקבלת הצהרתה של הממשלה שהגדר היא "בטחונית". אולם היכן עובר הגבול בין גדר בטחונית ובין גדר מדינית?
מבקרי הגדר משמאל ומימין, כמוהם כבית–הדין בהאג, מבינים שלגדר השלכות מדיניות. הימין שואף להכליל בתחומי הגדר את מרב ההתנחלויות, ומקשה כיצד גדר "בטחונית" אינה מגינה על כל אזרחי המדינה, והשמאל מבקש לצמצמה לגבולות הקו–הירוק ומודאג מסיפוח דה–פקטו של שטחים פלסטיניים ודחיקת רגלי תושביהם. התקשורת המרכזית מטאטאת את הדיון בסוגיה מתחת לשטיח. אולי משום שלנוכח המוסכמה החזקה מכולם, היינו גדר = ביטחון, נראות כל שאר השאלות פחותות בחשיבותן.
בתקשורת הישראלית השתרשה היטב התפיסה שהגדר היא האמצעי הטוב ביותר למלחמה בטרור. ולראיה, מאז החלו בבנייתה ירד מספר הפיגועים. אולם, האומנם נהיר לחלוטין מה גרם לירידה בפיגועים? למבקרי הגדר, מימין ומשמאל, ישנן פרשנויות אחרות. חגי הוברמן, כתב השטחים של "הצופה": "אני מערער על כך מכל וכל. אם היתה לגדר בכלל תרומה היא תרומה שולית. ראשית, עד כה נבנתה שליש גדר, כך שיש מקומות רבים שדרכם ניתן עדיין לעבור. שנית, כל הסיכולים נערכים בעומק השטח. כמעט לא היה מקרה של מחבל שנעצר על הגדר. בסופו של דבר המידע המודיעיני הוא זה שמביא למרבית הסיכולים. המידע המודיעיני נובע מן השהייה הממושכת בתוך יהודה ושומרון. כך ההנחה שאם תהיה גדר לא נצטרך להיות שם - היא הנחת שווא. אם היתה רק גדר וצה"ל לא היה בשטח - לא היו מונעים פיגועים", אומר הוברמן ומוסיף כי גורמי ביטחון בכירים רבים אישרו זאת בפניו. לאחר הפיגוע בבאר–שבע הופיעה ב"מעריב" הכותרת הראשית: "בגלל שאין גדר" (31.8.04). "הכותרת של מעריב", מתרגז הוברמן, "מטעה לחלוטין". "הרי אין בבאר–שבע פיגועים בכל יום. הפיגוע היה חריג למרות שאין שם גדר".
מניעים בטחוניים או מדיניים
גם בשאלה כיצד יש לבנות את הגדר כדי שתספק ביטחון שוררת מחלוקת. בחוות–הדעת שהגישה המועצה לשלום ולביטחון לבג"ץ היא מציגה גישה המערערת על תפיסת הביטחון של מתכנני התוואי הנוכחי: "ככלל, על הגדר להיות מרוחקת מבתי הכפרים הפלסטיניים ולא צמודה אליהם. זאת משום שקל יותר לפגוע במצב זה בכוחות המסיירים לאורכה; בנייה שכזו תאלץ בניית מעברים ושערים היוצרים נקודות חיכוך וסיכון; ופגיעה והתמרמרות של האוכלוסייה המקומית יגבירו את הסכנה הבטחונית. תוואי שכזה יקשה על אבחנה בין מפגע לבין תושב תמים הגר במקום. לכן יש להרחיק את גדר ההפרדה מהבתים הפלסטיניים, ולהעבירה בהתאם לקו הגבול של אזור יהודה ושומרון" (מתוך סיכום חוות–הדעת על–ידי בית–המשפט בפסק–הדין בעניין הגדר).
ככלל, לא ניתן לחצוץ בין נימוקים מדיניים לבטחוניים. אין שיקול בטחוני "טהור". ראיית העולם הבטחונית קשורה תמיד להשקפת עולם כללית יותר, למשל לתפיסה את הפלסטינים, מידת האמון בהם והערכת השפעת הלחץ עליהם. ישנם נימוקים בטחוניים בעד הצמדת הגדר לקו הירוק ולהפך - בעד הרחבתה כך שתכלול התנחלויות נוספות. תפקידה של התקשורת הוא לעורר את הדיון בנושא זה ולחשוף את המחלוקות. בוודאי שאין מקום לקבל כתורה למשה מסיני את התוואי הנוכחי כתוואי האפשרי היחיד, ואפילו לא כסביר ביותר, מבלי ללוותו בדיון מעמיק.
לאור העובדה שלשאלת תוואי הגדר קשר הדוק כל–כך עם שאלת אופיה של הגדר, מפתיע עד כמה העיסוק בתוואי הגדר הוזנח על–ידי התקשורת. המפה הראשונה של התוואי הופיעה בתחקיר שפרסם מירון רפופורט ב"ידיעות אחרונות" (7 ימים, 23.5.03). בזמן שפורסמה, 150 הקילומטרים הראשונים של החומה כבר היו בשלבי סיום. בתחקיר חשף רפופורט, באמצעות ניתוח של התוואי המתוכנן, כי לגדר משמעויות מדיניות. את המפה נאלץ רפופורט להרכיב בעצמו: "לא רק את החלק המשוער של התוואי, גם את החלק שכבר נבנה והיה בשלבי סיום סירב משרד הביטחון לפרסם", אומר העיתונאי. מצב כזה אמור להדליק נורות אזהרה עיתונאיות, ולעודד עבודת תחקיר. רפופורט אכן טרח והרכיב מפה על סמך צווי תפיסה שניתנו לאיכרים בשטח, על סמך מקורות בצבא, מתנחלים ואחרים שראו את המפות.
"זמן ארוך התקשורת לא נתנה את המפות המדויקות ובכך מעלה בתפקידה", אומר רפופורט (היום ראש מערכת החדשות של "הארץ"). "גם היום, אף שהמצב השתפר, אין מספיק דיון ואין מספיק מפות". עם זאת רפופורט מגלה הבנה מסוימת לקושי של התקשורת להציג סוגיות פרטניות ומפות: "שלושה–ארבעה, אפילו עשרה קילומטר במפה בעיתון זה ממש שום דבר, זה לא נראה לעין. בגדה המערבית זה יכול להיות הבדל בין כפר עם אדמות או לא, ביתור הרצועה".
גדי אלגזי, פעיל ב"תעאיוש", שותפות יהודית–ערבית, מתאר את הקושי להפוך את התלונות על תוואי הגדר לסוגיה שהעיתונות עוסקת בה בהתמדה: "פעמים רבות פנינו לעיתונאים שיבואו לשטח ויתרשמו במו עיניהם. הם לא נענו. העיתונות זקוקה להתרחשויות דרמטיות. אירועים דרמטיים מושכים את כל תשומת הלב בעוד שתהליכים מבניים, הרי גורל, נעלמים מן העין. יש פער טרגי בין המהירות של הבולדוזר שקובע עובדות לבין הקצב האטי של הדיווח והאיחור בדיון הציבורי על ההשלכות".
אלגזי מבקר את העדרה של העיתונות משטחי הקמת הגדר: "בתקשורת אומץ הטיעון הרשמי שמדובר באמצעי ביטחון זמני. בדיקה בשטח חשפה כבר בראשית 2003 שהגדר משנה את מרקם החיים, השליטה על מים ואדמה, והיא חלק מפרויקט פוליטי כולל. יש נטייה לשכוח שהקונפליקט הוא על דברים פשוטים - אדמה, מים, שדות וגדרות, ולהתמקד במחוות דיפלומטיות ובהכרזות".
האלוף (מיל.) דני רוטשילד, נשיא המועצה לשלום ולביטחון, משוכנע שהתקשורת אינה עוסקת מספיק בשאלת תוואי הגדר. לראיה הוא מספר על מאמציה הכושלים של המועצה לשלום ולביטחון לעניין את התקשורת בתוואי האלטרנטיבי המוצע על ידה: "הפצנו בשבועיים האחרונים הצעה שלנו לתוואי מירושלים ודרומה, לכל העיתונים ולכל חברי הכנסת. איש לא התייחס אליו. אותו דבר קרה עם התוואי שבג"ץ אחר–כך נעזר בו. כולם קיבלו את זה והתעלמו לחלוטין".
חגי הוברמן מספר כי מנהיגי המתנחלים נמנעים מלנהל מאבק תקשורתי על תוואי הגדר. מכיוון שלתמיכה בגדר יש הסכמה רחבה ודיון פרטני על התוואי אינו מתקיים, פועלים מנהיגי המתנחלים במסלולים עוקפי תקשורת, בפנייה ישירה למקבלי ההחלטות. לא פעם מצליחות שדולות המתנחלים להשפיע על ביצוע שינויים מקומיים בתוואי, ללא דיון ציבורי.
צרכני התקשורת, הרגילים לקרוא גם את עמודי הדעות בעיתונים, נחשפים בוודאי לדיון מעמיק יותר בעניין הגדר. אולם כותרות ראשיות, בעיקר בעתות של התלהטות יצרים, כמו אחרי פיגועים, יוצרות אפקט חזק בהרבה. כותרות רעשניות, המציבות את "הגדר", ולא משנה באיזה תוואי היא מוקמת, מול הטרור, מתגברות על הקולות האחרים. איזה דיון יכול להתנהל במרחב התפר הזה, שמעברו האחד הטרור ומעברו השני "הגדר"?
הגדר היא נושא עיתונאי מורכב. זו סוגיה מופשטת, לא קלה להסברה, ובדרך–כלל לא דרמטית. בסיקור הגדר דומה שהעיתונות מתקשה לפענח מציאות הנבנית בהדרגה בשטח, ומבכרת להיאחז באירועים דרמטיים כשהם מתרחשים ובמלים ובהצהרות בהעדרם.
גיליון 53, נובמבר 2004