על דבר אחד הסכימו כל המשתתפים בדיון "טרור ותקשורת", שנערך ביום חמישי באולם בר שירה שבאוניברסיטת תל-אביב – בין טרור לתקשורת מתקיים שיתוף פעולה הדוק. כמה מהדוברים טענו כי לשניהם אינטרסים משותפים, אחרים טענו לזהות של ממש בין "טרור" ל"תקשורת", היה גם מי שהגדיר את הטרור כ"מדיום תקשורתי לכל דבר", ואחד המשתתפים אף נטה להתבלבל ולהחליף בדבריו בין המלים "טרור" ו"תקשורת", עד שבאחת ההזדמנויות יצא שדיבר על "המלחמה בתקשורת".

מתי נחלקו הדעות? כשהדוברים נדרשו להציע דרכים להתמודדות עם הסיקור התקשורתי של טרור. באופן לא מפתיע, שני העיתונאים היחידים שהשתתפו בדיון, הכתב הצבאי של "הארץ" עמוס הראל ואיש ערוץ 1 דוד ויצטום, התמקדו בסגנון הסיקור ולא בהטלת ספק בעצם הצורך בסיקור כזה. הם טענו כי יש להימנע מהגדשת הסאה והתמקדות בזוועה, אך עם זאת הבהירו כי סיקור אירועי טרור באופן ישיר ומיידי אינו רק מחויב המציאות, אלא גם, מסיבות שונות, מעשה ראוי מלכתחילה.

לעומתם, אנשי האקדמיה – פרופ' יורם פרי, ראש בית ספר רוטשילד-קיסריה לתקשורת, ועו"ד ד"ר יובל קרניאל מבית-הספר לתקשורת של המרכז הבינתחומי – אמנם הדגישו כי יש למתן ולשנות את סגנון הסיקורים, אך גם המליצו, במידה כזו או אחרת, על ביטול שידורי פיגועי הטרור במתכונת המוכרת לנו.

קרניאל הציע לא לשדר מזירת פיגוע טרור סמוך לאירוע, אלא להסתפק בהודעה לקונית ולהעביר בהמשך דיווח ערוך וממוקד שנעשה לאחר עבודה עיתונאית ראויה. קרניאל הציע גם להימנע משידור של גל פתוח ולדווח על פיגועי הטרור בגבולות משדרי החדשות הקבועים בלבד. פרי המליץ אף הוא על השהיה בסיקור אירועי טרור, וקרא גם שלא לקיים ראיונות בשידור ישיר עם טרוריסטים.

במהלך נאומו העיר פרי באגביות כי "הטיפול של ועדת וינוגרד בתקשורת היה כושל לחלוטין", והוסיף כי חברי הוועדה "לא מבינים את העולם שבו אנו נמצאים ורוצים להחזיר אותנו שלושים שנה אחורנית". למשמע דברים אלה קרא אחד מיושבי האולם: "זה עניין של גיל חברי הוועדה". פרי הסכים עם הקריאה, אולם לא התייחס לעובדה שגם החבורה שהרכיבה את הפאנל ייצגה חתך גילים מסוים, או לפחות אופי מסוים מאוד של היכרות עם המדיה החדשה.

היחס של דו"ח וינוגרד לתקשורת אכן היה בעייתי, בלשון המעטה, אך מוזר שדווקא מפי של פרופ' פרי יצאה הביקורת על הדו"ח. לאור עמדותיו ואלו של קרניאל, נראה כי גם השניים אינם מבינים שחלפו הימים שבהם ממשלה (שאינה טוטליטרית) יכולה להגביל באופן יעיל את זרימת המידע לאזרחיה, גם אם לא מדובר במידע של ממש אלא רק בלופ חסר ערך עיתונאי (ואף מזיק) של דיווחים ראשוניים.

במענה לדרישותיהם להשהות את השידורים מזירות פיגועי טרור סיפר ויצטום כי עמיתו עמנואל הלפרין ניסה פעם לנקוט גישה כזו, ולאחר שסיפק מהאולפן דיווח ראשוני על פיגוע, סיכם את העובדות ונפרד מהצופים בהודעה כי ישמעו מעט מוזיקה עד שייאספו נתונים נוספים. המפיק, סיפר ויצטום, כמעט התפוצץ. הניסוי לא חזר על עצמו מאז.

אבל גם אם המפיק לא היה מתפוצץ וערוץ 1 היה מאמץ גישה זו, וגם אם ערוץ 2 וערוץ 10 היו מיישרים איתו קו, היו הצופים מקבלים את בדלי המידע הלא-בדוקים שלהם מאתרי האינטרנט, מפורומים לענייני חדשות או מילד בן 13 שמחזיק בידו טלפון נייד ומעביר בשידור חי את הזוועה לבלוג האישי שלו (הטכנולוגיה כבר כאן).

החלפת כל אמצעי התקשורת הישראליים הסנסציוניים, רודפי הרייטינג, הטבלואידיים והנמהרים באמצעי תקשורת מתונים ואחראים, שקולים ומסודרים היא משימה ראויה, שבוודאי תועיל במלחמה בטרור, אך היא אינה ריאלית. באותה מידה ניתן לשאוף להחלפת הטרוריסטים השואפים לרצוח כמה שיותר ישראלים באזרחים תמימים וטובי לב.