אני פוגש את קווין בחדר הקבלה ומזמין אותו פנימה. הוא נכנס, מתיישב מולי ומחייך במבוכה. שנינו לא יודעים איך להתחיל, אז אני משתמש בשורת המחץ: מה מביא אותך לכאן היום?

הוא לבוש בבגדי עבודה שמנוניים, חבוש כובע מצחייה מרופט ונועל מגפיים מלוכלכים, ציפורניו שחומות. הוא דומה להאנק מ"שובר שורות", רק מזוקן. אני שם לב שהניסיון לשמור על פתיחות מוחלטת ל"סובייקטיביות" של האדם שמולי קורס מהר מתמיד עם הבחור הזה, משום שכל פרט שאני קולט מעורר בי אסוציאציה. וכך קורם עור וגידים סטריאוטיפ חי ונושם, מזור נקודתי לחרדה האופיינית מפני זרות מוחלטת, האופיינית כל-כך לפגישות ראשונות כאלה. תוך דקות הוא גנרי עבורי: הוא-הוא מעמד הפועלים האמריקאי הלבן.

דברים נוספים שאני לומד עליו: יש לו שתי בנות משתי נשים שונות שלהן לא היה נשוי, ועוד שתי בנות חורגות מהאשה שאיתה הוא חי כרגע. הוא נשר מהתיכון חודש לפני הסוף, התחיל לעבוד בתיקון גגות, ובהמשך עבר לעבוד בבניין. יש לו טנדר גדול. והוא (קווין, לא הטנדר) כועס. מאוד. שבועות ספורים לפני פגישתנו הוא הזמין שני אופנוענים, אב ובנו, שחתכו אותו על הכביש, לרדת לשוליים, ופוצץ אותם במכות. בבית הוא מתפרץ בגלל "שטויות". הוא לא יודע למה הוא כל-כך כועס, אבל הוא רוצה לטפל בזה. כאן אני, כביכול, נכנס לתמונה.

ברגע אחד התבהרה לי תמונת קווין. הוא אחד מהם, פרט באותו זן אקזוטי, אם כי לא נדיר, ולא בסכנת הכחדה נראית לעין, שמזה כשנה אני משתוקק לפגוש. קווין הוא מצביע טראמפ

כדי להרחיב את היריעה אני שואל אותו על ילדותו, על תחביביו. הוא אומר, בהתנצלות, שאין לו זמן פנוי, הוא אפילו לא צופה בטלוויזיה. "וספורט", אני שואל בפליאה ומתוך מערכת ההנחות שבה אני שבוי, "אתה לא צופה בספורט?". בייסבול הוא אוהב, אבל אף פעם לא יוצא לו לצפות בזה. עם ה-NFL הוא "לא טורח". אני נועץ את רגלי המטאפורית בדלת המטאפורית. זו הזדמנות לקבל את מה שציפיתי לו מרגע שנכנס למשרדי. אני ממהר להשחיל "למה?", והוא מסנן בבוז: "סתם חבורת בכיינים עם שכר מנופח". זוהי כמובן רמיזה – דקה רק באוזני המאזין – לסערה בכוס תה שהתחוללה בחודשים האחרונים לאחר ששחקני פוטבול שחורים כרעו ברך בזמן נגינת ההימנון הלאומי במקום לעמוד, במחאה על הברוטאליות המשטרתית כלפי שחורים.

ברגע אחד התבהרה לי תמונת קווין. הוא אחד מהם, פרט באותו זן אקזוטי, אם כי לא נדיר, ולא בסכנת הכחדה נראית לעין, שמזה כשנה אני משתוקק לפגוש. קווין הוא מצביע טראמפ.

מאחר שאני מתגורר במדינה ובעיר המזוהות עם המפלגה הדמוקרטית, ומאחר שאני מתרועע עם אנשים מהקהילה הטיפולית ו/או האקדמית, לא הזדמן לי לפגוש כאן מצביעי טראמפ. אבל שמעתי עליהם, בפריפריה של חיי: סבא של אלי, בת הזוג של חברתנו ונסה, הצביע לטראמפ, למרבה הזעזוע של נכדתו. סבא של איתן הצביע לטראמפ. וישנו חברי טרוור, שגדל בעיירה קטנה בוויסקונסין, שכל בני משפחתו הצביעו לטראמפ, עובדה שרק העמיקה את הקרע הקיים בינו לבינם.

פעם, בשיחה עם נהג מונית ערבי-מוסלמי, השתמע מדבריו שהוא מחבב את טראמפ ואינו מעלה בדעתו להצביע להילרי קלינטון, שאליה התייחס בתור "האשה". ומטופלת בשם טינה, טבחית מעוטת שיניים בקפיטריה של בית-ספר תיכון, אמרה לי דבר שלא אשכח לגבי מהגרים. היא אמרה שהם צריכים "להפסיק לשבת על התחת כל היום ולגבות דמי אבטלה". ובאותה נשימה אמרה שהם "גוזלים את כל העבודה מאמריקאים". אבל יותר לא שמעתי ממנה אף מלה על פוליטיקה, והיא לא נשארה זמן רב בטיפול. שני המקרים היו בראשית הפריימריז של המפלגה הרפובליקנית, כשמעטים חשבו שטראמפ הוא יותר מקוריוז.

והנה עכשיו, כשנה לאחר השבעתו לנשיאות ארצות-הברית, אני זוכה לפגוש, פנים אל פנים, אחד מהם; ועוד במסגרת שבה אני ניצב בעמדה הייחודית המאפשרת לי להיכנס לו לראש, להבין מה מניע אותו, מה הוא חושב ומרגיש.

נדמה לי שאיני בודד בתשוקתי לפענח את מצביעי טראמפ. תקשורת המיינסטרים האמריקאית עוסקת באוכלוסייה זו באופן יוצא דופן, שאין לו מקבילה בתקשורת הימנית, ובראשה רשת פוקס. לא קל לשמור על פני פוקר כשמדברים עם תומכי טראמפ, אבל חיוני לעשות זאת בשם המטרה העליונה: להבין את אותם 62,984,825 בני אדם שבשמונה בנובמבר 2016 בחרו בדונלד טראמפ למשרה הכי חשובה בעולם.

למה אני עושה את זה לעצמי היא השאלה שעלי לשאול. למה אני ממשיך לקרוא על האיש הזה? למה אני לא מצליח להפסיק, אף שברור לי שזה רק מייסר אותי? למה זה עדיין הדבר הראשון שאני עושה כשאני קם בבוקר, ולמה זה הדבר האחרון שאני עושה לפני שאני הולך לישון? נכון, ישנה המציאות, המידע קיים אי שם בחוץ בין אם ארצה ובין אם לא, העולם מלא בסכינים. אבל זה אני שבוחר לנעוץ אותם בעצמי. האם זו דרכי לחתוך את עצמי? ואם כן, איזה כאב זה מפיג? ומה המקור של הכאב הזה?

איך להסביר

בזמן מערכת הבחירות הפך ספר אוטוביוגרפי בשם Hillbilly Elegy מאת ג'יי. די. ואנס, בוגר טרי של בית-הספר למשפטים של ייל, לרב-מכר סנסציוני. ואנס, אלמוני מאוהיו, בן 32 בעת פרסום הספר, תיאר את משפחתו כמייצגת את שקיעת מעמד הפועלים האמריקאי הלבן. סיפורו נתפס בעיני קוראים רבים כהסבר לתופעת טראמפ שסחפה אז את ארה"ב. ואנס אכן מצייר דיוקן מהימן של "טראמפלנד" – הכינוי לאותם חבלי ארץ מקופחים ונחשלים במערב התיכון והרי האפלצ'ים, ובמדינות שעד לא מכבר נחשבו למעוז דמוקרטי, ושבניגוד לכל התחזיות טראמפ הצליח לזכות בהן ב-2016, מה שהבטיח לו את הניצחון בבחירות.

ספרו של ואנס מספק מבט אישי על החיים באותן עיירות תעשייתיות משגשגות לשעבר, אך מוכות אבטלה ופסבדו-דיסטופיות בהווה, המציעות לתושביהן מעט הזדמנויות להתפתחות, כלומר מוביליות חברתית, זאת אומרת החלום האמריקאי (ושברו). ואנס מתאר את האוכלוסייה שבה גדל, המורכבת ממשפחות הרוסות וכאוטיות, עם ילדים מוזנחים וג'אנק פוד בוקר-צהריים-ערב ואלכוהוליזם ומגיפת אופיואידים ודלתות מסתובבות של בני זוג של ההורים ומעברים תכופים בין בתים והתפרצויות זעם אלימות וצרכנות מופרזת ושקיעה בחובות ובדידות וניכור וכו'. להיות הילבילי אמריקאי זה עבורו "לא לזהות את ההבדל בין אהבה למלחמה".

אבל ואנס כלל אינו מזכיר את טראמפ. ואם כבר הוא עוסק בפוליטיקה הוא מבקר בחריפות את שתי המפלגות, ששנים מאכזבות את כור מחצבתו. האכזבה הזאת היא גורם בעלייתו של מועמד שנתפס כלא-פוליטיקאי. מכאן, שאף שוואנס לא התיימר להסביר תופעה פוליטית אלא תופעה חברתית, אותה תופעה חברתית היא שהזינה, בסופו של דבר, תופעה פוליטית.

אבל זה לא הסבר ממצה לתופעת טראמפ. ראשית, טראמפ זכה במדינות המערב התיכון בפערים קטנים (ומספיק שהמועמדים העצמאיים גרי ג'ונסון וג'יל סטיין היו פורשים מהמירוץ, וייתכן שקלינטון היתה זוכה בהן). שנית, תופעת טראמפ חורגת מדפוסי הצבעה בבחירות. שלישית, טראמפלנד קיימת כמעט בכל מדינה בארה"ב מחוץ לערים הגדולות.

לכן נראה שבחירות 2016 היו בראש ובראשונה סיפור גיאוגרפי: מרכז נגד פריפריה. זהו הסיפור שמספרים הנתונים הבאים: בערים שבהן למעלה מחמישים אלף תושבים קלינטון זכתה בהפרש ניכר – 59% לעומת 35%. בפרברים טראמפ ניצח בהפרש קטן (50% מול 45%), ובאזורים כפריים הוא חיסל את קלינטון (62% לעומת 34%). אבל האם הגיאוגרפיה אינה מקפלת בתוכה משתנים חשובים נוספים כמו השכלה או מעמד סוציו-אקונומי?

אחד ההסברים המקובלים לתופעת טראמפ הוא "זה הכלכלה, טמבל", או: התמיכה בטראמפ היא מחאתו של המעמד הבינוני-נמוך הנשכח, המותקף והמתכווץ. אותו מעמד שהגלובליזציה השאירה לו אבק, לא לפני שהיא ריסקה אותו, כשמשרות צווארון כחול רבות נדדו מארה"ב למדינות אחרות, מתפתחות. במלים אחרות, ההישג של טראמפ היה הצלחתו ביצירת קואליציה של מעמד פועלים.

ההסבר הכלכלי לוקה בחסר, שכן הוא משמיט גורם אחד חשוב שעודד אנשים רבים, שבעבר הצביעו למפלגה הדמוקרטית או לא הצביעו כלל, לנהור לחיקו של טראמפ; הגזע; או: הגזענות

ההסבר הזה לא מחזיק מים. קלינטון גברה על טראמפ בהפרשים נכבדים בקרב שתי שכבות של קהלים שאצלם ההכנסה למשק בית הנמוכה ביותר – מתחת ל-30 אלף דולר בשנה (41–53) ובין 30 אלף ל-50 אלף דולר בשנה (42–51), ואילו טראמפ גבר על קלינטון בכל שאר קטגוריות ההכנסה – בין 50 אלף ל-99 אלף דולר בשנה (46–50), בין 100 אלף ל-200 אלף דולר לשנה (47–48), בין 200 אלף ל-250 אלף דולר לשנה (48–49) ומעל 250 אלף דולר לשנה (46–48).

ההסבר הכלכלי לוקה בחסר, ולא במפתיע, שכן הוא משמיט גורם אחד חשוב שעודד אנשים רבים שבעבר הצביעו למפלגה הדמוקרטית או לא הצביעו כלל לנהור לחיקו של טראמפ; גורם שוואנס ספג ביקורות על שלא הזכיר בספרו: הגזע; או: הגזענות.

במאמרו בכתב העת "אטלנטיק" טוען אדם סרוור שטראמפ ניצח מפני שהצליח לבנות קואליציה לאומנית לבנה. הוא שואל כיצד ייתכן שכל-כך הרבה אמריקאים שמעידים על עצמם שאינם גזענים ואף מגנים גזענות תמכו במועמד גזעני? (וכן, טראמפ הוא גזען. ולא, זה לא ישתנה גם אם הוא יגיד עוד אלף פעם שהוא "האדם הכי פחות גזען שתפגשו").

שאלתו של סרוור מתייחסת לדיסוננס הייחודי לטראמפיזם, לדבריו: התמיכה במדיניות מפלה ואף אכזרית תוך הכחשה שהיא מונעת מגזענות. הדיסוננס הזה, אומר סרוור, אינו אלא ה"ביטוי העדכני לניגוד שימיו כימיה של ארה"ב, חברה שנבנתה בידי בעלי עבדים על סמך העיקרון שכל בני-האדם נולדו שווים".

סרוור מזכיר שצמיחתו הפוליטית של טראמפ החלה כשאימץ את השטות הקונספירטיבית שלפיה אובמה אינו אזרח אמריקאי, ובכך הפך למנהיג תנועת ה-Birtherism, אותה "סינתזה של דעות קדומות כנגד שחורים, מהגרים ומוסלמים שהתפתחה בימין בזמן כהונת אובמה". הסיפור שרבים בימין סיפרו לעצמם, ושהתקשורת הימנית קידמה בנחישות, היה שאובמה "אינו רק שחור אלא גם זר, ומוסלמי בסתר". התנועה הזו "לא היתה סתם גזענית, אלא לאומנית – הצהרה של ערכים והגדרה של מי שייך לאמריקה", שהדירה את הנשיא השחור הראשון.

התובנה הפוליטית האחת החשובה שסרוור מייחס לטראמפ היא העובדה שנשיאותו של אובמה היתה "פצע פסיכולוגי עמוק אצל אמריקאים רבים לבנים, פצע שהוא יכול לרפא על-ידי החייאת עבר נשכח שבו העלבון הזה לא התרחש, ולא יכול היה להתרחש".

אולם האנשים הכי פגיעים כלכלית – שחורים והיספנים – הצביעו באופן גורף לקלינטון, והיו "כמעט מחוסנים מפני השפעתו של טראמפ". התמיכה בטראמפ בקרב לבנים אמנם פוחתת מעט ככל שמטפסים ברמות ההכנסה וההשכלה, אבל המשתנה המרכזי, לפי סרוור, אינו המצוקה הכלכלית אלא הנטייה לראות בלא-לבנים את הגורם למצוקה זו או "המסגרת האידיאולוגית שבאמצעותה אנשים הבינו את הקשיים שלהם".

סרוור מגיע למסקנה שטראמפ מייצג את האמונות הכי עמוקות של תומכיו. הוא משאת נפשם, "הדבר שהם תמיד רצו: נשיא שמגלם את הזעם שהם מרגישים כלפי אלו שהם שונאים ופוחדים, תוך שהוא מנחם אותם ואומר שאין להם סיבה להתבייש בזעם הזה".

אבל האם זה מספיק כדי להסביר את אבא של טרוור, יליד שנות השישים העורג לשנות החמישים שאותן טראמפ הבטיח, ברמיזה, להחזיר? או את אמו של טרוור, נוצרייה חסודה הדוגלת ביחסי שכנות טובים, שחושבת שזה רעיון טוב לבנות חומה מול השכנים במקסיקו ולהכריח אותם לשלם תמורתה? ומה לגבי סבא של איתן, מהגר יהודי שהצביע לטראמפ בגלל עמדותיו נגד מהגרים? ואותו נהג מונית ערבי-מוסלמי שבכל פעם שעימתתי אותו עם התבטאויותיו של טראמפ כנגד מוסלמים השיב שטראמפ "מתלוצץ" כי הוא מה"שואו ביזנס"? וכיצד מסבירים אדם מעיירה נידחת בקנטקי שאומר שטראמפ – ילד שמנת ומיליארדר ממנהטן שמתגורר בדירה שעשויה מזהב – הוא "בחור כמוהו"? או את אותו אדם שהכריז שהיה מאמין לטראמפ, גדול השקרנים בפוליטיקה האמריקאית, על פני ישו?

האם ההסבר של סרוור, מעמיק ככל שיהיה, מספיק כדי להבין מה הניע 41% מהנשים בארה"ב להצביע לטראמפ? ואיך להבין את אותם 25% מהיהודים או 8% מהשחורים או 29% מההיספנים שהצביעו לטראמפ? ואיך מבינים כל אדם שמאמין למלה אחת שיוצאת לו מהפה, שלא מתכוון לשנות את דעתו ולא משנה מה טראמפ יעשה או יאמר, ומוכיח שטראמפ צדק כשהשוויץ בכך שהוא יכול לירות במישהו בשדרה החמישית לאור יום, ומצביעיו ימשיכו לתמוך בו?

אני רוצה להבין מה תומכי טראמפ עשו ב-8.11.2016 ומה הם ממשיכים ועושים מאז, מדי יום. לכאורה זה ברור: הם בחרו בדונלד טראמפ לנשיאם, והם מרוצים ממנו, ולכן הם עדיין תומכים בו. אולם בתום השנה הראשונה לנשיאותו של טראמפ, אני מבקש לטעון שהתשובה הזאת אינה מספיקה. אני טוען שכדי להבין את תופעת טראמפ צריך להבין, קודם כל, את טראמפ עצמו

האם מדובר בשוביניזם ומיזוגניה של גברים כמו הנהג המוסלמי-ערבי וגברים אחרים, וייתכן, כמה שזה עצוב, גם של נשים רבות, שהגיהנום יקפא לפני שהן יצביעו לאשה? אבל אם כך – איך ייתכן שגם כשטראמפ אינו מתמודד מול אף אשה הם עדיין רואים אותו באור חיובי? האם מדובר במוגבלות קוגניטיבית? האם זו טיפשות? בורות? חוסר גישה למידע? עצלות אינטלקטואלית? או אולי אשמה התזונה האמריקאית הטיפוסית, המלאה סוכר ונוטפת שומן טראנס ורוויה בחומרים מהונדסים גנטית? או אולי כמות העופרת במים? האם זו נאיביות? כעס? פחד? שנאה? מחאתם האנטי-ממסדית של מי שהבינו טוב ויפה את טבעו של טראמפ ורצו לזרוק רימון נפץ שירעיד את אמות הספים בוושינגטון, ולפחות יהפוך את הפוליטיקה לבידור במיטבו (וקיבלו בדיוק מה שרצו)? או שמא אני הוא הנאיבי, הבור, המטומטם, הכועס, המתנשא (אבל משתדל לאכול בריא) על שאני בכלל שואל את השאלות האלה? אולי.

דבר אחד ברור – אין מחקרים היסטוריים שמנסים להסביר אנשים שב-1860 הצביעו ללינקולן; או מדוע בשנות החמישים המוקדמות היו מי שסלדו מהסנטור ג'וזף מקרתי; או את 19,359,983 הגרמנים (53%) שב-1932 הצביעו לפאול פון-הינדנבורג למשרת הקנצלר. למה להשקיע אנרגיה בנסיון להסביר את המובן מאליו?

מה שלא מובן מאליו זה מה שמתרחש בקודקודיהם של תומכי טראמפ. מסיבות שאני מקווה שיתבהרו בהמשך, זו אחת השאלות המרתקות של זמננו. הבעיה עם כל התשובות שניתנו לשאלה הזו אינה שהן שגויות או שהן לא נהנות מקנה מידה היסטורי רחב מספיק. הבעיה היא שבדרכן להסביר מה מניע את תומכי טראמפ הן פוסחות על פני שלב בסיסי יותר – שלב המעשה.

בדברים המובאים כאן אני רוצה להבין מה תומכי טראמפ עשו ב-8.11.2016 ומה הם ממשיכים ועושים מאז, מדי יום. לכאורה זה ברור: הם בחרו בדונלד טראמפ לנשיאם, והם מרוצים ממנו, ולכן הם עדיין תומכים בו. אולם בתום השנה הראשונה לנשיאותו של טראמפ, אני מבקש לטעון שהתשובה הזאת אינה מספיקה. אני טוען שכדי להבין את תופעת טראמפ צריך להבין, קודם כל, את טראמפ עצמו.

האיש והתופעה

העיתונאי החוקר ויין בארֶט מת יום לאחר שדונלד טראמפ הושבע לנשיאות. זהו פרט פיקנטי היות שבארט סיקר את פועלו של טראמפ החל משנות השמונים, כשכוכבו של טראמפ דרך בשמי עולם הנדל"ן הניו-יורקי הקשוח. ספרו The Greatest Show on Earth הוא עדיין הדיוקן המקיף ביותר של טראמפ איש העסקים.

לצד סקירת הישגים נדל"ניים מרשימים, וביניהם בניית מגדל טראמפ, בארט שופך אור על עסקאותיו המפוקפקות של טראמפ וממפה את קשריו עם אנשים הקשורים למשפחות הפשע גמבינו וג'נובזה. בנוסף מתעד בארט את בולמוס הרכישות התאוותני של טראמפ, שהוביל – אם חשבתם שמדובר באיש עסקים ממולח – להתרסקות כלכלית ספקטקולרית בתחילת שנות התשעים, שלוותה בגירושיו המכוערים-זה-לא-מלה מאשתו הראשונה, איוואנה טראמפ, בעקבות הרומן שלו עם מרלה מייפלס.

גם העיתונאי דייוויד קיי ג'ונסטון מתמחה בטראמפ. בספרו The Making of Donald Trump הוא מציג תמונה דומה של אדם עם קשרים מטרידים מאוד לעולם התחתון ונוכל סדרתי שברזומה שלו הונאות נדל"ן ותרמית אוניברסיטת טראמפ ומעשי עושק אחרים, מאנשים שיש להם ומכאלה שאין להם. התובנה הגדולה של ג'ונסטון, שראיין את טראמפ לא אחת, היא שטראמפ יודע כלום על כלום. הוא מציין, למשל, שטראמפ אפילו לא ידע את חוקי המשחקים בקזינואים שלו. הבורות הזאת מתבטאת בברברת הלא קוהרנטית שטראמפ מציג בכל ראיון ונאום, לדוגמה כשניסה להסביר מה זה אורניום, או את ההשלכות של המאגר הגרעיני האמריקאי. ומאחר שלו אין מושג על מה הוא מדבר, הוא נוטה לבוז למקצוענות והתמחות באופן כללי.

שני העיתונאים מציגים את התנהלותו הכאוטית של טראמפ כאיש עסקים, את חוסר האחריות, חוסר הרצינות, חוסר הבקיאות בפרטים, הראוותנות, וכו', כל מה שאנו עדים לו כיום מתפקודו כנשיא. שניהם מסכימים שהכשרונות הגדולים של טראמפ הם היכולת שלו "להסיט או לגרום לסגירת חקירות פליליות כנגדו", כפי שמנסח זאת ג'ונסטון, והמיומנות שלו בהפעלת התקשורת – אותה תקשורת שהוא כל-כך שונא, כביכול, ושממנה הוא ניזון.

טראמפ הוא אדם בעל חשיבה צרה ומוגבלת. הוא אינו עוסק במורכבויות של החיים. אנשים קרובים לו מתארים אותו כאדם החי לחלוטין בהווה, ולא במובן הזני של המלה, אלא במובן של מי שאין לו סבלנות לעבר או עניין בעתיד. הוא אינו מגדיר את עצמו על סמך מערכות יחסים או תחומי עניין רוחניים. והוא האדם הציבורי ביותר, כזה שאצלו החלקים העסקיים והאישיים של חייו כרוכים זה בזה לבלי הפרד.

אם יש לו ראיית עולם, הרי שהיא פסימיסטית ודרוויניסטית. הוא חושב שהעולם הוא מקום נוראי ושבני אדם הם יצורים אכזרים וקנאים וחמדנים (כמוהו). הוא רואה בכל אינטראקציה באשר היא משחק סכום אפס. הוא חשדן להחריד ואינו בוטח באיש, למעט יוצאי דופן בודדים. הוא סבור שאין איש הראוי לאמון שלו – זה הלקח שהפיק ממות אחיו הבכור, פרד ג'וניור, כתוצאה מהתמכרות לאלכוהול, ולפי טראמפ, בעצם בגלל הפתיחות שלו לאחרים. בראיון לקוני צ'אנג מ-CBS בתחילת שנות ה-90 הוא העיד על עצמו: "אני אדם שאינו בוטח באנשים".

הביוגרף שלו, טים אובריאן, כינה אותו "אחד האנשים הבודדים ביותר שאי פעם הכרתי". אין לו חברים אמיתיים ומעולם לא היו לו. ספק אם הוא מבין את המושג חברות. בספרו מ-2007 Think Big כתב טראמפ שגם כשחברים "נחמדים אליך... מתחת לנחמדות הם רוצים להרוג אותך... רוצים את העבודה שלך, את הבית שלך, את הכסף שלך, את אשתך". זו עוד התבטאות, אחת מיני רבות, שנשמעת כמו מנגנון השלכה שקוף מצד טראמפ, שנהג לפתות את נשות "חבריו" בשביל העונג שבכיבוש.

ב-71 שנות חייו, כותב אובריאן, טראמפ "לא יצר קשרים עמוקים עם אנשים אחרים", אין לו את "הארכיטקטורה הרגשית והפסיכולוגית הדרושה לבניית מערכות יחסים עמוקות". בראיון ל"ניוזוויק" מ-1987 העיד טראמפ כי הוא "שונא להסתמך על חברים, אני רוצה להסתמך רק על עצמי". חבריו היחידים, אמר, "הם רק קרובי משפחה".

אבל גם יחסיו עם משפחתו בעייתיים. במשך שנים, כל עוד עבדו יחד, נהג טראמפ להתעמר באחיו הצעיר, רוברט. עם ילדיו התקשה לתקשר מאז ומתמיד. כשהיו קטנים נהג להעביר שבועות על גבי שבועות בלי לראותם, אף שמשרדו היה ממוקם באותו בניין שבו התגוררו. אבל בראיון אחד התרברב שהוא תמיד עונה לטלפון כשהם מתקשרים.

טראמפ "אוהב" אנשים שאוהבים אותו, משמע מתחנפים אליו. והוא "אוהב" מצליחנים. והוא שונא "לוזרים", הקללה הנוראה ביותר מבחינתו. הוא יאמר שנאמנות היא ערך עליון עבורו, אבל הוא עצמו נאמן לאנשים רק עד שהוא לא נאמן להם, עד שזה מועיל לו לבגוד בהם. אין לו ערכים מלבד כסף, וניצחון. אין דבר שהוא אינו רואה בו עסק, החל מהפוליטיקה וכלה ביחסים בינאישיים, כנראה תולדה של יחסיו עם הדמות החשובה בחייו – אביו, פרד טראמפ סניור – שהיו, כפי שטראמפ עצמו מספר, עסקיים וקרים.

האיש הוא ריק אידיאולוגי. בשנות השישים, למשל, כשארצות-הברית נשטפה בגלי הפגנות נגד מלחמת וייטנאם ותרבות הנגד היתה בשיאה, הוא לא התעניין אלא בעסקי הנדל"ן הראשונים שלו. ובמהלך מערכת הבחירות האחרונה הוא שנא את הסיסמאות הכי מפורסמות שלו, למשל "Drain the Swamp", עד שהשתכנע להפריח אותן כבלוני ניסוי וגילה שהקהל שלו מגיב בהתלהבות. ולאחרונה, אחרי שביסס קמפיין בחירות שלם על הפחדה מפני מהגרים, אמר בישיבה פתוחה לתקשורת שעסקה בהגירה, שבעצם אין לו עמדות בנושא. הוא יסכים לכל מה שהקונגרס יחליט.

אחד מתחביביו, כפי שאמר לא פעם, זה לריב עם אנשים. הנה לקט אנשים/נשים/ישויות שעמם רב רק בשנתו הראשונה כנשיא: ג'נרל-מוטורס, "באזפיד", התקשורת, ארנולד שוורצנגר, מריל סטריפ, רלף נורתאם, אוסטרליה, ה-FBI, משרד המשפטים, חברי הקונגרס מה-Freedom Caucus, ברק אובמה, שר החוץ שלו רקס טילרסון, קנדה, הסנאטורים הדמוקרטים אליזבת וורן, ריצ'רד בלומנטל, אל פרנקן, קריסטין ג'יליברנד וצ'אק שומר, ננסי פלוסי, הסנאטורים הרפובליקנים ג'ון מקיין, ג'ף פלייק, מיץ' מקונל ובוב קורקר, שדרנים מ-CNN ,ABC ,CBS ו-NBC, ראש ה-FBI לשעבר ג'יימס קומיי וסגנו אנדרו מקקייב, ראש עיריית לונדון סאדיק חאן (מיד אחרי פיגוע), שר המשפטים שלו ג'ף סשנס, סגן שר המשפטים שלו רוד רוזנשטיין, ה"ניו-יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט", המגישים ג'ו סקרבורו ומיקה ברזינסקי, הילרי קלינטון, אמזון, ראש עיריית סן-חואן בפורטו-ריקו (בזמן ההוריקן שהחריב את האי), שחקני ה-NFL, הכדורסלן סטף קרי, תרזה מיי, קים ג'ונג-און, לוואר בול (אבא של הכדורסלן לונזו בול), האסטרטג הראשי שלו לשעבר סטיב באנון ועוד.

תחביבים נוספים שלו הם צפייה בטלוויזיה ונקמה. הנקמה היא עיקרון מנחה שלו. בהרצאות מוטיבציה שנשא לאורך השנים ייעץ: "אם מישהו דופק אותכם, תדפקו אותו פי עשרה. לפחות תוכלו להרגיש טוב. וכמה שאני מרגיש טוב". 16 עמודים מ-Think Big מוקדשים לנקמה: "המוטו שלי: תמיד תתנקם. אם אתה לא מתנקם אתה סתם שמוק".

טראמפ הוא גם צבוע ענק. כנשיא כמעט אין דבר שטראמפ הטיח באחרים שהוא אינו עושה, וגרוע יותר. וכמעט אין דבר שהוא הבטיח לא לעשות, שהוא אכן אינו עושה. לפעמים קשה להאמין עד כמה הוא מממש את כל הדברים שבגינם נהג לתקוף את אובמה (לרוב בלי ביסוס עובדתי). הוא למשל לעג לאובמה בשל הסתמכותו על הטלפרומפטר, בעוד שהוא עצמו מתקשה אפילו לקרוא מהמכשיר בלי טעויות. וכמה פעמים ביקר את אובמה בשל חופשות הגולף שהוא יוצא אליהן רק כדי לשבור שיאים במספר הימים שהוא מבלה בחופשות הגולף. בהתחלה הוא אפילו ניסה להשתמט מהתקת מגוריו אל הבית הלבן.

וישנה גם מערכת היחסים שלו עם ליגת ה-NFL: בשנות השמונים הוא ביקש להתקבל לליגה על-ידי רכישת קבוצה. משנכשל, רכש את קבוצת הניו-ג'רזי ג'נרלס מהליגה המשנית, USFL. אז ניסה באמצעות תביעות משפטיות מפוקפקות לבריין את דרכו אל ה-NFL תוך שהוא גורר אחריו את כל בעלי קבוצות ה-USFL ומוביל כמעט להתמוטטות הליגה הזאת. בשנה שעברה חזר להתנקם ב-NFL כנשיא, כשתקף שחקנים הכורעים ברך בזמן שירת ההימנון, רק כדי להציג בעצמו, חודשים ספורים אחר-כך, מפגן פתטי של שירת ההימנון במשחק פוטבול שבו התארח, מה שמעלה חשד סביר לחלוטין שהוא אפילו לא יודע את המלים.

אבל הדוגמה הכי בוטה (לדעתי) לצביעותו של טראמפ נוגעת לג'ון מקיין: מי שבזמן מלחמת וייטנאם מטוס הקרב שלו הופל בשמי האנוי; מי שבעת היחלצות בעזרת כיסא המפלט שלו שבר את שתי ידיו ורגל אחת וספג זעזוע מוח; מי שצנח כך היישר אל תוך אגם; מי שהתושבים המקומיים משו אותו מן האגם והחלו לבצע בו לינץ' עד שהובהל לבית-סוהר מקומי ידוע לשמצה; מי שלאחר שבוע מייסר בשבי, כשהוא פצוע ורעב, הוצע לו שחרור מיידי כשהתברר שהוא בנו של אדמירל בכיר; מי שסירב להצעה מתוך נאמנות לקוד הצבאי לשבויי מלחמה הקובע שאסירים משתחררים לפי הסדר שבו נלכדו; מי שבשל סירובו בילה עוד חמש שנים בשבי הווייטנאמי. את האדם הזה טראמפ תקף, כשהתייחס בזלזול לעובדה שמקיין נפל בשבי; טראמפ, שבאותו זמן חמק משירות צבאי בטענה המפוקפקת שהיה לו "משהו ברגל".

כל המהות של טראמפ מבוססת על בניית המיתוס של עצמו כאיזה מידאס מודרני, אמן המשא-ומתן ודון-ז'ואן. כפי שניסח זאת ביוגרף נוסף שלו, מייקל ד'אנטוניו, טראמפ "ניהל את כל חייו כמו מופע ראווה". במשך שנים נהג להתקשר לעיתונאים תחת שם בדוי (ג'ון בארון או ג'ון מילר), להתחזות לאיש יחסי-ציבור ולשתול סיפורים על עסקאות פנטסטיות שהוא עומד לסגור או על אשה כזו או אחרת שמעריצה אותו ומתקשרת אליו כל הזמן – וביניהן קרלה ברוני, מדונה וקים בייסינגר. זה האדם שאמר ש"אמנות העסקה" הוא הספר הגדול ביותר שאי פעם נכתב, חוץ מהתנ"ך".

טראמפ משקר כל הזמן, ובכל נושא. הוא משקר בנוגע לשטויות, באופן שקוף ובלי סיבה. הוא משקר בנוגע לדברים שקל לאמת. הוא מקיף את עצמו בשקרנים מדופלמים ומסלק שקרנים גרועים. האוטוביוגרפיות שלו רצופות שקרים. הוא עוטף את עצמו בשקרים, חי את השקר. ובחסות הנשיאותית שהוא פורש על מושג הפייק ניוז הוא פוגע ביכולת של הציבור להבחין בין אמת לשקר

והנה רשימה (חלקית) של דברים שבהם הוא השוויץ רק מאז שהכריז על התמודדותו לנשיאות: כמה שהוא עשיר (אף שהוא כנראה הרבה פחות עשיר מכפי שהוא טוען), כמה שהוא חכם וכוכב גדול, שיכול לשלוח יד אל כל אשה, איזה זין גדול יש לו, כמה שהוא טוב במשא-ומתן, בכלכלה, במנהיגות, זה שיש לו את ה"מלים הכי טובות", ה"אנשים הכי טובים", ה"קהלים הכי טובים", הכי הרבה "תשואות מהקהל", שהוא "מבין דברים הכי טוב", ומבין בחקיקה "יותר מכל נשיא שאי פעם ישב במשרד הסגלגל", "יודע על מסים יותר מכל רואה חשבון", ש"97% מחברי הקונגרס אוהבים אותו", שהוא "הנשיא הכי הגדול, נשיא ה'עבודות' הכי טוב שאלוהים ברא", שהוא ניצח בבחירות (כמעט בכל נאום), שהוא בונה החומות הכי מוצלח, האדם "הכי מיליטריסטי שיש", ו"האדם הכי פחות גזען שיש", שהוא נשיא ארצות-הברית שנשיא סין התייחס אליו "יותר טוב משאי פעם התייחסו למישהו בהיסטוריה" (של סין), שהיו לו (בסין) את "היומיים הכי טובים בחייו ובזיכרון של מישהו שקשור לסין", שהוא "הציל את הפחם", שהוא הציל את חג המולד, שבזכותו, בשנת 2017 לא נהרג איש בעולם בטיסות מסחריות, שיש לו "כפתור יותר גדול ויותר חזק" לשיגור טילים גרעיניים מזה של קים ג'ונג-און, שהוא "גאון יציב", שיש לו "לב רחב", שהוא עניו.

טראמפ הוא גם השקרן הכי גדול בפוליטיקה האמריקאית. לפי ספירת ה"וושינגטון פוסט", בשנה הראשונה שלו בתפקיד היו לו למעלה מ-2,000 התבטאויות שגויות עובדתית או שקריות, ממוצע של 5.6 ביום, והקצב רק הולך וגובר. בדיקה נוספת שערך ה"ניו-יורק טיימס", שהתמקדה אך ורק בשקרים גסים, השוותה את טראמפ לקודמו בתפקיד. לפי הממצאים, לאורך כל שמונת שנות נשיאותו אובמה נתפס בשקרים בוטים ב-18 מקרים. טראמפ, לעומתו, סיפר את השקר הבוטה ה-18 שלו בשבוע השלישי לכהונתו. ובתום עשרה חודשים – הזמן שבו נערכה הבדיקה – היו לו כבר 103 כאלה.

טראמפ משקר כל הזמן, ובכל נושא. הוא משקר בנוגע לשטויות, באופן שקוף ובלי סיבה. הוא משקר בנוגע לדברים שקל לאמת. הוא מקיף את עצמו בשקרנים מדופלמים כמו קליאן קונוויי ושרה סנדרס, ומסלק שקרנים גרועים כמו שון ספייסר. האוטוביוגרפיות שלו רצופות שקרים. הוא עוטף את עצמו בשקרים, חי את השקר. ובחסות הנשיאותית שהוא פורש על מושג הפייק ניוז הוא פוגע ביכולת של הציבור להבחין בין אמת לשקר.

הוא אדם חסר בושה, ולפי עדותו אינו חווה כל אשמה. בזמן המירוץ לנשיאות הוא טען שאין לו ומעולם לא היתה לו סיבה לבקש את סליחתו של אלוהים (אף שטען גם שהוא אדם מאמין) ואמר מול קהל של אוונגליסטים באיווה: "למה אני צריך לכפר או לבקש סליחה מאלוהים אם אני לא עושה טעויות?"

בקיץ 2017, בעקבות העצרת שקיימו קבוצות ניאו-נאציות וקבוצות עליונות לבנה בשרלוטסוויל, וירג'יניה, שבה נהרגה פעילת השמאל התר הייר, טראמפ סירב בתחילה לגנות את אותם ניאו-נאצים. אחר-כך פרסם גינוי מאולץ ורפה, ואז חזר בו מגינויו בשיחה לא מתוכננת עם עיתונאים. הוא האשים את "שני הצדדים" באלימות וטען שגם בקרב הניאו-נאצים ישנם "אנשים טובים". כשנשאל האם אינו מציב ניאו-נאצים ומי שנאבקים נגד ניאו-נאצים על אותו "מישור מוסרי", טראמפ השיב בנחרצות שלא, ומיד אמר ש"היתה קבוצה בצד אחד וקבוצה בצד שני".

דוגמה זאת ואחרות מעידות על כך שטראמפ אינו מבין מוסר ואתיקה מה הם. המוסר היחיד שהוא מכיר הם חשקיו הרגעיים, התועלת האישית והמיידית שלו. לדברי טים אובריאן, "הדברים היחידים שגורמים לו לא לישון בלילה הם כסף, סקס, אוכל ונקמה. מעבר לכך, הוא לא מהרהר במשמעות העמוקה של החיים". הביוגרף ד'אנטוניו הזכיר כיצד אובמה נהג "לדבר הרבה על הבעיה בסוריה כנושא שהדיר שינה מעיניו", והוסיף: "אני לא חושב שלטראמפ יש את היכולת לחשוב בצורה הזאת. הוא ממוקד בתפקוד שלו כמכונת רייטינג".

ואולי אני סוג של doomsday preparer שצובר ידע באובססיביות כהכנה לקראת ויכוח פוליטי פוטנציאלי עם איזה אחר עמום? כלומר כל זה נובע מהדחף שלי לשלוט בשיחה שספק אם תתקיים, ולהשמיד בר-פלוגתא כלשהו. ואם כך, מה מבדיל אותי מאותו בר-פלוגתא תומך טראמפ, נציג ה"הם"? והאם העובדה שזה לא קורה נובעת מהיכולת שלי לרסן את דחפי האפלים? או מכך שאין לי חברים בפייסבוק? או מהעובדה שגם אם, לאחר שבעת אלפים שכתובים, אני מעלה פוסט פוליטי, יש בערך שני אנשים שרואים אותו כי הנוכחות שלי דלה? והאם הנוכחות שלי דלה מפני שכמעט איני מעלה פוסטים, כי אני מפחד להתייצב ב"אור הזרקורים" (אף שאני גם צמא לזה)? או בגלל שאני מעניין לאנשים את התחת?

העניין עם טראמפ

העניין עם דונלד טראמפ הוא שהוא חרא של בן אדם. אבל כדי להבין את הייחוד שבתופעת טראמפ צריך לומר קצת יותר מזה. בתור טיפוס "אנטי-ממסדי מיסודו", כפי שכינה אותו טים אובריאן, אפשר לראות בטראמפ את מי שקורע את מסכת המהוגנות מעל פני הממסד האמריקאי ומעל ארצות-הברית כולה, וחושף את פניה של אמריקה ה"אמיתית", זו הגזענית, השוביניסטית, האלימה, הטיפשה, הבורה, האנטי-אינטלקטואלית; או את אלו של אמריקה הנרקיסיסטית, המותגית, הקפיטליסטית-חזירית – הטלוויזיונית (שבנתה את דימויו של טראמפ). אלא שבאמריקה ניתן למצוא, ובמידה נדיבה, גם את ההפך מכל אלה.

אפשר לראות בטראמפ מי שריקנותו הופכת אותו למעין מבחן רורשך וקרקע פורייה להשלכות של ציבור מצביעיו. אפשר לחשוב על טראמפ כעל מעין קוסם מארץ עוץ מודרני או פי.טי. ברנום עכשווי.

אפשר לראות בטראמפ, כפי שטוען העיתונאי כריס הדג'ס, אידיוט שימושי, שכל עוד הוא זוכה לתהילה לא אכפת לו, והוא גם אינו מבין, שהוא כלי שרת בידי התעשייה הצבאית והתאגידים הגדולים, הכוחות הרגילים השולטים בממשל האמריקאי (#מהשהיההואשיהיה). ובאותו אופן הוא מועיל לאינטרסים של מגזרים מקומיים, כמו הציבור האוונגליסטי (שזכו למינוי שופט שמרני לבית-המשפט העליון), או גופים רבי-עוצמה כמו איגוד הרובאים (שזוכה לביטול מעט ההגבלות על נשק שממשל אובמה הצליח לקבוע בחוק).

אפשר לראות בטראמפ תוצר של ההיסטוריה האמריקאית, עוד פשיסט וגזען מבית היוצר של ג'ורג' וואלאס, ג'ו מקארתי, יואי לונג, האב קוגלין ועוד, שבזכות צירוף נסיבות חריג הצליח להגיע לבית הלבן. וייתכן, כפי שטוען הסופר טה-נהיסי קאוטס, שטראמפ הוא "הנשיא הלבן הראשון" משום שהנשיאות שלו מודרכת בידי עיקרון אחד: שלילת המדיניות של אובמה והריסת המורשת שלו; ולפיכך היא מוגדרת אך ורק ביחס לנשיא השחור הראשון.

אפשר לראות בטראמפ נשיא א-היסטורי במובן הבא: הוא יוצר תקדימים כמעט מדי יום, ולכן אפשר לזרוק לפח קרוב ל-300 שנים של היסטוריה פוליטית אמריקאית עשירה, שפשוט לא הכינו את המערכת הפוליטית, או אותנו, לקראתו ולקראת שכמותו. ואפשר לראותו מנקודת מבט פרוזאית, כעונש על חטא אמריקאי קדמון, כגירוש שדים, כניקוז מוגלה או כתיקון, באמצעות הרס, של סטייה חריפה, ובתור שכזה הוא דמות הכרחית כמו שמלחמת האזרחים היתה, במובן מסוים, הכרחית.

מנקודת מבט פסיכולוגית אפשר לראות בו מין ילד מגודל, המחזיק באוצר מלים של ילד בכיתה ד', ובעל אינטליגנציה רגשית ודפוסי תגובה של ילד בן חמש (דוגמה נבחרת: הילרי מכנה אותו "בובה של פוטין" וטראמפ מגיב בסוג של "לא, את"). אפשר לראות בכל התפארויותיו פיצוי על רגשי הנחיתות העמוקים שמהם הוא סובל, תוצר של הקשר הקר שהיה לו עם אביו הנערץ. אפשר להבחין בפצע הנרקיסיסטי המפציע לנגד עינינו בכל ראיון שהוא נותן, בכל נאום שהוא נושא, בכל ציוץ שהוא מצייץ. אפשר לראות אותו כפסיכופת או כאיד-טהור.

אני הייתי בוחר במלה אחת כדי לתאר טיפוס כזה. המלה הזאת היא רוע. אני מבקש לטעון שהעניין עם דונלד טראמפ הוא שהוא אדם רע

אבל אני רוצה להציע אפשרות נוספת. אני מעוניין לשאול את הקורא/ת איך הייתם/ן מכנים/ות אדם שאינו יודע אהבה מהי, שאינו חווה חמלה, אשמה ובושה, שיש בו שיממון רגשי, שהוא שחצן ויהיר, אינו רוחש כבוד לדבר, שאין בו גרם של צניעות וענווה וטיפת יושרה ואמינות, צבוע, שקרן פתולוגי, מניפולטיבי, סכסכן, שוויצר, תאב בצע ורודף שררה, נקמן, קטנוני, רמאי, נוכל ושרלטן, בריון שמאיים ומשקר ומשתלח כדי להשיג את רצונו, מתקרבן ומתבכיין שמעמיד את כל הקוזאקים הנגזלים בצל, טיפוס אגוצנטרי ונצלן, נואף סדרתי, מטרידן מיני גאה, שוביניסט וגזען חסר חוט שדרה מוסרי?

באיזו קטגוריה רוחנית הייתם/ן מקטלגים/ות אדם שמורכב מכל התכונות הללו? באילו מלים הייתם/ן משתמשים/ות? אני הייתי בוחר במלה אחת כדי לתאר טיפוס כזה. המלה הזאת היא רוע. אני מבקש לטעון שהעניין עם דונלד טראמפ הוא שהוא אדם רע.

אבל מהו הרוע הטמון בדונלד טראמפ? נתחיל בכך שנניח בצד את כל אותן תיאוריות של רוע קלאסיות, תיאולוגיות, שהתמקדו בניסיון ליישב בין עובדת קיומו של הסבל והרוע בעולם לבין העובדה שהעולם נברא בידי אלוהים טוב וכל-יכול. אלה לא יסייעו לנו כאן, הרי טראמפ איננו עונש מאלוהים (אני מקווה).

נגיד ביי ביי גם לתיאוריות שראו באסונות טבע ביטוי של רוע. טראמפ אינו צונאמי או שריפה. הוא גם אינו ישות מטפיזית. הוא אינו השטן. והוא אינו מפלצת. הוא בן אדם, וכתופעה פוליטית, הוא גם תוצר של בני אדם. וככזה, טראמפ הוא רע בראש ובראשונה מבחינה מוסרית.

אישיותו של טראמפ אינה כוללת את מה שאנו מזהים כתכונות אנושיות חיוביות. הוא מתנהג בניגוד לכל מה שהורים בעלי שכל ישר מנסים לחנך את ילדיהם להיות. ועל-פי כל העדויות הזמינות לנו, כולל עדותו שלו עצמו, הוא גם אינו חווה רגשות כמו אשמה ובושה, שבמינון בריא מובילים למעשים טובים ממניעים חיוביים. זה תואם את תפיסתו של התיאולוג הנוצרי הקדום אוגוסטינוס, שהתייחס לרוע כאל היעדר של טוב.

גם כשטראמפ אומר מלה טובה או מפגין רוחב לב זה תמיד מותנה, גחמתי, שטחי וחולף. אני חושב שבטראמפ לא קיימת אפילו האפשרות לאלטרואיזם, אף שאני מכיר בשאלה האם, למעט אצל אמא שלי (#mymom’sasaint!) ישנו אלטרואיזם, טוב, שאינו מונע מאיזה רווח אישי, גם אם פנימי, כמו הרגשת הסיפוק על שעשינו מעשה טוב. אבל לדעתי טראמפ אינו כשיר להרגיש טוב מעצם העובדה שנתן, עזר, הועיל, היטיב. הוא מרגיש טוב כשהוא לוקח, חוצה עוד גבול, שובר עוד מוסכמה, מזעזע, מפגין עליונות.

פילוסופים רבים סברו כי מקור הרוע טמון בחופש לבחור בין טוב ורע. היכולת להבחין בין השניים משמשת אמת מידה משפטית-רפואית מקובלת לקביעה האם לאדם יש אחריות פלילית למעשיו. השאלה האם טראמפ מסוגל להבחין בין טוב לרע היא שאלה מעניינת. מבחינת המשפט הפלילי הוא מסוגל, כל עוד לא הוכח שהוא סובל מדמנציה או הזיות ודלוזיות פסיכוטיות. אבל מערכת המושגים המוסריים שלו רקובה ומנוונת, נרמסת תחת תביעות האגו השברירי והאימפולסיביות הקפריזית שלו. מבחינתו הטוב הוא כל מה שמועיל לו כאן ועכשיו, והרע הוא כל מה שלא.

לורי רזניק, פילוסוף ופסיכיאטר, כותב בספרו Evil or Ill כי אדם רע הוא מישהו שלא אכפת לו מספיק משלומם של אחרים במסגרת רדיפתו אחר האינטרסים האישיים שלו, מי שאדיש לגורלם של בני אדם. אני חושב שטראמפ אדיש לחלוטין. עבורו אנשים אחרים הם אובייקטים בלבד, השתקפויות שלו, וכפי שכתב טים אובריאן, בעולמו של טראמפ "אין דבר מלבד הוא עצמו". איני פוסל את האפשרות שאכפת לו מבני משפחתו, אבל בתור נרקיסיסט אדיר, גם אותם הוא רואה כהשתקפויות של עצמו, מה שהופך כל רגש חם שיש לו כלפיהם לרדוד ותפל. אני חושב שאין לו בעיה להתהפך גם על הילדים שלו; כן, אפילו על איוונקה, אם היא תעשה משהו שלא ימצא חן בעיניו.

אישיותו של טראמפ תואמת גם את תפיסת הרוע של קאנט, שסבר שהרוע נובע מכך שאנו בוחרים להכפיף את נטייתנו המוסרית הראשונית לאהבה עצמית ופועלים לסיפוק הצרכים שלנו במידה הגורמת לנו לסטות מדרישות המוסר. האם ניתן לחשוב על אדם המרעיף על עצמו אהבה בצורה יותר בוטה ומבחילה מטראמפ? כזה שתפקודו כמשרת ציבור נגזר באופן ברור ובלעדי יותר מהתועלת האישית שלו? כזה שמשתדל פחות להפריד בין חשקיו לבין ההחלטות הרות הגורל שהוא מקבל?

הגדרה נוספת לרוע היא הסבל הלא מוצדק וחסר הסיבה שנגרם לאנשים. כבריון ונוכל המתמחה באיתור וניצול חולשותיהם של אחרים, טראמפ גרם סבל רב לאנשים. והסבל הזה היה חסר סיבה, מפני שהסיבה לכל מה שהוא אומר ועושה היא הדימוי שלו – וזו לעולם אינה סיבה מוצדקת ומוסרית לפגוע באחרים.

לפי לורי רזניק, לא ניתן לזהות אדם רע אך ורק על סמך מעשיו, כיוון שעשויה להיות לו הצדקה. כמו כן, אדם עשוי לייחל לכך שלאחרים יהיה רע כיוון שזה יסב לו עצמו עונג, ועם זאת לעולם לא לפעול למימוש תשוקותיו בשל הפחד שייענש. מכאן שמה שהופך אדם לרע הוא הרצון הרע שלו – רצונו לפגוע באחרים או לראות אחרים סובלים ללא הצדקה. הפילוסוף הבריטי קולין מק'גין מציג בספרו Ethics, Evil and Fiction מודל של פסיכולוגיה מוסרית המציג את האדם הרשע כסדיסט השואב עונג מכאב של אחרים. הוא מבחין בין רוע "טהור" (רוע לשם רוע) לבין רוע "אינסטרומנטלי" (רוע כאמצעי להשגת מטרה אחרת).

טראמפ משלב בין שני סוגי הרוע הללו. הוא עושה מעשים רעים כדי להשיג מטרות קונקרטיות. אבל לפי עדותו שלו, הוא גם חש סיפוק לאחר שהוא הורס אנשים אחרים. הוא חותר לממש את תשוקתו לפגוע באחרים, לא רק בשל העונג שזה מסב לו ולא רק מפני שאינו מפחד להיענש, אלא גם – וזו תכונה המייחדת אותו – כיוון שהוא שואב עונג מיוחד מעצם היכולת לעבור על חוקים בלי להיתפס. אי-אפשר לקחת ברצינות את ההצדקה הטיפוסית שלו, "פגעו בי קודם", בגלל שהוא מגיב מהבטן, בגלל שהוא שקרן, בגלל שהוא צבוע.

גישתם של רזניק ומק'גין תואמת זרם מרכזי בתולדות החשיבה המערבית על הרוע, שהדגישה את חשיבות הכוונות הרעות. חנה ארנדט קראה תיגר על הזרם הזה, שלפיו מעשים רעים מניחים בהכרח כוונות ומניעים רעים. זו אחת הטענות המרכזיות שלה בספרה "הבנאליות של הרוע".

במובן מסוים, תפקיד הנשיא כרוך ברוע בנאלי. גם אובמה היה מרוחק ומבודד מההרס שיצר במשיכת קולמוס, במלה. למשל, כששיגר מזל"טים להוציא להורג אנשים שלא הועמדו למשפט. אלא שאובמה לא קיבל החלטות על סמך תביעות האגו שלו, הוא שקל בקפידה את משמעויותיהן והיה מסוגל לנמק אותן ולהתמודד עם ביקורת. ואילו ההחלטות של טראמפ הן תוצר של אגו שברירי, חוסר אחריות, בורות וסירוב ללמוד. לכן הוא מייצג נאמן יותר של רוע בנאלי.

למרות ההבדלים הברורים בין השניים, יש בטראמפ מן האייכמן כפי שארנדט תיארה אותו. טראמפ, כמו אייכמן, הוא אדם שהדיבור החלול ורווי הקלישאות שלו נובע מכך שאינו מסוגל לחשוב, בעיקר לא מנקודת המבט של מישהו אחר. בלתי אפשרי לתקשר איתו מפני שהוא משקר בקצב מסחרר ומשום שהוא מנותק מעובדת קיומם של אנשים אחרים בתור בני אדם, ומכאן שגם מהמציאות עצמה.

בספרו On Evil כותב טרי איגלטון כי "הרוע כרוך בהרס". הרוע שטראמפ מייצג קשור להרסנות של נשיאותו. המערכת הפוליטית האמריקאית היתה שבורה לפני טראמפ, והחברה מקוטבת, אבל טראמפ מקצין את כל המגמות השליליות במידה החורגת מכל מה שמישהו העלה בדעתו. נכון לעכשיו נדמה, אולי, שהנזק שלו לא כל-כך גדול. אבל האדמה רועדת כל עוד טראמפ נשיא. הוא הדמות ההרסנית ביותר בפוליטיקה האמריקאית ובכלל.

הוא הרסני, משום שהנוכחות שלו משחיתה את המערכת כולה ומטביעה אותה בשקרים. הוא הרסני מפני שהוא נותן השראה לרודנים ברחבי העולם. הוא הרסני משום שמספר השקרים שהוא מפיץ, חיבתו לתיאוריות קונספירציה, המלחמה שלו בתקשורת והשימוש שלו במושג "פייק ניוז" משחיתים את השפה, את המלים, את האמת

טראמפ הרסני מפני שהוא מושל על-ידי כאוס. כפי שתיארה זאת גוונדה בלייר, ביוגרפית נוספת שלו, טראמפ נוקט ב"זריעת קונפליקט" ו"שיסוי אנשים אחד נגד השני, כך שיהיו חייבים להיות נאמנים לו". הוא הרסני משום שהוא מרעיל את השיח הציבורי בהתבטאויות שנועדו להסיט את תשומת הלב מחקירת פרשת רוסיה או כדי להרוויח נקודות אצל תומכיו האדוקים, המונים כ-35% מהאוכלוסייה.

הוא הרסני כיוון שכמו שטוען ד'אנטוניו הוא "מודד את עצמו לפי מספר הנורמות שהוא מסוגל להפר בלי להיענש", וכן, משום שכפי שמתברר, הדמוקרטיה האמריקאית נשענת במידה רבה על נורמות (למשל, למה שמועמדים לנשיאות ירגישו, מעכשיו, חובה לפרסם את דו"חות המס שלהם?). הוא הרסני כיוון שהתנהלותו המרושלת, האנוכית וחסרת העכבות מכרסמת ביסודות דמוקרטיים, ובראשם שלטון החוק ומערכת האיזונים והבלמים המבוססת על הפרדת הרשויות. הוא הרסני כיוון שבמערכת דו-מפלגתית, אחת המפלגות קשרה עצמה לגורלו והופכת עצמה, כפי שטוענים צמד הכותבים ויטס וראוך, לגוף לא-דמוקרטי.

הוא הרסני מפני שהוא מכתים את מוסד הנשיאות בכך שהוריד את הרף של מה שנחשב התנהגות מקובלת, רמת סף של ידע ומיומנות ומוסריות אצל משרתי ציבור. הוא הרסני משום שהנוכחות שלו משחיתה את המערכת כולה ומטביעה אותה בשקרים. הוא הרסני מפני שהוא נותן השראה לרודנים ברחבי העולם. הוא הרסני משום שמספר השקרים שהוא מפיץ, חיבתו לתיאוריות קונספירציה, המלחמה שלו בתקשורת והשימוש שלו במושג "פייק ניוז" משחיתים את השפה, את המלים, את האמת.

הוא הרסני, בקנה מידה קטסטרופלי וגלובלי, בגלל משחק ה"צ'יקן" שהוא משחק עם קים ג'ונג-און, וחשוב יותר, מפני שבהכחשתו את משבר האקלים וסירובו לפעול בנושא הוא נכשל כישלון חרוץ במבחן המוסרי העליון של דורנו: צמצום מדורג ושוויוני באיכות חיינו לטובת הדורות הבאים, אנשים שלעולם לא נכיר.

כל אלה הופכים את טראמפ לסוכן של "רוע פוליטי", כפי שהגדירו איש מדעי המדינה והסוציולוג אלן וולף בספרו Political Evil. לפי וולף, "רוע פוליטי" הוא "המוות, ההרס, והסבל המכוונים, הזדוניים והמיותרים הנגרמים לאנשים תמימים בידי מנהיגים ומדינות כדי להשיג יעדים בני מימוש". זהו "מוצר אנושי לחלוטין, המנפץ כל מנהג או מוסד שאנו מכוננים במטרה להגן על עצמנו מהדברים הכי מגעילים שחלק מאיתנו מסוגלים להם".

"כשרוע פוליטי מופיע בעולם", ממשיך וולף, "אנחנו יודעים שמשהו יסודי השתבש במצב האנושי". בספרו Facing Evil, הפילוסוף ג'ון קקס מגדיר את הבעיה החילונית של הרוע ככזו ש"מסכנת את השאיפות שלנו לחיות חיים טובים". דונלד טראמפ מייצג את הבעיה החילונית של הרוע. העובדה שהוא נשיא ארצות-הברית מסכנת את שאיפותינו, ואת שאיפת צאצאינו, לחיות חיים טובים. לכן בחירתו לנשיאות היתה עדות להשתבשות מהסוג שוולף מתייחס אליו ומופע של רוע פוליטי, הרסני, בנאלי ומוסרי המגולם באדם רע.

אז האם צודקת ליטל בגישתה הנמנעת מצריכת חדשות בנוגע למתרחש בישראל ובארצות-הברית? האם באמת, כל עוד אתה בקיא מספיק בשביל לדעת למי להצביע בבחירות, דבר אינו משנה? האם מעבר לכך אין כל אפשרות להשפיע על המצב? האם לא ניתן לשנות כלום? הרי ישנם אקטיביסטים אמיתיים, שמקריבים מהנוחות והפרנסה שלהם כדי להילחם על עקרונותיהם. האם אני סתם מפונק? האם אני פחדן? האם כיהודי ב-1941 הייתי נלחם או הולך כצאן לטבח? ואם הייתי גרמני ברפובליקת ויימאר, האם הייתי נאבק? מצטרף לוורמאכט? נמלט? ולמה לעזאזל זה תמיד מגיע לשואה?

האדולף והדונלד

לא יכולתי לעמוד בפיתוי. יש לא מעט הבדלים בין שני אלה. הראשון היה גרמני יליד המאה ה-19; השני אמריקאי (ממוצא גרמני) יליד המאה ה-20. הראשון דיבר גרמנית; השני בקושי מדבר אנגלית. הראשון שירת בצבא במלחמה עולמית, השני קיבל פטור בגלל "משהו ברגל". הראשון חווה עוני מחפיר בווינה, לשני מעולם לא היה חסר דבר מלבד אהבה. הראשון קרא הרבה אבל רק כדי לחזק את תפיסת עולמו הקיימת, השני מעדיף טלוויזיה. הראשון צמח מהתחתית של התחתית והיה מאדריכליה של תנועה פשיסטית פרא-מיליטריסטית, והשני הוא מופע של איש אחד.

התיאורטיקן של התקשורת, מרשל מקלוהן, כתב פעם שהטלוויזיה היתה הורגת את הראשון. ואילו את השני הטלוויזיה הרימה מהקרשים, כשאיפשרה לו להמציא עצמו מחדש ככוכב ריאליטי לאחר התרסקותו כאיש עסקים. הראשון עלה לשלטון בדמוקרטיה שברירית אך הומוגנית יחסית מבחינה אתנית, השני הפך לנשיא בדמוקרטיה יציבה יחסית אך הטרוגנית מבחינה אתנית. הראשון גרר את העולם שאולה בשמה של אידיאולוגיה מגעילה וכוזבת אך בעלת לכידות פנימית, הנסמכת על מספר יסודות ובראשם החובה לשמור על טוהר הגזע הארי והשנאה הפתולוגית, על רקע גזענות ביולוגית, ליהודים, השאיפה להשמיד את הבולשביזם הקומוניסטי והדחף להתפשט מזרחה כדי להשיג ל"פולק" הגרמני מרחב מחיה. השני, אם יגרור את העולם שאולה, זה יהיה אך ורק בשם הדימוי שלו.

אני מעוניין להציע את טראמפ לתפקיד ה-ארכיטיפ של הרוע במאה ה-21, עידן הטוויט, הריאליטי וההתרוששות הרעיונית הפוסט-מודרנית

אבל יש גם קווי דמיון ביניהם. לראשון היה שפם מטופש, לשני שיער של אוויל משריש. שניהם ניזונים מליבוי פחד ושנאה בקרב אוכלוסייה מקומית לבנה כלפי "זרים" לא-לבנים. שניהם ניצחו בבחירות דמוקרטיות מבלי לזכות ברוב הקולות. שניהם בדיחות שמסוכן לא לקחת ברצינות. שניהם לוקים בשיגעון גדלות ובתסביך נחיתות. שניהם שחקנים. שניהם עמלו ליצור לעצמם דימוי שהתנפח מעבר לשליטתם ורושש, במידת מה, את העצמי שלהם. שניהם רואים בעולם ג'ונגל דרוויניסטי שבו החזק שורד והחלש הוא פראייר. לשניהם סגנון ניהול תואם, המטפח מלחמת הכל-בכל. הראשון ונאמניו יצרו פולחן אישיות שהפך אותו לאל-אדם חסר תחליף; השני הוא הכהן הראשי בפולחן האישיות של עצמו.

אז מי יותר גרוע, רשע והרסני? נכון לעכשיו, נראה שהראשון. היטלר ייצג רוע קנאי, משיחי וחסר גבולות, ואילו טראמפ מייצג רוע סוליפסיסטי, חסר תוכן ונבוב, שאינו חותר לקדם כל מטרה ואינו מציע פרשנות חובקת כל למציאות. היטלר נחשב לארכיטיפ של הרוע במאה ה-20, שיא עידן האידיאולוגיות הגדולות. אף שהמאה שלנו עודה צעירה, אני מעוניין להציע את טראמפ לתפקיד ה-ארכיטיפ של הרוע במאה ה-21, עידן הטוויט, הריאליטי וההתרוששות הרעיונית הפוסט-מודרנית. ואף שישנם אנשים רעים נוספים בעמדות מפתח, השילוב בין האישיות המיוחדת של טראמפ ופוטנציאל ההרס שלו כנשיא המעצמה הגדולה בעולם, הוא שהופך אותו למועמד האידיאלי (לדעתי). זה תלוי גם במספר השנים שבהן יכהן בתפקיד, וכמובן במידת ההרס שהוא יזרע בפועל.

איך כל זה עוזר למישהו?

קשה לחשוב על מושג פחות מדעי, אמפירי ובר-כימות ממושג הרוע. הרוע אינו ממוקם בנקודה כלשהי בחלל-זמן ואי-אפשר למשש אותו. אין לו טעם, צבע וריח, וקשה לקבוע מהו בדיוק במונחים אובייקטיבים. צריך להיזהר עם המלה הזאת. אסור להטיח אותה בלי גיבוי עובדתי, ובמקרה של רוע קשה למצוא עובדות שיספקו גיבוי שכזה. בתקשורת ובפוליטיקה האמריקאית, לפחות באלו המיינסטרימיות, לא משתמשים במלה רוע, ועל-פי רוב מוטב שכך. זהו מושג מסוכן ובעייתי.

אחת הבעיות בשימוש במושג הרוע באופן הזה נוגעת ליישומיו הפוליטיים. האם ניתן להידבר עם רוע? ואם כן, האם אין זה אומר שלא מדובר ברוע? האם נכון לשתף פעולה עם טראמפ להשגת מטרות נקודתיות חיוביות (ואם הוא מסוגל לפעול למטרות כאלה, האם, שוב, אין זה אומר שאיננו רע?), או להתנגד לכל יוזמה שלו לא משנה מהי? על זה אין לי תשובה מלבד: איש-איש על-פי מצפונו ינהג.

ועם זאת, אני חושב שדונלד טראמפ הוא אדם רע, ושהוא מייצג רוע, ושצריך לומר את זה. אבל אם מושג הרוע כה בעייתי, איזו תועלת תצמח מהטענה הזאת? למה לא להשתמש במלים אחרות, כמו מזיק? מפריע? גזען? לא-יוצלח? שוביניסט? הרסני? שמוק? האם זה לא מספיק? לדעתי, לא.

אני חושב שדונלד טראמפ הוא כל אלה ויותר, ולכן אף אחת מהמלים הללו לבדה איננה מספיקה כדי לתאר אותו היטב, ואילו כולן יחדיו, ואחרות נוספות שניתן לחשוב עליהן, מתלכדות, בסופו של דבר, לכדי מושג הרוע. ואני חושב שאולי ניתן להידבר עם חלק מבעלי בריתו, אבל איתו עצמו לא ניתן, ודאי לא באמצעות שימוש בטיעונים של מוסר וצדק, כי הוא איננו פועל בממד הזה כלל. אולם בראש ובראשונה אני חושב שהמלה רוע הכרחית כיוון שנשיאותו היא מקרה כל-כך שונה ומיוחד; ולראיה, הטלטלה העצומה שבחירתו גררה אחריה בכל רחבי העולם.

בספרו Evil Incarnate כותב התיאולוג דייוויד פרנקפורטר כי "רוע הוא שיח, דרך לייצג דברים ולעצב את החוויה שלנו של דברים". אני חושב שהמקרה של טראמפ מצדיק שימוש באוצר מלים לא שגרתי כדי לדון בו וכדי לעצב את האופן שבו אנו חווים את נשיאותו הלא-שגרתית. לכן אני שולף מהבוידם ומסיר את האבק מעל המלה היחידה שאינה נאמרת לגביו, לפחות לא בשיח פומבי. זהו נשק יום דין רטורי.

טרי איגלטון כתב ש"לכנות משהו רוע פירושו לומר שהוא מצוי מעבר לכל הבנה". אני חושב שלכנות משהו רוע פירושו להציב אותו מעבר לגבול הסובלנות שלנו. אני מבקש להקיא את טראמפ האיש, ואת כל מה שהוא מייצג, אל מחוץ לשדה ההזדהות שלי. חשוב לסמן את הנקודה שמעבר אליה האמפתיה שלנו, המאמץ להכיר במורכבות של המציאות, הכבוד שאנו שואפים להעניק לנקודות מבט שונות והספקנות הבריאה בנוגע לאמת, הופכות לטיפשות המזמינה פגיעה והרס.

אם טראמפ לא היה נשיא הייתי מסתפק בלומר שהוא חרא של בן אדם. זהו השילוב של אישיותו האיומה והנוראה ופוטנציאל ההרס שבידיו שגורם לי לראות בו סמל של רוע ומשהו שאני, אישית, איני מוכן לקבל. כדי להתמודד עם שבירה כרונית וחסרת בושה של מוסכמות מהסוג שהרוע הטראמפיאני מביא עמו, חיוני להעריך מחדש אמות מידה ואמיתות בסיסיות, זאת מתוך הכרה הן בשרירותיותן והן בנחיצותן. מושג הרוע בעייתי, אבל אנחנו זקוקים לו בעת הזו כמו שאנחנו זקוקים למושג הטוב. מה שאני מציע, בקיצור, ואני לא מאמין שאני אומר את זה, זה: To Make Evil Great Again.

#MEGA.

Sad!

אז כיצד נכון לפעול במציאות כל-כך לא נורמלית? ומתי המציאות כן נורמלית? ומהי הנורמה? וכיצד קובעים? והאם הכל מדומיין? ומי יודע? והאם יש שם, מישהו, בחוץ?

האידיוט

לפגישתנו השנייה קווין מגיע קצת יותר נינוח. עכשיו הוא ממעיט מעוצמת התפרצויות הזעם שהזכיר בפגישתנו הקודמת ונראה נחוש להציג חזות איתנה. הוא מדבר על בתו הבכורה, תלמידה מצטיינת במכללה איכותית, ומספר כמה הוא גאה בה. הוא מציין, בחטף, שהוא משתדל לא לדבר איתה על פוליטיקה. ושוב אני שם רגל בדלת.

אני שואל למה הוא מתכוון, והוא מסביר שבתו נטרפת בכל פעם שהוא אומר לה שטראמפ תותח ואדיר. ברור, אני חושב לעצמי. אבל קווין מתוודה שהוא אומר את זה רק כדי לשגע אותה. בעצם, הוא אינו סובל את הציוצים של טראמפ. ואז הוא אומר משהו שכמעט מפיל אותי מהכיסא. תחת זקנו הוא מסנן שטראמפ "סתם אידיוט".

בשבוע שלאחר מכן לא התראינו כי הייתי חולה. שבוע לאחר מכן יצאנו לפגרת חג המולד, אחר-כך היתה סופת שלגים שאילצה אותנו לבטל את הפגישה, ואז קווין פשוט הבריז. לא הופיע, ויותר לא ראיתי אותו.

זה לא משנה כלום. ב-8.11.2016 היו 62,984,825 בני אדם שהצביעו לטראמפ. 62,984,825 גברים ונשים חשבו שזה יהיה רעיון טוב למסור בידי הנבל הזה את התפקיד הכי חשוב בעולם. הם צפו בנאומיו ונכחו בעצרותיו, אבל איכשהו החמיצו את בורותו המחפירה, את יוהרתו הנלוזה, את שקריו הבוטים והתכופים, את הזלזול שלו באינטליגנציה שלהם, את שחיתותו המוסרית, את רשעותו, ועוד הריעו לו.

רובם המוחץ אינם בני אדם רעים, אבל מסיבות שונות ומעניינות הם תומכים, ובכך מאפשרים את פועלו של אדם רע, המייצג רוע הרסני ביותר. מדי יום נערמות ראיות נוספות לגבי טבעו של טראמפ – עוד שקרים גסים, עוד צביעות, עוד השמצות – ובמובן הזה הוא ספר פתוח, הכל שקוף.

אולם כגובה הראיות כך עוצמת ההכחשה של תומכיו. לא ברור מה צריך לקרות כדי שישנו את דעתם עליו: פרסום הקלטות שלו מהסט של "השולייה" משתמש ב-N-Word או של נערות ליווי רוסיות משתינות עליו במלון במוסקבה, אם אכן ישנן כאלה? התרסקות כלכלית סטייל 2008? 1929? מלחמה גרעינית עם צפון-קוריאה? או שלתומכי טראמפ האדוקים ביותר אין קו אדום? בכל מקרה, בינתיים נראה שרובם עדיין מרוצים מהחלטתם ולא ישנו את דעתם, ויהי מה.

אבא של טרוור ואמא של טרוור (שאגב, מתגרשים) הם כאלה. סבא של אלי וסבא של איתן גם. אבל קווין אינו אחד מהם. קווין חושב שטראמפ סתם אידיוט.

מאמר זה התפרסם ב"אלכסון" על-ידי ניר יהודאי. "אלכסון" הוא כתב עת דיגיטלי המפרסם מאמרים עבריים ומתורגמים בתחומי המדע, הפילוסופיה, התרבות והאמנות