מאז שככו הקרבות בצפון, כולם חוקרים ובודקים את כולם ואת עצמם. ועדות פנימיות וחיצוניות מנסות להבין מה אירע במלחמה, בצבא ובדרגים האזרחיים, ואילו לקחים אפשר להפיק ממנה לעתיד. בייחוד אם על־פי התחזיות של פוליטיקאים ואנשי צבא, הסדר הפסקת האש השורר בימים אלה בדרום לבנון הוא זמני בלבד, ומיועד בעיקר לאפשר לשני הצדדים להיערך מחדש לקראת הסיבוב הבא. במלחמה הבאה, מבטיחים לנו, יישמו כוחות הביטחון והדרג המדיני והאזרחי את הלקחים ממחדלי המלחמה האחרונה, ויגיעו להישגים רבים ומשמעותיים יותר.
גם התקשורת נדרשת לבדוק את התנהלותה ולהפיק לקחים, ובשבועות הראשונים שלאחר תום הקרבות היא עסקה בכך במרץ. במהלך המלחמה הוטחה בה ביקורת ציבורית קשה, ונשמעו גם קריאות להקים ועדת חקירה ממלכתית על התנהלותה. גם עיתונאים לא מעטים נשטפו גל של הכאה על חטא וחשבון נפש, וכמה מהבכירים שבהם אף הצהירו בפומבי על תחושת כישלון ובגידה בציבור. איש ערוץ 1, יעקב אחימאיר, שעבד שעות ארוכות בגל הפתוח, כתב ב־23 באוגוסט ב"מעריב": "חובתנו לשאול: היכן טעינו?". הוא גם קרא "להקים ועדה שתבדוק את תפקודנו, העיתונאים. עלינו לבדוק, להגיב, להפיק לקחים". עורך "הארץ", דייוויד לנדאו, אמר בכנס ב־28 בספטמבר באוניברסיטת בר־אילן: "בכל מדינה נורמלית תפקיד התקשורת במלחמה הוא ללכד את העם, ואנו נכשלנו בכך... יש לתקשורת על מה להרהר ולהכות על חטא באשר לתפקיד שמילאה במלחמה. כדי שעם ינצח במלחמה הוא צריך רובו ככולו להיות מגויס, מלוכד ופטריוטי. במלחמה האחרונה היה קונסנזוס בכל חלקי העם בעד המלחמה. התקשורת לא השכילה להתגייס בזמן אמת ולבטא זאת". אפילו יאיר לפיד, שלא שידר כלל בתקופת הקרבות, והסתפק בטורו האישי ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות", כתב שם ב־18 באוגוסט: "נכשלנו. כולנו. גם אני. התקשורת הישראלית נכשלה במלחמה הזו... אמנם זה הכישלון היחיד שלא מדווחים עליו בתקשורת, אבל זה לא אומר שהוא לא קרה. נכשלנו במבחן האחריות ובמבחן האיפוק, במבחן הענווה ובמבחן האהדה, במבחן ההגינות ובמבחן העקביות, במבחן הקשקשת ובמבחן האמינות".
הגופים הרגולטורים, ביניהם מועצת הרשות השנייה, מליאת רשות־השידור ומועצת העיתונות, הכריזו על שורה של מהלכים שבכוונתם לנקוט כדי לבדוק את תפקודם של הארגונים התקשורתיים המסורים לפיקוחם; מרבית כלי התקשורת קיימו ישיבות לניתוח בדיעבד של האופן שבו סיקרו את המלחמה.
מאחורי שלל היוזמות, ימי העיון, מהלכי הבדיקה והדו"חות שנערכו בשבועות האחרונים מסתתרים מניעים שונים ולעתים גם סותרים: רצון כן לברר לעומק את הקשיים בהתנהלותה, ובד בבד גם צורך להגיב על גלי הביקורת והזעם שהוטחו בה. הציבור, ככל שאפשר לשפוט מסקרי דעת קהל ומזרם התלונות לנציגי תלונות הציבור ברשות־השידור וברשות השנייה, תיעב את התקשורת קצת פחות משתיעב את החיזבאללה. לנציב תלונות הציבור ברשות השנייה הוגשו במהלך המלחמה 1,293 תלונות, מהן 1,023 התמקדו בשידורי החדשות, 638 בעבירות אתיקה עיתונאית (כולל דיווח על מיקום נפילת טילים, ביקורת מופרזת כלפי צה"ל והדרג המדיני, מידע מפורט מדי על תנועות צבא וזריעת דה־מורליזציה), ו־161 הופנו כלפי מגישים שונים. לנציב תלונות הציבור ברשות־השידור הוגשו 210 תלונות (קשה לדעת אם מיעוט התלונות נבע מהתנהלות שהתקבלה יותר על דעת הקהל, או אולי ממיעוט הצופים בשידורי הערוץ הראשון). רובן קבלו על כך שהשידורים מסייעים לאויב לשפר את טיווח הרקטות ולוקים בביקורתיות יתר כלפי פעולות הצבא, וזה גם כאשר התברר מעל לכל ספק שהתנהלות הצבא לקויה, והמלחמה אינה מתנהלת כפי שציפו בימי האופוריה הראשונים.
גם מי שמכיר את סגנון התלונות – ואת המתלוננים הקבועים – לנציבי התלונות אינו יכול להתעלם מהן. על כך יש להוסיף סקר שערך פרופ' גבי וימן מאוניברסיטת חיפה בקרב מדגם של 500 מרואיינים מרחבי הארץ, אשר נתוניו פורסמו בכנס משותף שקיימו בסוף אוגוסט מרכז האתיקה בירושלים, שליד משכנות שאננים, והמכון הישראלי לדמוקרטיה. מהסקר עולה, כי כמעט 50 אחוזים מהציבור סבורים שהתקשורת הישראלית פגעה במורל החיילים במהלך המלחמה. שיעור כמעט זהה (47.2%) סבורים שהתקשורת פגעה במורל העורף. לדברי פרופ' וימן, אלה נתונים יוצאי דופן המעידים על חוסר אמון בתקשורת בתקופת מלחמה, שכמותו לא נרשם מאז מלחמת יום הכיפורים. מיד בתום הקרבות חזרו שיעורי האמון של הציבור בתקשורת לממדיהם המקובלים.
הנתונים הללו התקבלו כמשבר אמון מצד הקהל, שהצביע על צורך בבדק בית מקצועי, רציני ויסודי. הרגולטורים וכמעט כל הגופים המשדרים יצאו בהודעות לעיתונות על מהלכי בדיקה מהותיים שבכוונתם לנקוט. מליאת מועצת העיתונות, למשל, הקימה בספטמבר ועדה לקביעת כללים אתיים לסיקור בעת מלחמה; יו"ר מועצת הרשות השנייה, נורית דאבוש, הטילה על היועץ המשפטי של המועצה ועל אחת מחברות המועצה ללמוד לעומק את כללי הרשות הנוגעים להתנהלות עיתונאיה בעת מלחמה ולקבל החלטות בתחום זה; ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות־השידור מתעתדת להקים ועדת משנה לנושא שאמורה גם להגיש המלצות; מנכ"ל זכיינית ערוץ 2 "רשת", יוחנן צנגן, הבטיח לקיים סקרים בקרב קבוצות מיקוד ולהשתמש בתוצאותיהם לבדיקה של שידורי הטלוויזיה בעת המלחמה, לכנס פורום בכירים של "רשת" שידון בהפקת לקחים, ולהקים פורום כלל־ערוצי, משותף לכל כלי התקשורת, שימנה איש מקצוע מהימן לכתיבת דו"ח חיצוני על הסוגיה.
65_gutman.jpg
כל אלה כרוכים בתהליכים אטיים. בד בבד נערכה שורה של ימי עיון וכנסים. יו"ר ועדת הטלוויזיה של רשות השידור, יעקב שחם, יזם יום עיון בהשתתפות מנהלים וכתבים בכירים, משום ש"אין להתעלם מרגשות הציבור, חייבים לבדוק את התקשורת שאינה פרה קדושה". אך אחד המשתתפים, שהעדיף להיוותר בעילום שם, אמר כי "כל הסיפור הסתכם בדיבורים ובהוצאת קיטור". גם מועצת הרשות השנייה ערכה יום עיון פנימי, סגור לסיקור תקשורתי, בהשתתפות הצנזורית הראשית, דוברת צה"ל ונציגי כלי התקשורת. נורית דאבוש האיצה בנציגי הגופים המשדרים לקיים בדיקה עצמאית על התנהלותם. "אני מאמינה שהתקשורת צריכה להיות קשובה לצורכי הציבור. בעניין הזה האחריות מוטלת על כלי התקשורת, ולא עלי כרגולטור. אמרתי להם ביום העיון שאני מצפה שהם יבדקו את עצמם, והם הצהירו שיעשו זאת. מעבר לכך, אף אחד מהמשתתפים בדיון לא הציג עמדה חד־משמעית". אך איש תקשורת בכיר, שהתבקש להביע את דעתו על דברים אלה, ענה בפשטות: "הכל קשקוש". ואמנם, עיקר הדיון נסוב על החריקות בעבודה מול הצנזורה ודוברת צה"ל, ועל השאלות אם שיעור השידורים החיים והאולפנים הפתוחים היה מוגזם, אם חלק מהמידע שנמסר גרם לפגיעה בבטחון הצבא, וכיצד לשלב בין תוכניות מסחריות, כמו "כוכב נולד", לבין מהדורת חדשות על נפילת רקטות ופגיעה באזרחים. והבדיקה העצמית שהובטחה לדאבוש מתנהלת בעצלתיים ובפרופיל נמוך.
בגלי צה"ל ובחברת החדשות של ערוץ 2 ערכו מיד לאחר המלחמה סדרת ישיבות שהוקדשו לפוסט מורטם של סיקור תקופת המלחמה. "חלק גדול מהדיונים עסקו בכלל בצד הטכני", אומר גורם בכיר בגלי צה"ל, "וגם בנוהלי עבודה של חילופי משמרות בין כתבים ותיקים לחדשים, או בעלויות הגבוהות של הגל הפתוח. בסך־הכל התחושה היתה שאנחנו היינו בסדר גמור, ומי שעשה טעויות בתחום התקשורת היו הצבא והצנזורה, או כלי התקשורת המתחרים". שלא במפתיע, גם בחדשות ערוץ 2 הגישה דומה. "יש לנו פורומים קבועים שמתכנסים פעמיים בשבוע", אומר גורם בכיר בערוץ. "בשלהי המלחמה הקדשנו אותם לפוסט מורטם מקצועי, מהסוג שעושים כל הזמן, בעיקר בתחום הידוק ההנחיות בנוגע לגבולות המותר והאסור בשידור החי. בסך־הכל, שלושת הערוצים המרכזיים שידרו בזמן המלחמה קרוב לאלף שעות, רובן בשידור חי, ובמהלכן לבטח נאמרו דברים מיותרים ולא מדויקים ונעשו שגיאות. מקרים מסוג זה הם בלתי נמנעים בתנאים כאלה, אבל הטעויות היו מינוריות ולא גרמו לעבירות משמעותיות, בוודאי לא בכל מה שנוגע לבטחון החיילים".
מרבית אנשי התקשורת יחתמו על הדברים האלה. הם אינם סבורים שהתקשורת מעלה בתפקידה. את הכשלים והתקלות הם מייחסים לאינטנסיביות של השידור החי והאולפנים הפתוחים, לעידן הטכנולוגיה המתקדמת והרב־ערוצית, וכן לחריקות וליקויים בעבודה מול דוברת צה"ל והצנזורה. "העיתונאים שפנינו אליהם טענו שהם פעלו כשורה", מאשרת נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר. "לדבריהם, כל המידע ששודר ופורסם עבר את אישור הצנזורה, וחלקו הגדול אף נמסר מדוברת צה"ל וממפקדים בצבא. אנחנו מחויבים להגן על חופש העיתונות, כמו גם על בטחון המדינה".
גורם בחדשות ערוץ 2 מוסיף: "יש פה תגובת־נגד מוגזמת שעלולה לגרום נזק לעיקרון של תפקיד התקשורת בעת מלחמה. היא גם מסיטה את תשומת הלב מהדרג הצבאי והמדיני, שהם האחראים העיקריים למחדלי המלחמה. אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו, וזה יהיה יהיר ובלתי מקצועי מצדנו אם לא נעשה זאת, אך אסור לגרום לאלם ולהשתקה". לדבריו, ההתנפלות על התקשורת נובעת בעיקר מתוך הצורך למצוא שעיר לעזאזל שעליו ניתן לפרוק את רגשות התסכול והזעם מתוצאות המלחמה.
כך או כך, ככל שחולפים הימים שוקע האבק ונרגעות הרוחות, ומתמוססות ההבטחות להגיש דו"חות בדיקה ולקיים דיונים מעמיקים שיובילו למסקנות יישומיות. יוחנן צנגן, למשל, אינו מוכן למסור מידע על קצב ביצועם של המהלכים שיזם. בסיכומו של דבר, לכלי התקשורת יש מדד יחיד המכתיב את אופן פעולתם: הרייטינג. כל עוד הוסיפו האזרחים לצפות בטלוויזיה, להאזין לרדיו, ולקרוא עיתון, נותר זרם התלונות ללא מענה ממשי. הציבור גידף, קיטר וכעס, אך לא סגר את המקלט והעיתון. כתוצאה מכך הגיעו נתוני הרייטינג של תוכניות החדשות, השידורים החיים והאולפנים הפתוחים לשיאים חדשים. בנסיבות אלה קשה לראות את התקשורת משנה את דרכי פעולתה במלחמה הבאה.
ועוד מלה על שקיפות. התקשורת, הדורשת השכם והערב מהגופים הצבאיים והאזרחיים לחשוף לפני הציבור כל דיון וכל חקירה פנימית המתנהלת בתוכם על כל תקלה ותהליך קבלת החלטות, אינה מיישמת את העיקרון הזה כאשר מדובר בה עצמה. כל הדיונים בגופי התקשורת השונים התנהלו מאחורי דלתיים סגורות, תוך איפול מוחלט, ורק גורמים בעילום שם היו מוכנים לספר על מה שנאמר בהם. ואולי גם זה נושא ראוי לביקורת על התנהלות התקשורת.
גיליון 65, נובמבר 2006