מערכת הבחירות הנוכחית נולדה טרם זמנה ובמזל רע. ראש ממשלה שאולץ להתפטר טרם זמנו בשל חשדות לשחיתות, יושבת-ראש מפלגה שלא השכילה להרכיב ממשלה חדשה, ושורת מועמדים לא מלהיבה בעליל – כל אלה תרמו ליצירתה של מערכה תקשורתית אפופת מרה שחורה.

הסיקור התקשורתי של מערכת הבחירות דווקא איחר להיוולד, כאילו העיתונאים מאסו בבחירות שהושלכו לפתחם בטרם עת. כשהחל לצבור תאוצה, על רקע עיסוק בשאלות כלכליות הרות גורל ועידן של תקווה חדשה וחששות חדשים במעצמה העולמית ארצות-הברית, באה עוד מלחמה, שנתיים אחרי הקודמת, ושיבשה את הסיקור עוד יותר: בתחילה העלימה אותו כמעט לגמרי, ואחר-כך החזירה אותו ספוג ברמיזות – לא מבוארות ולא מתוחקרות דיין – על עירוב מביש של שיקולים פוליטיים במבצע הצבאי.

עם תום המבצע בעזה, נע כובד המשקל, ואת השאלות הכלכליות והחברתיות החליף – מה אתם יודעים – הנושא הביטחוני. ההתפתחות הזו הכניסה מחדש לזירה שחקן חבוט: יו"ר מפלגת העבודה אהוד ברק, רק כדי ששוב יפנה את מקומו במשבצת הכוכב העולה לאביגדור ליברמן, מנהיגה הבלתי מעורער של מפלגה מהימין הקיצוני החילוני.

המלחמה היא קו המפנה, ויש יאמרו קו השבר, של מערכת הבחירות הזאת, והיא מחלקת את תקופת הסיקור לשלוש: עד לבחירות, תקופת המלחמה עצמה, ומתומה עד לבחירות עצמן; דשדוש, הקפאה ומיאוס.

פיהוק, קריצה, פיהוק: 25 באוקטובר–27 בדצמבר

ב-25 באוקטובר 2008 הודיעה יו"ר קדימה ציפי לבני כי לא תרכיב ממשלה, והנשיא שמעון פרס הכריז כי הבחירות ייערכו ב-10 בפברואר 2009. ב-27 בדצמבר 2008 החל חיל האוויר להפציץ מטרות ברצועת עזה, כתגובה על ירי טילים משם במשך שמונה שנים. תקופת הסיקור הראשונה, בין ההכרזה על בחירות להכרזה על מלחמה, התאפיינה בעיקר בחוסר עניין תקשורתי.

מערכת בחירות מרתקת והיסטורית בארצות-הברית, משבר כלכלי עולמי שהחל לתת אותותיו גם בישראל ובחירות ברשויות המקומיות דחקו את ההכנות לבחירות הכלליות מן הכותרות. אבל לא רק הן; אפילו אירועים אפיזודיים וחסרי חשיבות לאומית, למשל חיסולו של העבריין יעקב אלפרון, תפסו בתורן את תשומת הלב התקשורתית. המפלגות והמועמדים נהנו מתשומת לב מועטה יחסית.

כשהואילו העיתונאים להשקיף על המערכה, הם עשו זאת דרך הפריזמה של המצטרפים החדשים והחדשים-ישנים למפלגות והפריימריז שנערכו בהן. הדיווחים על המצטרפים היו כושלים בדרך כלל, מאחר שצייתו לכללי המשחק של המפלגות, שביקשו להרוויח זמן סיקור על-ידי התמקדות במועמדים שעיקר ערכם הוא פרופיל תקשורתי גבוה.

האם היה מוצדק להקדיש מקום נרחב כל-כך להצטרפותו של, למשל, טל ברודי לליכוד? האם נפח הסיקור העצום שהקדישו חדשות ערוץ 2 לפנינה רוזנבלום עמד בקריטריון עיתונאי כלשהו? עם זאת, היו עיתונאים (בן כספית למשל, נדב פרי למשל) שטרחו לבדוק את עברם של כמה מהמצטרפים החדשים (אלה שהיה להם עבר לבדוק אותו, דן מרידור ובוגי יעלון למשל).

בכל הנוגע לסיקור הפריימריז, את עיקר תשומת הלב תפס הממד הטכני: כישלונן של העבודה והליכוד להחליף את פתקי הנייר בהצבעה אלקטרונית. הפריימריז בליכוד תפסו כותרות גם בגלל ההתמודדות של סיעת משה פייגלין, סמן ימני במפלגה ומי שכמה מחבריה רואים בו נטע זר. היריב העיקרי של פייגלין היה יו"ר הליכוד עצמו. נתניהו ראה בפייגלין איום אישי ואסטרטגי, מאחר שבאותה עת גרס שמעניינו להציג פנים ממלכתיות הנוטות למרכז כדי להתמודד מול קדימה. אנשי נתניהו טבעו את הביטוי המזלזל והמנמיך "פייגלינים", והתקשורת מיהרה לאמץ אותו.

התקשורת הציגה את פייגלין כקיצוני סהרורי, לרוב ללא הצגת תימוכין (יוצא דופן היה עיתון "הארץ"), התעלמה מהמהלכים הבעייתיים מבחינה דמוקרטית של נתניהו ומכך שייתכן כי דעותיו של פייגלין קרובות יותר לרוחה המקורית של הליכוד מאלו של נתניהו; בכך התמסרו העיתונאים לרצח האופי שיזמו אנשי הקמפיין של היו"ר ולספין של המפלגות המתחרות, שחתרו להכתיר את פייגלין כמנצח הגדול של הפריימריז.

באופן אירוני, ליברמן, שהציג עמדות קיצוניות וגזעניות הרבה יותר מאלו של פייגלין, לא ספג (בתקופת הסיקור השלישית) טיפול דומה של זפת ונוצות. מדוע? אולי כי לא היה גורם פוליטי ממוקד (הליכוד וקדימה נמנעו רוב הזמן מליזום מתקפה ישירה על ליברמן) שיכוון את התקשורת אליו.

מגמה אחרת שניכרה בסיקור כבר מתחילתו היתה ההתעלמות מהמפלגות שאינן קדימה-הליכוד-העבודה. הציבור החרדי, הציבור הדתי והציבור הערבי, על המפלגות המייצגות אותם, הודרו כמעט לגמרי מן השיח התקשורתי. זאת, אף שהמפלגות הדתיות והחרדיות עברו טלטלה מפרקת ומאבקים פנימיים בעלי משמעות היסטורית. אפילו ש"ס וישראל-ביתנו, שהתקשורת הכתירה כמפלגות המתחרות על המקום הרביעי ואולי אפילו השלישי, לא זכו כמעט לסיקור. זרע הפורענות הזה נבט בתקופת הסיקור השלישית, כאשר אביגדור ליברמן צץ לפתע כלשון המאזניים של המערכה, והתקשורת גימגמה והיססה לנוכח הופעתו הפתאומית בקדמת הבימה.

בתקופה הסיקור הראשונה היו גם מעט חשיפות, למשל קלטת ההצבעה הכפולה של שר האוצר רוני בר-און, שהועלתה מן האוב על-ידי עופר פטרסבורג ואורון מאירי ב"ידיעות אחרונות". אולם הן לא זכו למעקב ולא התגבשו בסופו של דבר לאפקט בעל משמעות.

לזכותה של התקשורת יש לומר גם כי היא הצליחה להיחלץ מהפח של השד העדתי. בתחילת הסיקור עוד דווח לא מעט על מניפולציות בסגנון זה מכיוון ש"ס-קדימה, הליכוד ואפילו מרצ, אבל הן הלכו ודעכו. בכלל, ככל שהתפוגג רישומם של תוכנית הבידור "האח הגדול" והביטוי "פרידמנים" (מישהו זוכר?), נראה היה שהתקשורת מואסת מלדוש בנושא זה.

לאורך כל תקופת הסיקור, תפסו הסקרים מקום מרכזי. ב-1 באוגוסט 2008, מיד לאחר התפטרותו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, עוד לפני בחירתה של לבני ליו"ר קדימה, כישלונה בהרכבת ממשלה והודעה על הליכה לבחירות, נכתב ב"העין השביעית" כך (בקיצורים מתבקשים):

"העיתונים היום עוסקים ב'סוף עידן' אולמרט, ומחככים כבר ידיים מעל ראשי מחליפיו העתידיים. הכותרת הראשית של 'הארץ' ושל 'ידיעות אחרונות' היא תוצאות סקר: 'לבני בראשות קדימה צמודה לנתניהו בבחירות' ('הארץ'); 'לבני: 51%, מופז: 43%' ('ידיעות אחרונות'). גם ב'מעריב' יש סקר על השער, אם כי לא ככותרת ראשית: 'הבריחה מקדימה לנתניהו'. כל עיתון, אם כן, ערך סקר לגבי העידן הפוליטי של אחרי אולמרט. די בכותרות כדי להבחין בהבדל בין תוצאות הסקרים. בעוד ב'הארץ' מקבלות קדימה (בראשות לבני) 26 מנדטים והליכוד 25, אצל 'מעריב' מקבלות קדימה (בראשות לבני) 20 מנדטים והליכוד 33. זהו אינו הבדל של סטיית תקן, אלא פער עצום. אם פערים כאלה יתמידו גם כשנתקרב להכרעה אמיתית (בבחירות מקדימות או בבחירות כלליות), הרי שיצרני הכובעים ירוו נחת (ויוכלו להעתיק את בתי-החרושת שלהם לקרבת מכוני הסקרים)".

קשה לומר שההערכה הזו התבדתה. עיסוק מפורט בכישלון הסוקרים במערכת הבחירות ניתן למצוא בכתבה של יוסי סעידוב, "דברי במספרים, גיברת".

מלחמה בעזה: 27 בדצמבר–17 בינואר

תקופת הסיקור הראשונה, שהראתה ניצנים של התייחסות עקבית – גם אם בדרך כלל שטחית – לבחירות, נרמסה מתחת לשרשראות הטנקים שיצאו למבצע "עופרת יצוקה". אחרי שמונה שנים של קסאמים על הדרום, שמהם התעלמה התקשורת רוב הזמן, היא הפכה לנשק מכוון מטרה וסילקה מסדר היום המרכזי שלה כל נושא שאינו קשור למלחמה. בכך הוכיחה אמת ישנה: התקשורת אינה יכולה לטפל ביותר מנושא אחד בכל זמן נתון.

ההתעלמות הזו של התקשורת מהפוליטיקה היתה, לכאורה, הד להחלטה של הפוליטיקאים עצמם על "הקפאת הקמפיינים". החלטה הגיונית וכזו שיכולה להעיד על אחריות לאומית. אלא שהמושג "פטריוטיות" נתפס בתקשורת כמילה נרדפת למילוי הפה מים, וברובה המוחלט, שתקה באשר למעורבותם של שיקולים פוליטיים בהחלטות האסטרטגיות בימים הראשונים והקריטיים של המבצע.

אך השתיקה נשברה מהר מאוד, משום שאף קמפיין פוליטי לא באמת הוקפא והיועצים האסטרטגיים ליוו את לקוחותיהם גם בהופעות הפומביות הקשורות כביכול באופן בלעדי למלחמה. פרשנים בכירים העזו לכתוב ולדבר על העירוב של הפוליטי והמלחמתי, אולם סיפקו בעיקר רמיזות ללא דוגמאות, שמות או הוכחות. התקשורת בכללותה המשיכה לסקר את המבצע כאילו אין בחירות ואת הבחירות לא לסקר כלל.

היה גם מי שלא השעה את הקמפיין אפילו לרגע. בזירה זו בלט "ישראל היום", שהמשיך לדברר את מסריו של נתניהו לכל אורך הדרך. באופן אירוני, החינמון, שתמך בכל מאודו במבצע והביא לסף רתיחה את רגשי הלאומנות הישראליים, גרם בכך בעקיפין להתחזקותו המטיאורית של אביגדור ליברמן (עוד על הטיות בכלי התקשורת: "אצל אביגדור בחצר").

באותה הצורה, גם הסיקור הלקוי של פסילת המפלגות הערביות, שהתמקד בחילופי הקללות בין הח"כים במקום בעניין עצמו (לא רק ב"ישראל היום", אלא בכלל אמצעי התקשורת), היה אות הפתיחה לקמפיין המוצלח של ליברמן, שהתבסס על שנאת ערבים.

התקופה השנייה של הסיקור התאפיינה בהדממת סקרים בתחילתה וחזרה מהוססת אליהם במטרה למצוא את "המנצחים והמפסידים" במלחמה. בהקשר זה, לבני הוצגה כמפסידה (בשל חוסר ניסיונה הביטחוני) וברק הוכתר כמנצח וכמי שחזר מן הכפור. עם זאת, הכתרתו של ברק היתה מאופקת משום שהעלייה של העבודה בסקרים לא היתה דרמטית ולא רציפה ומשום שברק התנהל באופן בעייתי (זיגזוגים בדיונים על הפסקת אש, הדלפות לא חכמות לעיתונים). גם האופן שבו הסתיימה המלחמה, כשלדעת רבים מטרותיה לא הושגו, לא סייע לברק לקבל זר דפנה מהתקשורת.

השינה הגדולה: 17 בינואר–10 בפברואר

"המפלגות בטוחות: סדר היום הכלכלי יכריע הבחירות", פירסם "הארץ" כותרת ב-26.11.08, לפני שהמלחמה בעזה דחקה את המלחמה בשווקים. בתקופת הסיקור הראשונה, החלה העיתונות לטפל במצע הכלכלי של המפלגות. כך, למשל, הביאה מרב דוד ב"מעריב" פרופיל של מצע כזה בשלוש המפלגות הנחשבות לגדולות. אחרי המלחמה, נותרה המציאות הכלכלית כשהיתה, אולם היוצרות התקשורתיות התהפכו: המשבר הכלכלי נמשך בכל עוזו, יותר ויותר פרשנים נטו לסבור כי הוא יחריף ויתארך עוד יותר, אבל הכלכלה נעלמה מהעמודים ומהערוצים.

ההתעלמות הזו שירתה, כנראה, את האינטרס של להטוטני הספין במפלגות, כפי שתיארה מירב ארלוזורוב ב"דה מרקר" את ההתחמקויות והדחיות של המועמדים ויועציהם מלהציג עמדות משמעותיות. אבל כמו במקרה סירובו של נתניהו לקיים עימות עם לבני וברק, כך גם בנוגע לאג'נדה הכלכלית של המפלגות – התקשורת לא הצליחה לתחוב יד לגרונם של המועמדים ולאלץ אותם לפרוש את השקפותיהם. וכשאלה הסכימו לספק כמה סיסמאות כלליות ופשטניות, לא מיהרו העיתונים – אפילו לא הכלכליים – לקרוע אותם לגזרים ולהצביע על סתירות פנימיות ועל מופרכות עמדותיהם.

"הבחירות הופכות להיות משאל עם על תוצאות המבצע בעזה", כתב שלום ירושלמי עם תום המבצע, וטעה. כמו שבזמן המלחמה לא הקדישה התקשורת זמן ממשי לאף נושא אחר, כך עם סיומה, מיעטה לעסוק בתוצאותיה. שבוע-שבועיים אחרי הפסקת האש החד-צדדית, והתקשורת אינה ממהרת לבדוק מה היו פירות המבצע והאם ייתכן שמדינת ישראל נמצאת באותו מצב שבו היתה כאשר יצאה אליו. השאלה הזו אינה נשאלה דיה גם בהקשר של מערכת הבחירות. אל החלל שנפער בדיון הרציני בנושאים ביטחוניים ומדיניים, נשאבה רוח של התלהמות ושנאה, שהציפה בסקרים את כוחה של מפלגת ישראל-ביתנו.

המנצח הברור של תקופת הסיקור והסקרים השלישית היה יו"ר ישראל-ביתנו אביגדור ליברמן. ההפתעה של התקשורת מתוצאות הסקרים היתה, כאמור, עדות לכשל שלה בניתוחם מלכתחילה. בדיעבד, עטו העיתונאים על הנתונים המפתיעים כמוצאי שלל רב והעניקו לליברמן זמן סיקור גדוש, במין תגובת נגד מוגזמת.

מי הוא ליברמן? מה הן באמת דעותיו? מהי תרומתו כפרלמנטר וכשר? מה עשה בשנותיו בשירות הציבור? על שאלות אלו לא ניתן מענה בתקשורת הישראלית. פרשנים ותיקים כנחום ברנע ואמנון אברמוביץ' ציינו כי התשובה לשאלות שלעיל, במיוחד לשלישית ולרביעית, היא "כלום בריבוע", והאשימו את ליברמן באופורטוניזם, אולם צרכן התקשורת הישראלי לא זכה לקרוא תחקיר מקיף או כתבת דיוקן ממצה על אודותיו.

סימפטום אחר של הכשל התקשורתי בסיקור ליברמן הוא ההתמקדות בו עצמו וההתעלמות מאנשי מפלגתו. מגמה כזו היתה אופיינית גם לסיקור שלוש המפלגות המסוקרות (קדימה-ליכוד-העבודה), והיא אולי ההרסנית מבין המגמות ההרסניות שבלטו בסיקור התקשורתי. זו אנומליה שקשה להשלים איתה. מבין עשרות רבות של מועמדים, התמקדה התקשורת רק באחדים. זאת, אף שבין המועמדים שאינם נתניהו-לבני-ברק-ליברמן יש לא מעט אנשים מוכשרים, רהוטים ובעלי רקורד עשייה מוכח.

התקשורת נכנעה בכך, שוב, לאנשי הקמפיין, שהחליטו כי הבחירות הללו יהיו בחירות אישיות, שיתמקדו ביוישבי-ראש המפלגות ויצניעו את המועמדים הבאים אחריהם. ההתנהלות הזו תואמת את נטיית התקשורת להתמקד בדמות אחת ובמסר אחד ולהציג תמונת מצב פשטנית.

"יום קשה לבוחר" (נחום ברנע); "ישראל נוחרת" (יאיר לפיד); "יובל המבולבל" (סימה קדמון); "זה מה שיש" (שלמה ארצי); "הבחירה הרעה" (בעז אוקון); "הכיסא הריק" (איתן הבר). אופיין של שש משמונה הכותרות על שער "ידיעות אחרונות" ביום הבחירות מלמד משהו על הלך הרוח בעיתון ביחס למערכה כולה. הבחירות תוייגו בשלל תארים שליליים במהלך תקופת הסיקור השלישית, לא רק בעיתון הנפוץ במדינה, אבל נדמה כי ש"ידיעות אחרונות" היה החריף ביותר בעוצמת הגינוי.

ייתכן שהסיבה לכך היא העובדה שהסיקור הפוליטי בימי השבוע ב"ידיעות אחרונות" – השטחי מבין שלושת העיתונים הוותיקים – ניצוק בדמותו של העיתון: נטפל לזוטות וחוגג פיקנטריה. יש כאן הדגמה מרתקת לכוחה של התקשורת כמעצבת מציאות, אפילו בעיני אנשי התקשורת עצמם. מי שמטפל בנושא באופן פשטני לאורך זמן, מקבע את דמותו של הנושא כמאוס, אפילו אם אינו כזה. במלים אחרות: מערכת הבחירות לא היתה מנומנמת אם לא היה מי שינמנם אותה, ומי שסיפק סיקור מרדים, התעורר רק כדי למחות על דביקותם של קורי השינה.

ועוד כמה הערות על אנשי הקמפיין וסיקור עם פטיש ומסמר

אנשי הקמפיין. במהלך קמפיין בחירות 2009 נוהלה התקשורת – במפגיע, ללא כחל ושרק וניסיונות הסתרה – על-ידי אנשי הקמפיין. בסיקור מערכת הבחירות הנוכחית לא היו ספינים מרשימים, תכסיסים גאוניים של דוברות או בחישות מתוחכמות מאחורי הקלעים. העיתונאים התמסרו ליועצים ולדוברים בלי קרב.

הדוגמה המובהקת לאופן שבו השתלטו אנשי הקמפיין על המערכה התקשורתית היא הבולטות היתרה שקיבלו הדיווחים על האסטרטגיות של המפלגות. שוב ושוב הגיעו לכותרות הראשיות ולפתח המהדורות דיווחים כמו: "נתניהו יתמודד עם העלייה בכוחו של ליברמן על-ידי ירידה לשטח", או "קדימה תפתח בקמפיין שלילי", או "לבני תציף את נושא השלום". התקשורת הסתפקה בדיווח על סדר היום שקבעו אנשי הקמפיין במקום לנסות לקבוע סדר יום משלה, שיעסוק בתוכניות ובהצהרות של המועמדים באופן עיתונאי.

הדבר בלט במיוחד בסיקור קמפיין הבחירות של לבני, שזיגזג ממסר למסר לפי משב הרוח. תוך כמה ימים החליפה לבני (כלומר יועציה) פנים של אשת ביטחון קשוחה במאלפת יוני שלום, ואז לנביאת הקול הנשי. הגיחוך והעליבות שבתנודות האלו לא הפריעו ל"ידיעות אחרונות", למשל, אבל גם לכלי תקשורת אחרים, לחגוג יחד עם לבני כל שלב ושלב של המצאות הקמפיין שלה.

דוגמה אחרת: עלייתו של ליברמן בסקרים הניבה (בצד דיון מועיל במשמעות החברתית והפוליטית של התפוררות המפלגות הגדולות) שיח תקשורתי שנסב על כיסאולוגיה, תככולוגיה ומעשי מרכבה טרם זמנם. דיון כזה יאה לשיח טקטי בין ספינולוגים במזנון הכנסת (או בית-קפה בצפון תל-אביב). התועלת שלו לקורא ולצופה שאינם עכברים פוליטיים מורעלים (או כתבי כנסת בדימוס) מוטלת בספק.

המנצחים והמפסידים. בסיקור מערכת הבחירות הזו היו גם עיתונאים אמיצים, מקצועיים, שנעצו שיניהם במועמדים ולא הרפו, שאלו את השאלות הקשות ודרשו תשובות, חשפו עובדות שבמפלגות לא רצו שתדעו והשכילו להגביה את הפוליטיקה אל רמתם ולא להיגרר אחרי שיח של ספינים והשמצות. אלא שמרוב ענווה, העיתונאים האלה הסתתרו ועד היום מחפשים אותם.

לאורך תקופת הסיקור בלט ערוץ 1, החבול והמוספד, כמי שמקדיש את תשומת הלב הרצינית והעקבית לנושאים הפוליטיים, במיוחד במהדורת "יומן", שהתגלתה כנשכנית שבין מהדורות החדשות, ובתוכנית "פוליטיקה", שהצליחה לדון בנושאים בלי להיגרר לקרקס המאפיין את "מועצת החכמים". ההגשה, התפאורה, הצילומים והמעטפת כולה היו בדרך כלל מביכים, אולם הטון היה כבד ראש ותקיף, לא משתעשע ולא שש לטפל בגימיקים ובזוטות בדומה למהדורות החדשות של הערוצים המסחריים.

המהדורות המרכזיות של ערוץ 2 היו הירודות ביותר מבחינת הסיקור הפוליטי. הרבו לעסוק שם בשולי המערכה, במועמדים איזוטריים ו"צבעוניים", ב"התלוויות" במקום בראיונות, ובגידופים וקטטות. מבחינה זו, הכתבה בת 11 הדקות של דני ענבר, פרי ליווי צמוד של עשרה ימים את פנינה רוזנבלום, היא המייצג האולטימטיבי לסיקור שמתמקד בשולי ובטפל ואף מעז ללעוג לו. גם הסיקור הרציני שהוביל עמית סגל לקה בדרך כלל בכך שהיה אינסטרומנטלי: ניתח את המפה היטב, אולם לא העניק לצופים תובנות או חשיפות שיעזרו לו לקבוע את דעתו על המפלגות והמתמודדים.

בחדשות ערוץ 10 הציגו לקויות דומות לאלו של ערוץ 2, אולם היו טובים מהם בזכות צוות כתבים ופרשנים שהצליחו לחדור את המעטפת הדוברותית של הפוליטיקאים, ואף להביא מדי פעם חשיפה בסדר גודל בינוני. רביב דרוקר, שתיפקד כמגיש, כתב ופרשן, בלט מבחינה זו פעם אחר פעם.

"ישראל היום" הוא האכזבה הגדולה מבחינה עיתונאית. לכל אורך מערכת הבחירות דיווח העיתון באופן מוטה לטובת בנימין נתניהו.

כמו תמיד, בסופה של רשימת מפסידים המתייחסת לעולם התקשורת רשום תמיד שמו של הניזוק הגדול ביותר: הציבור; מי שהעיתונאים הם שליחיו, וכישלונם הוא כישלונו.