כשמדובר ב"ישראל היום", שער העיתון הוא ברומטר למצב הרוח בלשכת ראש הממשלה. כשהתוכן הוא תגובה אנונימית לאחת מפרשיות נתניהו, אפשר להבין שמפלס העצבנות עולה. כשנושא כזה או אחר נלקח משולי סדר היום לכותרת הראשית, סימן שהלחץ מתגבר. וכשמתווספת להסחת הדעת גם הסתה נגד שעיר תורן לעזאזל (ערבים, שמאלנים, הקרן החדשה, ארגוני זכויות אדם), נראה שהמחוג מצביע על פאניקה.

ככל שהסחת הדעת מופרכת יותר וקיצונית יותר, כך ברור שהפיל שמנסים להעלים מהחדר גדול יותר, והבוקר הסחת הדעת היתה מרושעת ונבזית במיוחד. בועז ביסמוט, העורך הראשי של החינמון, לא בחר הפעם ארגון, ציבור או מגזר, אלא אשה אחת – מקבולה נסאר, אשה, עיתונאית, ערבייה – שהוקרבה כקורבן על מזבח הספין. התקפה אישית, ארסית ומהדהדת נגד אשת תקשורת ותיקה שמונתה לתפקיד ברשות ממשלתית לא גדולה במיוחד. אזרחית ישראלית שלמרבה התדהמה יש לה גם דעות פוליטיות שהעזה לבטא בדף הפייסבוק שלה.

ביום רגיל במדינה דמוקרטית שבה העיתונות אינה סניף של המשטרה החשאית, פוסט בפייסבוק של מי שקיבלה תפקיד באגף ההסברה של הרשות לבטיחות בדרכים הוא "נון-סטורי". בעונת מלפפונים ואתר נישה עם אוריינטציה פוליטית, אפשר היה לחשוב על ידיעה קטנה איפשהו בירכתיים. ב"ישראל היום", ביום שבו הותר לפרסום כי איש סודו האולטימטיבי של נתניהו נחקר בחשד לפלילים, הכלום הזה הופך לכותרת ראשית באותיות ענק, מלווה בתמונה בולטת, ותופס את כפולת העמודים הפותחת.

מי שעבד במערכת עיתון יודע שישנה הפרדה בין מי שכותב את הידיעה לבין מי שמחליט כיצד היא תוגש לקוראים, כמה מקום היא תתפוס ובאיזו הבלטה. כל כתב מתחיל או ותיק רץ בבוקר לעיתון (או מאוחר בלילה לקובץ ה-pdf) כדי לבדוק איך שיבצו את הידיעות שלו ואם קיבל הפניה מהשער. אני מניח שגם כתב "ישראל היום" דניאל סיריוטי, שחתום על הידיעה המבישה הזאת, לא שיער לעצמו שיגיע לכותרת הראשית. אפשר אפילו לשער שכשהגיע אליו ה"מידע" על פוסטים פוליטיים שכתבה בפייסבוק פקידה חדשה ברשות די שולית, הוא בעצמו התלבט אם בכלל להעביר ידיעה למערכת. כלומר, אם הידיעה בכלל הגיעה מהכתב למערכת, ולא עשתה את דרכה בכיוון ההפוך – והונחתה על ראשו של הכתב.

ציד המכשפות מעורר החלחלה שראינו הבוקר צריך להוציא משלוותו כל אחד מאזרחי מדינת ישראל, כי כל אחד מהם יכול להיות הבא בתור. אם עד עכשיו ידענו שאנשי ציבור ונושאי משרה בכירים נמצאים תמיד בסכנה להיקלע על לא עוול בכפם לאש צולבת בקרבות הרחוב שמנהלת התקשורת הישראלית מעל ראשו של הציבור, כעת מודיע לנו "ישראל היום" שכל אחד חשוף. כל אחד יכול להישלף מאלמוניותו אל מרכז הבמה תחת זרקור גדול, רק כי צריך שאותו זרקור לא יאיר למקום אחר.

מקבולה נסאר לא אשמה בכלום. להפך. היא בחרה להתמודד על תפקיד חשוב ומועיל לחברה ולקהילה שלה. תפקיד שהתקבלה אליו בזכות נסיונה וכישוריה. גם ממשלת ישראל, שטוענת שהיא רוצה לקדם שילוב של אזרחים ערבים בעמדות ניהול במשרדי הממשלה, אמורה להתגאות בה. כל חטאה של נסאר היה בכך שהעבר הפובליציסטי הלגיטימי שלה התגלגל למחשבי העריכה של "ישראל היום" דווקא ביום שבו דווח על כך שעורכי-הדין של נתניהו הגיעו למשרדי החקירות של משטרת ישראל. כל חטאם של ראשי הרשות לבטיחות בדרכים היה שברוב תמימותם ויושרם בחנו מועמדת על-פי אמות מידה מקצועיות וקיבלו אותה לתפקיד בלי לבחון את עמדותיה האישיות.

את המוקד שהבעיר "ישראל היום" מיהר ללבות שר התחבורה ישראל כץ, הממונה על הרשות לבטיחות בדרכים, שהכריז כי הוא דורש לפטר את נסאר. כי ברגע שהספין יוצא לדרך, יימצא מי שיתנדב להמשיך לגלגל אותו, לצבור עוד רווח פוליטי מפוקפק מההתעללות. מי יהיה הקורבן בפעם הבאה שיצטרכו להשתיק סיפור כזה או אחר? אולי כץ עצמו, אם בלשכה יחליטו שהוא מהווה איום. אולי פלוני אלמוני שאיתרע מזלו להיות ערבי, או שמאלני, או שאולי תרם פעם כסף לארגון זכויות אדם או עשה לייק בפייסבוק לדף הלא נכון. ואולי אתה. אולי את.

עידן רינג הוא מנהל המחלקה הציבורית של סיכוי