לפני עשרים שנה, באחד הפרקים של "שכונת חיים", עמד ילד וצעק: "אמא של יוני! "אמא של יוני!". כשאמא של יוני יצאה שאל אותה הילד החביב היכן יוני. היא ענתה שהוא הלך עם אבא שלו למוזיאון והוסיפה במתיקות מחשידה: "ומה? אתם לא הולכים למוזיאון?" הילד הבטיח לה בשפל רוח שמובן שמשפחתו מתכננת לפקוד את המוזיאון, אלא שזה יקרה רק בשבוע הבא. כשאמא של יוני נכנסה הביתה, הוא אמר: "מוזיאון! מה זה פה? נהיו לי כולם פרופסורים?".

מילא אם הרוח שעולה מחילופי הדברים הללו היתה נשארת ברמת האירוניה העצמית או הבדיחה הפרטית, אולם נדמה שמדי פעם אנחנו נתקלים במשדרי טלוויזיה שלא די שלוקחים ברצינות את רוח הדברים כהגדרה מוצקה למנטליות הישראלית, אלא שמנסים לכפות אותה עלינו. דוגמה קונקרטית לכך מן התקופה האחרונה היא הפרסומת ליין ישראלי. התחבולה של הפרסומת פשוטה; היא מנסה לשכנע את קהל הצרכנים הישראלי לקנות מוצר על בסיס סולידריות וטיפוח הגאווה הלאומית, וזה בדרכו נעשה על-ידי הגדרה תמוהה, שלא לומר מקוממת של המהות החמקמקה המכונה ישראליות.

שורת האפיונים שהפרסומאי הזריז תפר לאותה מהות לקוחה מהרבה בדיחות עממיות, החל במנטליות הקומבינה, על כל השחיתות המוסרית המתלווה אליה והנזקים שהיא מסבה כיום לחברה ולתרבות בארץ, וכלה בתרבות היאללה – "ביום העצמאות אני לא עושה ברביקיו, אני עושה על האש". לא שיש כאן, חלילה, ניסיון להתיפייף, לבקש בנימוס מן העם היושב בציון לקרוא לפעולה הברברית, יש להודות, של זריקת חתיכות פרה על גחלים בשם אמריקאי. רק לציין שההתרסה שבבסיס המשפט נובעת מבוז אוטומטי שמי שתופס את עצמו כישראלי ולא כצופה מן הצד, פיתח לכל מה שנתפס בעיניו כגבוה, מורכב או טוען לאינטליגנציה.

אישית, אני סבור שיש איום בשורות השעשוע החבוטות שלוקטו לצורך הכנת הפרסומת (חסרונה של הבדיחה על גנבות הברזים מתורכיה ממש זועק), שיש סכנה בניכוס רציני של הלגיטימציות שאנחנו, כישראלים, נותנים לעצמנו בתור, בסופרמרקט, על הכביש או בחו"ל לנהוג בחפיפיות ובבהמיות, ושיש משהו מטופש ביותר בהפיכה שלהן למקור לגאווה לאומית. קיימות סיבות פשוטות לשרשרת המעילות הכספיות הארוכה שנחשפת בשנים האחרונות בצמרת הממשל הישראלי, כמו גם לפריחה חסרת התקדים של שוק הזיופים בארץ. הן מתחילות באופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו כתרבות, כחברה, כצרכנים מרצון של דימויים שהטלוויזיה מייצרת עבורנו בצורה הבוטה ביותר.

גיליון 31, מרץ 2001