בשם היושרה העיתונאית וההבנה כי הגענו למסה קריטית מושתקת של פגיעה בגברים בחרו בתוכנית "זמן אמת" לחשוף תופעה שקיימת במסתרים ולנסות להתחיל לתקן עוול שנעשה לציבור שלם. מאמר זה יתכתב עם מאמרה של עו"ד דנה אייזנר-לביא ("צופים במלכודת") על הפרק בתוכנית "זמן אמת" שעסק בתופעת הגברים "מסורבי הגט" בישראל, ובעיקר יבקש להדגיש את החשיבות הרבה של העיסוק בסוגיה זו.
לכן, נתחיל בכך שנאמר ביושר כי הגיע הזמן להפסיק לערוך השוואות – מי יותר סובל, מי יותר מי פגוע, מקופח, מוכה וקורבן. הגיע הזמן שנסתכל למציאות בעיניים, נקרא מחקרים ונעיין בנתונים, ונודה באמת המרה שבכל מה שקשור לגירושין בכלל ולגירושין בקונפליקט גבוה בפרט – כולם סובלים. נשים, גברים, המשפחות המורחבות וגם הילדים.
טענתה הראשונה של אייזנר-לביא נגד "זמן אמת" היתה כי היא הציגה צד אחד ללא גרסת הצד השני, כשבמקרה זה, למרבה הפתעתה, הובא הצד של המגדר הגברי. כל-כך התרגלנו במדינת ישראל לעסוק במצוקות של נשים ומסורבות גט באינספור כתבות ואפילו סרטי קולנוע, עד שממש קשה להכיל ולקבל תוכנית טלוויזיונית העוסקת בגברים (מה עוד שגם ב"זמן אמת", כמו בכל תוכנית תחקירים ראויה, נערכה פנייה לתגובות הנשים – אך הושבה ריקם).
ולא עוד תוכנית העוסקת במגדר הגברי האלים, הפריבילגי, אלא בנרטיב של פגיעה בו, בקיפוחו ובחשיפת הסוד הידוע: ישנה הטיה מוטמעת במערכות החוק, המשפט והרווחה במקרים מסוימים גם נגד גברים. ובמקום לשבח עבודת תחקיר של כחצי שנה להצגת תופעה בתוכנית פורצת דרך, היוצאת נגד הפרדיגמה השלטת, שלפיה נשים הן קורבנות וגברים הם מקרבנים, היא הופכת מטרה לחיצי ביקורת. דבר שמדגיש עוד יותר את הכשל האמפתי שקיים אצל קבוצה מסוימת בחברה שלנו כלפי המגדר הגברי, שאייזנר-לביא כנראה שייכת אליה.
אמשיך ואסבר את האוזן באשר למה שגברים בכלל ואבות בפרט עוברים במדינת ישראל בבואם להתגרש. הנה רק חלק מהתופעות שאיתן הם נאלצים להתמודד: הוכחת אבהותם במרכזי קשר, ועדות מסוכנות, אבחוני מסוגלות הורית, אף שדקה לפני שהחלו בתהליך הגירושין היו אבות ראויים לחלוטין. בנוסף, הם נאלצים להתמודד, בשל החוק הדתי, עם תשלומי מזונות בלתי הגונים, לעתים מעל לכוחם.
אייזנר-לביא התעלמה מהאפליה המגדרית בדיני מזונות, והציגה זאת, בתמימות מעושה, כחובה שלהם לתמוך באשה בשל היותה נושאת בעול גידול הילדים. ראשית, צרמו לי המלים שלה "עול" ו"אחזקת הילדים", מאחר שבעיני גידול ילדים הוא חוויה מעצימה. אני בהחלט חושבת שחוויה זו יכולה להשתפר אם האם תחליט "לאפשר" לאבא לגדל את הילדים איתה במקביל, ובכך "למנוע את החלשתה הכלכלית" (במקור). כך היא תוכל לצאת לעבודה ולשדרג את מצבה הכלכלי בלי להיות תלויה בגבר שממנו התגרשה ובלי לשמר את התפיסה הקורבנית שאייזנר-לביא מציגה.
לכן הטענה של אייזנר-לביא כי המוטיבציה לסרבנות גט שונה בקרב גברים ונשים, מאחר ש"בעוד אצל הגברים היא תינקט [...] כדי להתחמק מחובותיהם הכלכליות כלפי הילדים [...] הרי שאצל הנשים היא תינקט כדי להילחם על זכויותיהן לשותפות כלכלית של הגברים באחזקת הילדים", אינה עומדת במבחן המציאות התקינה ומבוססת על הכפשה מגדרית.
סוד ידוע הוא כי אין באמת צורך בסרבנות גט כדי לדרוש מהאבא לכלכל את הילדים. לצורך זה עומדים לרשות הנשים משאבים לא מועטים, כמו החוק, הפסיקה וההוצאה לפועל. ובעוד אייזנר-לביא ממשיכה להראות כיצד הדין הדתי מפלה נשים, בתוכנית עצמה ניתן היה לשמוע את הרב עו"ד שמעון יעקובי, מנהל בתי-הדין הרבניים, ממליץ לגבר שכדי לא להיות מסורב גט עליו לחזור הביתה (רגע טלוויזיוני נדיר בעיני, המבטא באופן מושלם את שם התוכנית "גברים במלכודת").
ההבדל בוהק לעומת המענה המשפטי שניתן לנשים מסורבות גט, שם הרבנות פועלת כהלכה ובנחישות, כולל סנקציות עד כדי מעצרים וכליאת הגברים. השאלה המתבקשת היא האם כבוד הרב היה ממליץ את אותה המלצה לאשה, ומה נעשה באמת לנשים שמסרבות לתת גט?
יתרה מכך, כולנו זוכרים את קשייהן של נשים בעבר מול הממסד הרבני, אך מניסיון בשטח ניכר כי המטוטלת עברה לצד השני, וכיום דווקא המגדר הגברי הפך לסובל העיקרי מול הדין האישי (הדתי), שמחזיק בתפיסה פטריארכלית המתעקשת על מזונות אשה (כמו במקרה שהוצג בתוכנית, של גבר שעוקלה משכורתו משום שלא עמד בתשלומים) ודוגל בתפיסה העתיקה שלפיה תפקיד האם לגדל את הילדים ותפקידו של האב מסתכם בפרנסתם.
לא חשוב כמה גברים זקוקים, מבקשים וראויים להיות אבות מיטיבים לילדיהם, במידה והאם מתנגדת לכך, במרבית המקרים סביר להניח כי הגבר יהפוך לאב משני ונעלם מחיי ילדיו, אך יוסיף להיות מחויב בתשלום מזונות. וגם אם שפר מזלו והוא ייוותר שותף מלא בגידולם, גם אם המשכורות שוות וגם אם האשה מרוויחה יותר – עדיין עול המזונות יהיה עליו, ועליו בלבד. יחד עם זאת, בשבוע שעבר נפל דבר בישראל, ובג"ץ קבע כי הורים בזמני שהות דומים (לאו דווקא שווים) ישתתפו בהוצאת מזונות הילדים בהתאם למשכורותיהם. אנו נמתין בסבלנות לבחון את השפעת הבג"ץ על הסוגיה החברתית הזו.
לגבי טענתה הבאה של אייזנר-לביא, בעניין המספרים והמלכוד של נשים לעומת גברים (החשש בהולדת ילד ממזר), אין לי אלא להסכים. מבחינה סטטיסטית אין הבדל מספרי בין סרבניות גט ומסורבי גט, ומדובר בתופעה סימטרית. ואכן, נשים דתיות ומסורתיות יתקשו לקיים קשר זוגי ולהוליד ילד עם גבר אחר בעודן נשואות. אבל את הדבר הזה אנו יודעים מאינספור תוכניות שמדבררות את עמותת מבוי-סתום ואחרות, ומסייעות ככל יכולתן לנשים. להזכירנו, בערוץ כאן 11 הוצגה לראשונה תוכנית על הפגיעה של סרבנות הגט במגדר הגברי. מדוע להתעקש להכניס גם כאן את סבלן של הסרבניות, כאילו מדובר בתחרות?
כאן גם המקום להזכיר כי בלי לתאם, גם ד"ר מזא"ה וגם אני דיברנו בתוכנית על כך שגברים במאה ה-21 לא באמת שואפים להיות נשואים לשתי נשים במקביל. החוקים התיאורטיים לא כל-כך רלבנטיים במציאות המודרנית שלנו. קיים גם עצם הרצון החופשי הנלקח מאדם החי במלכודת ברגע שאשתו מסרבת לתת לו גט.
ולבסוף אנו מגיעים לטענה שהופנתה כלפי, על כך שאמרתי בריש גלי ש"יש נשים רבות שמגישות תלונות שווא ולא עושים להן כלום". השימוש בצמד המלים "בריש גלי" חשף את האמת המרה כי אלו הם דברים שאסור לומר אותם בחברה שלנו. אסור לגלות בשידור טלוויזיוני שיש הרבה מאוד מקרים של האשמות חמורות שנוקטות נשים ואימהות בישראל בטענה לפגיעות של אבות בילדיהם (כולל האשמות בהזנחה, אלימות והתעללות מינית) המתגלות כסרק, ולכך נותן המחוקק היום דעתו.
נשים אלו אינן בהכרח קורבנות או מוכות: רובן רק מבקשות להתגרש ולהשיג יתרון רגשי, כלכלי, נקמני או כל משאב אחר בדרכן לגירושים. אמירתה של אייזנר-לביא שלפיה שאין נתונים על תלונות שווא מהמשטרה לא מצביעה כהוא זה על המציאות. אין גורם אחד כיום, כולל הפרקליטות, המשטרה, בתי-המשפט והרבנות שלא מזהה ומתריע מפני ריבוי תלונות השווא, בגלוי או במסתרים. הפרקליטות מצדה אף הקימה גוף שעוסק בתלונות שווא לצורך ההתמודדות עם התופעה.
אייזנר-לביא מעדיפה לחיות במציאות מדומה שבה אין הסבר לאלפי התיקים הנסגרים מחוסר עניין לציבור ו/או חוסר ראיות. גם כאשר תיק נסגר מהיעדר אשמה, לכאורה הוכחה לכך שהוגשה תלונת שווא, לא ייפתח הליך פלילי נגד המתלוננות.
אף על-פי כן מאשימה אותי אייזנר-לביא ברמיזה (או לא) כי האשמת נשים בתלונות שווא גורמת לכך שנשים לא יתלוננו על אלימות מצד הגבר, ולכן קיים תת-דיווח. לגבי ההשערה שייתכן שקיים תת-דיווח של נשים מוכות על אף המודעות הציבורית הרבה לנושא, אני יכולה להסכים. באותה מידה קיים תת-דיווח של גברים החיים תחת טרור נפשי ופיזי, ודווקא את הנתונים הללו אנחנו יודעים כבר חמישים שנה – אף שיש מי שנוח לו שהם יוסתרו.
מאז שנות ה-70 הצביעו מאות מחקרים שבדקו אלימות בין בני זוג ביחסים אינטימיים על כך שנשים, כמו גברים, משתמשות באלימות בזוגיות במספרים כמעט זהים, ולרוב מדובר בתופעה הדדית שבה שני בני הזוג אלימים זה כלפי זה.
העובדה שאנחנו מכוונים מערכתית לטפל רק בנשים מוכות תכשיל לעד את הטיפול בתופעה הכאובה הזו. קודם כל מהסיבה שלא נעשה אבחון מקצועי נכון של בני הזוג, ושנית בשל חוסר המקצועיות בטיפול בנשים המשתמשות באלימות ללא מתן מענה טיפולי הולם לצורכיהן האמיתיים. במאה ה-21 ראוי שניפרד מהנרטיב הקורבני ונגיד ביושר: ישנן נשים אלימות ומתעללות, בדיוק כמו גברים.
בסיום מאמרה מביעה אייזנר-לביא את כאבה לגבי נשים מסורבות גט, כאב שגם אני ורבים שותפים לו. אין ספק שמדובר בתופעה מקבילה ומקוממת לא פחות שבה אדם מחזיק את מפתחות הלב של בן אדם אחר ולא משחרר. נרטיבים כאובים של גברים ונשים התקיימו, מתקיימים וככל הנראה ימשיכו להתקיים בחברה שלנו.
בניגוד למה שמעלה אייזנר-לביא במאמרה, ביטוי כאב של אחד לא מונע ביטוי כאב של השני, ולכולם צריך להקשיב. אף על-פי כן, כותרת מאמרה של אייזנר-לביא קראה לכאבם של מסורבי הגט "תופעה שאינה קיימת". אני לא זוכרת סרט או תוכנית שבה הוצגה אפליה ופגיעה בנשים שזכתה לביקורת נוקבת שכזו, כהשתלחות חד-צדדית המבטאת תפיסת עולם בלבד. את הפרדיגמה הזו צריך לשנות, ואין לי ספק שהיא תשתנה למרות שהדבר מצריך זמן, סבלנות ונחישות להסביר עוד ועוד שזוגיות היא לא עולם של שחור ולבן.
רונית דרור היא יו"ר עמותת לצדכם ודוקטורנטית בתחום אלימות במשפחה באוניברסיטת חיפה