בפרשת נמרודי, כמו גם בפרשיות פליליות גדולות אחרות שהיו לאחרונה, נפל דבר באופי הסיקור העיתונאי: התקשורת חדלה להיות ספקנית. בכל תחום אחר, כמו למשל בתחומי כיסוי כלכליים, מדיניים ופוליטיים, כאשר אחד הצדדים המעוניינים מוסר לתקשורת מידע – מתקבל המידע בספקנות נכונה. איש התקשורת מעריך אותו, מצליב אותו עם גורמים אחרים, מטיל בו ספק, מעדן אותו במידת הצורך ומביא לצרכן התקשורת מידע מאוזן ככל האפשר, שאינו נסמך רק על מקור אחד. אולם דווקא היכן שהוכח כי יש להטיל ספק ולא לסמוך במאת האחוזים על כך שהמקורות אינם טועים ומגזימים – התחום הפלילי – דווקא בתחום הזה ממעטים כלי התקשורת להשתמש בבקרות ובספקנות הכל-כך ידועה שלהם.

המציאות מוכיחה כי פעמים רבות מדליפים קציני משטרה לעיתונאים על חקירות (כדאי להדגיש: לרוב לא המשטרה היא שמדליפה, אלא שוטרים). ההדלפה באה כחלק ממסגרת יחסי העבודה בין הקצינים לעיתונאים, וביסודה, לא פעם, עניינו של הקצין להאדיר את החקירה שהוא מנהל. הכתב שקיבל את המידע צריך היה, לו היה מתייחס אליו כמו אל כל חומר גלם אחר שמגיע לידיעתו, לבקר אותו ולהטיל בו ספק. על סמך נסיון העבר אמור הכתב הפלילי לדעת שפרשיות רבות מתחילות בקול תרועה רמה ומסתיימות בדממה, או לפחות בתוצאה שהיא חלקית בלבד לעומת הכותרת הראשונה.

בסיקור התחום הפלילי קורה דבר מעניין: הכתבים שמחים לקבל הדלפות מחוקרי המשטרה, ומאחר שיש להם אילן להיתלות בו, הם גם מרגישים בטוחים להבליט את הידיעה. כלומר, מתרחש כאן תהליך הפוך: לא זו בלבד שברוב המקרים הכתבים לעניינים פליליים אינם מפעילים בקרה מספקת על המידע שנמסר מהמשטרה, אלא שלעתים ההסתמכות על מקורות משטרתיים מעודדת אותם להבליט את הידיעות ולשוות להן אופי דרמטי.

זאת ועוד, גם בין כותלי בית-המשפט מדברת המשטרה, כדרכה של קטיגוריה, באופן נחרץ, "קטיגורי", בבואה לתאר את ההאשמות המיוחסות לחשוד. דבריהם של נציגי המשטרה הם הבסיס לכותרות העיתונים למחרת בבוקר, ואילו דבריהם של הפרקליטים יובאו, במקרה הטוב, כתגובה בשולי הידיעה. אין ספק כי קלה עבודתו של העיתונאי בבואו לתת כותרת או להעביר דיווח אם יתייחס לגרסת המשטרה כאל תורה מסיני, אולם האיזון הנחוץ בדיווחיו נפגם.

כדי להדגים את הצורך בהטלת ספק בגרסת המשטרה, אזכיר את החשד שהטילה המשטרה בפרקליטיו של עופר נמרודי: היא יצרה סביבם אווירה עכורה ואף השיגה מבית-המשפט צו חיפוש, נטלה תיקים מעו"ד דן אבי-יצחק וחקרה אותו כל שעות הלילה שקדם למעצרו של מרשו. המשטרה גם ביקשה מבית-המשפט כי יאסור על שניים מפרקליטיו של נמרודי לייצגו ולשוחח ביניהם. בית-המשפט השלום בפתח-תקווה ביטל את רוב מהלכיה של המשטרה בעניין זה ומתח ביקורת חריפה על דרך הצגת הדברים על-ידי נציגיה. גם בית-המשפט המחוזי בתל-אביב מתח על המשטרה ביקורת חסרת תקדים, וקבע כי למרבית חשדותיה נגד עורכי-הדין אין כל בסיס.

השאלה היא, היכן היתה התקשורת? היכן היתה התקשורת שהיא בדרך-כלל ביקורתית כלפי כל דבר? מדוע לתקשורת הפלילית לא היו הכלים, כפי שיש לתקשורת האחרת, לבקר מראש את טענותיה המופרזות של המשטרה נגד עורכי-הדין? מדוע העיתונות הפלילית לא שאלה ולא חקרה ולא דרשה בתוך המשטרה כדי להבין שהיא ניפחה ללא כל פרופורציה את החשדות נגד עורכי-הדין? מדוע היה צורך להמתין לבית-המשפט כדי שיגדיר את פעולת המשטרה בעניין זה כ"טיפול כושל"?

הטענה אינה שהכתבים לענייני פלילים נוטים לצד המשטרה; שהרי כאשר בית-המשפט מותח ביקורת על המשטרה, כפי שאכן הושמעה מפי בית-המשפט המחוזי, היא מופיעה בכותרות ראשיות. הביקורת היא על כך שהכתבים מקבלים מחוקרי המשטרה הדלפות וששים לפרסם אותן ללא הספקנות המקובלת בתחומי סיקור אחרים.

הלקח הוא: עיתונאי – היה ספקן, תמיד.

רוני רימון הוא שותף בחברת טי.סי.אם, המתמחה בייעוץ תקשורת בשעת משבר. הוא מספק שירותי ייעוץ לעופר נמרודי

גליון 24, ינואר 2000