התקשורת הישראלית לא ראויה לציון גבוה על סיקור התהליך המדיני בתקופת שלטונו של אהוד ברק. הסיבה לכך איננה העדר חשיפה: ממשלת ברק היתה פתוחה לתקשורת יותר מקודמותיה ומיעטה במהלכים מדיניים חשאיים. יוזמותיה והצעותיה במו"מ שניהלה עם הסורים ועם הפלסטינים היו ידועות כמעט בזמן אמת לכתבים המדיניים, ומהם לציבור הישראלי. אבל ריבוי הדיווחים לא תרם בהכרח גם להבנת המציאות. התקשורת פיתחה ציפיות לעסקה קרובה עם חאפז אלאסד או עם יאסר ערפאת, ושוב ושוב נאלצה לסגת ולבשר על עוד מבוי סתום.

מדוע זה קרה לנו? לכתבים המדיניים יש בעיה יסודית בעבודתם. המציאות שבתוכה הם פועלים חמקמקה ומעורפלת. רק מעט ידיעות מדיניות עוסקות באירועים של ממש, כמו מפגשי מנהיגים וחתימת הסכמים. מרבית הדיווחים מתארים הערכות, ציפיות ולפעמים גם הכנות למשהו שיקרה. המילון המקצועי מלא במושגים קשים לאחיזה או רב-משמעיים, כמו "לחץ אמריקאי" או "הבנות" שכל צד נוטה לפרש בדרך אחרת. הכחשה היא חלק מהמשחק המדיני, ולאו דווקא ביטוי לטעות בפרסום.

מבחינות רבות דומה עבודת הכתב המדיני לזו של שירותי המודיעין, שצריכים לצייר את המציאות מבליל של ידיעות חלקיות וסותרות. וכמו המודיעין שטועה בהערכותיו למרות השקעותיו האדירות באמצעי איסוף מתוחכמים ובסוכנים, גם הכתבים המדיניים סובלים מפער בין איכות המידע והדיוק בהערכה. לפער הזה תורמים כשלי חשיבה קבועים, שמפילים אותנו פעם אחר פעם בפח, ובעקבותינו גם את הקוראים, המאזינים והצופים בבית, שתפיסת העולם שלהם ניזונה מהתקשורת.

איור: אפרת בלוססקי

▪ תסמונת אוסלו. חתימת הסכם אוסלו בקיץ 93' היתה הפתעת יום-הכיפורים של התקשורת המדינית בישראל. חודשים של מו"מ חשאי שניהלה ממשלת רבין-פרס עם אש"ף עברו ללא תשומת לב תקשורתית, למרות שהיו סימנים מעידים. הדור החדש של כתבים מדיניים, שנכנס לתפקיד אחרי טקס החתימה החליט שלו זה לא יקרה, ואוסלו שנית לא תיפול. מאז נוטים הדיווחים לאופטימיות יתרה ורואים כל צל הסכם – וכאלה היו לא מעט בימי ברק – כהסכם. מגעים ראשונים למפגשי פסגה מדווחים כאילו סוכמו כבר. הכתב והעורך לא מסתכנים: אם הידיעה תתגשם, אפשר יהיה להתגאות ש"אצלנו זה פורסם ראשון". ואם לא, הרי איש לא יזכור, ובמקרה הכי גרוע יטענו שהפרסום המוקדם "שרף" את המהלך שהתרקם.

▪ "הכל סגור הכל גמור". ביטוי אופייני לאופטימיות התקשורתית הוא בהערכה שמפגשי מנהיגים הם רק תפאורה טקסית למהלכים חשאיים, שבהם כבר סוכם הכל, אחרת מדוע בכלל הסכימו המנהיגים להיוועד? ערב חידוש המו"מ עם סוריה בסוף 99', הופיע בישראל גל פרסומים שלפיו העסקה בין ברק לאסד כבר סגורה למעשה, וזו הסיבה להסכמת הסורים לשגר את שר החוץ, פארוק א-שרע, לשיחות חסרות תקדים עם ראש ממשלת ישראל. במציאות לא סוכם דבר מראש, והמפגש הוביל רק לוועידת שפרדסטאון, שבה התפוצץ המו"מ ונחשפו פערים עמוקים בין הצדדים. טעויות דומות בהערכה היו לתקשורת לפני פסגת ז'נבה בין אסד לביל קלינטון, ולפני ועידת קמפ-דייוויד, שגם לקראתן נבנו ציפיות והן הסתיימו בכישלון ובקיפאון. בדיעבד, מתברר שבמפגשי הפסגה יש הרבה אי ודאות ומתנהלים בהן דיונים וויכוחים של ממש, ולא רק הופעות מתוזמרות למצלמה.

▪ ההסכמה לדון. בזמן המו"מ מסכים לעתים אחד הצדדים לדון ברעיון שהעלה הצד האחר או המתווך האמריקאי. בדרך זו התנהלה פסגת קמפ-דייוויד, שבה הסכים ברק לדון ברעיונות האמריקאים וערפאת סירב. תגובות הצדדים להצעת הפרידה של קלינטון מדצמבר 2000 היו הסכמות מותנות לדיון, עמוסות בהערות והסתייגויות, ולא קבלה של התוכנית האמריקאית כשלד ההסכם. התקשורת מתארת כל הסכמה לדיון כוויתור שקובע עובדה מדינית, גם אם ההסכמה היתה טקטית בלבד וההסתייגויות שנלוו לה רוקנו אותה מתוכן. בתקופת ברק, רבים מהוויתורים הישראליים כביכול היו ערטילאיים, נעשו בידיעה שהצד השני לא יקבלם, ואכן לא הובילו לשום שינוי בשטח – בדיוק כמו הסכמת דוד בן-גוריון לדון בהחזרת מאה אלף פליטים פלסטינים לישראל, אחרי מלחמת העצמאות, שזכתה לכותרות גדולות בשעתה וגוועה לה כקוריוז בספרי ההיסטוריה.

▪ ההסכם המתגבש. לא פעם מתפרסם בתקשורת "מתווה ההסכם המתגבש", בדרך-כלל כממוצע חשבוני של עמדות הצדדים במו"מ. אם ברק מציע לפלסטינים 94% מהגדה המערבית, וערפאת רוצה 98%, אז אפשר להעריך שיסגרו על 96%. אסד רוצה את חוף הכנרת וברק דורש רצועה צרה לאורכו, אז ימצאו פשרה בדרך. חישובים כאלה טובים אולי לתרגיל היפותטי בחוג למדע המדינה. במציאות אין להם שום משמעות, כי המשתנה המכריע בהשגת הסכמים מדיניים הוא הרצון הפוליטי של המנהיגים, ולא חיבור וחיסור של עמדותיהם.

▪ הניחוש. לכתבים יש לפעמים נטייה להשלים פערים במידע ולנחש את סדר-היום הצפוי באירועים מדיניים. אחרי כשלונו הסופי של המו"מ עם סוריה בפסגת ז'נבה, יצא ברק באפריל 2000 לוושינגטון. הבית הלבן ולשכת ראש הממשלה מסרו שמטרת הביקור היא התנעת השיחות עם הפלסטינים, שעד אז דשדשו במקום. התקשורת הישראלית התקשתה להאמין, ולפחות חלק ממנה דיווח שברק נוסע אל קלינטון בעקבות מסרים חדשים שהתקבלו מסוריה על החייאת המו"מ. "ההזדמנות שאחרי ההזדמנות האחרונה", נכתב בפרשנות אחת. במציאות התמקדה פגישת הנשיא וראש הממשלה בערוץ הפלסטיני, ואסד לא העביר שום מסרים עד שהלך לעולמו.

▪ הראשומון. כל עוד אין הסכם אלא רק "הבנות" ושיחות בעל-פה, אפשר לשמוע רשמים שונים, ואפילו הפוכים, מאנשים שהשתתפו במו"מ. הכתב נדרש אז להכריע בין גרסאות שונות, ואפילו אם יפרט את כולן, העורך יבליט רק אחת מהן בכותרת. בשיחות טאבה, בסוף כהונת ברק, נשמעו במשלחת הישראלית שתי גישות. יוסי ביילין דיבר על הסכם כמעט גמור והציע להמשיך בדיונים עד להשלמת הטיוטה; אמנון שחק אמר שאין שום התקדמות ונסע הביתה. הסבב הסתיים בהודעה סתמית לעיתונות, אבל שתי הגישות הסותרות המשיכו להופיע בכותרות גם בימים שאחר-כך. השאלה מי צדק נותרה פתוחה, וכנראה שאינה ניתנת להכרעה.

▪ הספין. רק מעט אנשים מעורבים בתהליך המדיני ונהנים ממידע ממקור ראשון, ורובם מרוכזים במסדרון של לשכת ראש הממשלה בירושלים, ולפעמים גם בלשכת שר החוץ ובכמה לשכות אחרות. ראש הממשלה ומקורביו מנצלים את העדיפות והבולטות שנותנים עורכי החדשות לידיעות המדיניות, ובעזרת שליטתם במידע מנסים – ולרוב מצליחים – לעצב את כותרות העיתונים ומהדורות החדשות האלקטרוניות. "למדתי להתנסח בשש מלים, בדיוק בשביל הכותרת של 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב'", אמר לי פעם דוברו של אחד מראשי הממשלה. השימוש בתקשורת להפרחת בלוני ניסוי ובדיקת רעיונות מדיניים מקובל בכל מדינה, וקשה מאוד לכתבים המדיניים להתגונן מפניו, כיוון שתפקידם הראשון הוא לדווח על מחשבותיו ומעשיו של ראש הממשלה.

▪ הספין ההפוך. לפעמים מגלה התקשורת זהירות יתר בפרסום, מחשש שתיפול קורבן ל"ספין", במיוחד כשהצדדים מפריחים ציפיות נמוכות – כלי משחק ידוע ומוכר, שהפך לאמנות בידי צוות השלום של הממשל האמריקאי היוצא. ערב פסגת ז'נבה תדרך "מקור בלשכת ראש הממשלה" את הכתבים המדיניים ואמר להם שברק מעריך כי הפסגה לא תשיג דבר. רק מעט כלי תקשורת פרסמו את ההערכה הפסימית, שנראתה להם כניסיון להורדת ציפיות בכוונה. בדיעבד התברר שבתקופת ברק, הציפיות הנמוכות היו ההערכות היחידות שנמצאו מוצדקות בסופו של דבר.

אלוף בן הוא הכתב המדיני של "הארץ"

גיליון 31, מרץ 2001

כשלים מבניים של הכתבים המדיניים

שמואל מאיר

ניתוח הפוסט-מורטם של אלוף בן ("העין השביעית", מרץ 2001) לכישלונם של הכתבים המדיניים דן באחד הכלים העיקריים לעיצוב דעתו של הציבור בשאלות של מלחמה ושלום: התקשורת בתהליך המדיני. לא בכדי הכתב המדיני, או הכתב הדיפלומטי בעיתונים הגדולים בעולם, זוכים למעמד מיוחד, הן בקהילת העיתונאים והן בחברה הכללית.

עם זאת, העיון ברשימת הכשלים שמביא אלוף בן מותיר חשש כי הם – ספקי המידע, ואנחנו – הצרכנים, נידונים להיכשל גם בעתיד בהבנת התהליכים המדיניים. והשאלה בעינה עומדת: מדוע אנחנו מופתעים חדשות לבקרים?

הקִרבה בין הכתב המדיני לבין האנליסט המודיעיני, על-פי אלוף בן, עשויה להחמיא לכמה אנשים אך אין בה כדי להסביר. אמנם שניהם מנווטים דרכם בטריטוריה של אי-ודאות ושניהם מודעים לקיומה של סביבה הונאתית, אך כאן מסתיים הדמיון. החוקר המודיעיני מתמודד מדי יום עם מאות פריטי מידע הזורמים לשולחנו ממקורות רבים (מודיעין אלקטרוני, לוויינים וכמובן מקורות אנושיים), לעומת כמות נסבלת של פריטי מידע שהובאו לידיעת הכתב המדיני. כמו כן קיים שוני בין מטלות הכתב המדיני ובין מלאכת הסינון והעיבוד של איש המקצוע המודיעיני במאמציו להפריד את המוץ מן התבן; לזקק את "האותות" (מידע משמעותי) מן "הרעשים" (מידע לא חשוב שמציף את המערכת).

בניגוד לסברה המקובלת, עובדות אינן מדברות בעד עצמן ועל הארגון המודיעיני להשקיע הרבה אנרגיות כדי להפיק מהן תמונת מצב. אם הכתב המדיני נחשף במהלך עבודתו לחומר מודיעיני, מדובר בחומר מעובד שעבר את מנגנוני הניפוי שתוארו כאן, ולא בחומר גולמי נזיל ורב פנים שהוא לחם חוקו של האנליסט המודיעיני. כיוון שכך הניסיון להחיל את דגם ההסבר לכשלונות מודיעין – "הקונספציה" שמביאה להערכת יתר או הערכת חסר של העובדות – על כשלונות של כתבים מדיניים אינו מחזיק מים. ייתכן שכשלונות של כתבים בתחום זה נובעים מבעיה של הגדרה עצמית.

במקום "כתבנו המדיני" נכון יהיה לומר "הכתב לענייני משרד ראש הממשלה". זהו מקור המידע העיקרי שלהם והפלטפורמה הכמעט יחידה לעיסוקם בנושאים מדיניים. סיקור עבודתו של ראש הממשלה הוא הכוח הדוחף העיקרי ולאו דווקא הצורך להבין ולפרש את המציאות המדינית. על בסיס הגדרה זאת ניתן להציע רשימה חלופית של מקורות לכשל. רשימה שתנסה לדון בכשלים מבניים ולאו דווקא בקצב חולף של אירועים מדיניים או אופן התנהלותו של ראש ממשלה זה או אחר.

א. עניין מזדמן בהתפתחויות גלובליות
התעניינות ספורדית של כתב מדיני בהתפתחויות בזירה הגלובלית – בדרך-כלל כאשר "מקור בכיר" מפנה אותו לכך –  מונעת ממנו להבין ולפענח מבעוד מועד את השפעתם של גורמים אלה על ישראל. הבנה גלובלית מחייבת מעקב רציף אחרי הנעשה בזירות רחוקות. פער הבנה בתחום זה נובע בחלקו מכך שעל-פי המקובל בתקשורת הישראלית, הסוגיות הגלובליות הן בתחומו של כתב פחות יוקרתי לענייני "רואים עולם"; כתב שאינו מחובר ואינו פועל בצורה אינטגרטיבית עם הדסק המדיני.
הצורך בראייה גלובלית הוא חיוני בכל הקשור למעקב אחרי מהלכיה של ארה"ב בעולם, אך גם לגבי זירות רחוקות אחרות. מזרח טימור לדוגמה: שטח כבוש על-ידי אינדונזיה שסיפוחו לא הוכר מעולם. מעשי טבח של גורמי מיליציה שפעלו בברכת הצבא גרמו לתגובת שרשרת שסופה סילוק השלטון האינדונזי והתערבות כוחות בינלאומיים. התבוננות בהתרחשויות שם עשויה להועיל ולתרום להבנת המציאות יותר מאשר חזרה על קלישאות שלוקטו מפי "חוגים מדיניים" בנוגע ללקחי המלחמה בקוסובו.

ב. חוסר עניין באמנות וארגונים בינלאומיים
בשונה מאופייה הנזיל ורב הפנים של הזירה הגלובלית, כאן מתבקש הכתב המדיני להתמצא בתחום פחות מופשט ויותר קל לזיהוי: בתפוקות מוחשיות של המערכת המדינית העולמית בצורת אמנות והחלטות. אך גם כאן מחמיץ הכתב המדיני בדרך-כלל את הרכבת והוא נדרש לעניין לאחר פרוץ משבר. למשל, חוסר התמצאות של כתבים מדיניים באמנה למניעת תפוצתו של נשק גרעיני ובמשטר האוניברסלי בתחום זה (כל מדינות העולם, חוץ מהודו, פקיסטאן וישראל); דבר שמקשה עליהם ועל הציבור בישראל להבין כיצד איראן, למרות כל הגינויים שהיא סופגת בתקשורת הישראלית, ממשיכה בבניית כורי כוח גרעיניים באישורה של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

באופן דומה, כתבים מדיניים אינם מודעים ואינם מיידעים את הציבור כי אי-הצטרפות לאמנה כה אוניברסלית כמו זו למניעת נשק גרעיני מציבה מחסומים בפני ישראל. למשל, חוסר היכולת שלנו לרכוש כורי כוח גרעיניים או חוסר היכולת של ארה"ב לחתום על חוזה הגנה עם מדינה שאינה חתומה על האמנה לאיסור נשק גרעיני. היגררות אחרי תדרוכים סלקטיביים, בלי ניסיון לבחון באופן עצמאי את המשמעויות של אמנות כגון אלה, יוצרת כשלים לא מעטים בתמונה המדינית.

ג. התעניינות מוגבלת בצד הערבי
למרות מיקומה הגיאוגרפי של ישראל – מציאות של הסכמי שלום עם מצרים וירדן והקרבה לפלסטינים – ממעיטים כתבים מדיניים להסתמך על מקורות טובים בצד הערבי. כיוון שכך הם נוטים להתעלם משאיפות, מטרות ואילוצים של הערבים. התופעה הזו בולטת כאשר בדיווחים עולה משקלן של הדלפות ממסדיות ללא שייעשה ניסיון להצליב את המידע עם מקורות עצמאיים אחרים. על רקע זה נוצרת מערכת דימויים והסברים המזינה את עצמה ואת דעת הקהל. כך, למשל, גרמה התעלמות עקבית וממושכת מן הקולות הריאליסטיים באש"ף (שהובילו את המועצה הלאומית הפלסטינית לקבלת נוסחת "שתי מדינות" על בסיס גבולות 1967) ל"הפתעה" של פתיחת הדיאלוג בין אש"ף לארה"ב שסללה את הדרך ל"הפתעה" של ההכרה ההדדית באוסלו.

הבנה טובה של הטקסט והקונטקסט בהסכמי אוסלו (בשונה ממה שדוברים שונים אמרו על הסכמים אלה) היתה מסייעת לכתבים מדיניים לפרש את המציאות בחודשים שקדמו לפסגת קמפ-דייוויד 2000 ואת ההתפתחויות שבאו לאחריה. בחסות השקט התקשורתי בסוגיות המהותיות של אוסלו הגיעה ישראל ללא כל דיון ציבורי למצב של אי קיום הסכמים ("הפעימה השלישית") ויצירת עובדות חדשות בשטח. גם הכתבים המדיניים לא השכילו להבדיל בין היבטים עובדתיים במדיניות החוץ הישראלית לבין אמירות פוליטיות לצורכי פנים.

החשבון הוגש לחברה הישראלית בספטמבר האחרון, וכמו תמיד, בהפתעה.

הכותב הוא דוקטורנט ביחסים בינלאומיים והיה בעבר ראש ענף בחטיבה האסטרטגית באג"ת

גיליון 32, מאי 2001