ביבי
"מידע חדש מחזק את החשד שנתניהו פעל למען טייקון שמימן אותו", מדווח גידי וייץ בשער "הארץ". הכותרת מטווחת גם את היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט: "תיק נתניהו, תיק מנדלבליט", נכתב בה, ומתחת מובא ההסבר: "המשטרה נערכה לחקירת המידע, אך היועמ"ש ופרקליט המדינה עיכבו אותה. ל'הארץ' נודע כי הקלטות נתניהו-מוזס נמסרו למנדלבליט לפני יותר משנה. היועץ טען שאין חשד סביר נגד רה"מ – בעודו מחזיק בתיעוד המגעים לשוחד".
הדיווח עצמו תופס כמעט את כל השטח המערכתי בכפולת הסדינים 4–5. וייץ, כנראה העיתונאי העקבי ביותר בחשיפת מידע על חקירות נתניהו, פותח את הכתבה בהתקפה על מנדלבליט – שלדבריו מעכב את ההליכים. וייץ אינו מפרט איזה מידע הגיע לידי החוקרים וגרם להם להסיק שנתניהו פעל לטובת "אחד מבעלי ההון שלפי החשד העניק לו בעבר טובות הנאה" (שמו אינו מוזכר), אך מציין ש"צמרת התביעה הכללית" עיכבה את הליכי בדיקת המידע הזה "במשך שבועות". בקרוב, הוא כותב, ישוב וייחקר ראש ממשלת ישראל.
"ישראל היום"
"העיתון נתן ונותן שני דברים, האחד מה שכותב, השני – מה שלא" (נתן אשל על "ישראל היום", בהודעת פקס שהגיעה לידי מערכת "עובדה")
במדור הדעות המערכתי של "הארץ" מקדישים טור לעיתון של נתניהו, "ישראל היום", ולרוחות השינוי המנשבות בו בשבועות האחרונים – שכללו את העזבת העורך המייסד עמוס רגב, ואחריו פיטורי שני הכותבים הבכירים שתוארו לא פעם כעלי התאנה של החינמון, דן מרגלית ומרדכי גילת.
הכותבת, קרולינה לנדסמן, מציינת כי הפיטורים הללו תוארו כמהלך נגד "מתנגדיו החדשים" של נתניהו, ומעלה תהייה: "מה אם לא מרדנותם הפוליטית היא זו שעלתה לשלושה בפיטורים, אלא דווקא מרדנותו הפוליטית של נתניהו בפטרונו שלדון אדלסון? אולי העיתון תופס כיוון פוליטי חדש, ובעליו לא מסתפק רק בעורך חדש אלא שואף גם לראש ממשלה חדש?
שלדון אדלסון (צילום: אנה קפלן)
"האם נתניהו בעצמו בדרך החוצה מ'ישראל היום'? ייתכן שהשלושה לא פוטרו כי חתרו תחת נתניהו, ונכון יותר לראות בהם מי שנמצאים יחד איתו באותה סירת הצלה שהורדה בלב ים מספינה שמפליגה לעבר עידן 'פוסט נתניהו'. ראיה לכך ניתן לראות בפתק שכתב נתן אשל ונחשף בתוכנית 'עובדה'. הפתק היה מיועד ככל הנראה לבני הזוג נתניהו, ובו שיתף אותם בתחושתו שהאדלסונים לא רק מאוכזבים מרגב, מרגלית וגילת, כי אם גם פגועים מבני הזוג נתניהו".
בפסקת הסיכום מעלה לנדסמן את סוגיית התחליף. "ייתכן שמתרחש תהליך מקביל בעיתון ובשלטון ששלדון הוא פטרונם: הפלת המלך נתניהו, וכל אנשי חצרו, וחיפוש אחר יורש עצר", היא מציעה. "את מי ימליך אדלסון תחת נתניהו? מי, כמוהו, בשביל ישראל יהודית, מוכן להקריב את הדמוקרטיה הישראלית, כי 'זה לא כתוב בתנ"ך'? לו הייתי מהמרת בקזינו של אדלסון, את הז'יטונים שלי הייתי שמה על נפתלי בנט".
התרחיש שמצטייר ב"הארץ" כהימור בבית-הקזינו הגדול והעקום של הפוליטיקה הישראלית מקבל הבוקר חיזוק בעמוד השער של "ישראל היום" – מה שפעם היה המגרש הכמעט-בלעדי של נתניהו וכעת, תחת העורך החדש בועז ביסמוט, עובר אי אילו מתיחות פנים. הכותרת הראשית של החינמון לסוף שבוע זה, ביום שבו הוא מופץ (על-פי הצהרתו) ב-450 אלף עותקים, נמסרת ליוזמה שמוביל מי שעד לא מזמן היה שם מוקצה מחמת מיאוס: נפתלי בנט.
"האח, אבל של נוני", "ישראל היום", 2.6.14 (לחצו להגדלה)
המידע עצמו אינו על משהו שקרה, אלא על משהו שעומד לקרות. "יוזמה: יידרש רוב של 80 ח"כים לחלוקת ירושלים", נכתב שם לצד תמונה של בנט והכיתוב "בלעדי". יודע כל עורך דסק, סקופים על הצעות חוק הם בדרך כלל פריטי מידע שערכם הסגולי נמוך: חלק גדול מההצעות כלל אינן מגיעות להצבעה, לא כל שכן נחקקות, ואם הן נחקקות – רק לעתים רחוקות הן מקיימות את ההבטחות הבומבסטיות שנכללו באותו "פרסום ראשון". לעתים קרובות, ידיעות כאלה הן מעין אתנן שנותן הכתב לפוליטיקאי מקורב, או להפך (הפוליטיקאי נותן לכתב).
ואכן, מי שיקרא את הידיעה יקבל את הרושם שהיא לא כה דרמטית. במעבה הדיווח, שתופס את המשבצת העיקרית בכפולת העמודים הפותחת, מציין הכתב שלמה צזנה שבעצם לא מדובר ביוזמה חדשה. "ראש הממשלה בנימין נתניהו חתם על קידום הצעת חוק זהה בעבר", הוא מציין. על רקע זה, ההחלטה לייחס את היוזמה המחודשת לבנט נקראת כהבעת תמיכה מערכתית: כפי שב"ישראל היום" הבליטו יוזמות שוליות של נתניהו וסביבתו, כעת מבליטים יוזמה כזו מבית-היוצר של יריבו המרכזי בתחרות על קולותיהם של מצביעי הימין, ואפילו מצניעים את העובדה שנתניהו עצמו קידם יוזמה דומה.
בתחתית הכפולה נדפס עוד "פרסום ראשון" – על עוד הצעה, הפעם להענקת סיוע משפטי במימון המדינה לישראלים שבני משפחתם נפגעו בפיגועים או נהרגו במסגרת פעילות צבאית מבצעית (יאיר אלטמן). גם כאן הקרדיט ניתן בעיקר לבית-היהודי: השרה איילת שקד מוזכרת ראשונה מבין מקדמי ההחלטה (ואחריה השרים אביגדור ליברמן וחיים כץ), והיא היחידה מבין השלושה שציטוט שלה משובץ בידיעה.
נתניהו עצמו נדחק לעמוד 7, לכתבה העוסקת בנסיעתו ליוון. אם הצעות חקיקה ופעולה הן הפחמימות הריקות של סדר היום החדשותי, סיקור ביקורים דיפלומטיים הוא שומן הטראנס: הכתבים המתלווים לביקור לעתים קרובות אינם יודעים על מה דנו המדינאים בפגישות הסגורות ומה באמת סיכמו ביניהם, ומה שנשאר להם הוא לסקר את המופע הדיפלומטי.
ההתמסרות לכך היא הסכמה לקחת חלק בספין מעונב וחוצה גבולות, שאיש למעט יחצניו לא מייחס לו חשיבות של ממש. לחיצות הידיים, טקסי גזירת הסרט, משמר הכבוד, הפוטו-אופ – שורה של פעולות סמליות שנועדו לשדר מסר חיובי לגבי מה שנעשה בחדרי חדרים, בפגישות ובמסמכים שתוכנם לא נמסר לציבור. אין פלא שאחת הטרוניות הקבועות של אנשי נתניהו היא שהתקשורת הישראלית נמנעת מלסקר את ביקוריו הדיפלומטיים בחו"ל.
ראש הממשלה בנימין נתניהו לוחץ את ידו של הכתב המדיני של "ישראל היום", שלמה צזנה, אחרי שחתם על מדריך התיירות שצזנה כתב, מאי 2013 (צילום מסך, "ישראל היום")
גם צזנה, שנסע עם פמליית נתניהו לסלוניקי, לא מצליח להביא בשר. "נותנים גז ליחסים" היא כותרת דיווחו, שבו משולב תצלום לא גדול של לחיצת ידיים משולשת בין נתניהו לראש ממשלת יוון ולנשיא קפריסין. לפי צזנה, השלושה חתמו על "המשך שיתוף פעולה" להנחת צינור גז ("הארוך בעולם") בין המאגרים הימיים של ישראל לאירופה, שיעבור דרך קפריסין, יוון ואיטליה.
אחרי הטפיחה העצמית על השכם שמובאת מפי ראש הממשלה ("צינור הגז הזה הוא בעל חשיבות אסטרטגית") מציין נתניהו כי "כעת קיים הסכם ראשוני, ועד סוף השנה יושלמו הבדיקות". הכתב המדיני מוסיף בשם עצמו כי אחרי שיסתיימו הבדיקות "יוחלט סופית אם יוקם הקו וייחתם הסכם". אם כך, החדשות הן שישראל ועמיתותיה חתמו על הצהרה שלפיה ימשיכו לקיים בדיקות (שכבר החלו), ושרק בעתיד הן יחתמו על הסכם של ממש. אולי.
צזנה, שאינו כתב אנרגיה או מומחה לכלכלת קפריסין ויוון, לא יודע להסביר לקוראים מה היתכנותה של התוכנית הגרנדיוזית ובמה תלוי יישומה. הנדל"ן המערכתי שמוקדש לה הוא שתי פסקאות, שאחריהן מתפנה הכתב לתאר את המשך הגבבה הדיפלומטית: הפוליטיקאים חתמו על "הצהרה משותפת" וקיימו טקס להסרת הלוט "לציון הקמת מוזיאון" לזכר יהודי סלוניקי שנספו בשואה.
לאחר מכן מציין צזנה – מי שמתואר לעתים בטורי תקשורת כ"אופוזיציה" לנתניהו בתוך החינמון רק משום שהעז לצייץ כמה ציוצים ביקורתיים בטוויטר – כי ראש הממשלה ורעייתו השתתפו ב"טקס הקראת איגרת תודה למדינת ישראל", וכי נתניהו הודה ליוונים שסייעו לנו לכבות שריפות חורש באמצעות מטוסי הכיבוי שלהם. בזכותם, אמר המנהיג, ניצלה מכיליון העיר חיפה, שהיא "הסלוניקי של ישראל". אגב סלוניקי, כותב צזנה, "נתניהו הזכיר כי השר אופיר אקוניס הוא בן למשפחה יוצאת סלוניקי". ב"ידיעות אחרונות" מסתפקים בידיעת תצלום קצרצרה בעמוד מודעות האבל.
עוד לפני שהמשטר מכריח אותם
יוזמות פוליטיות שטרם הבשילו כמו זו שכובשת את הכותרת הראשית של "ישראל היום" מועילות למפריחיהן בכמה אופנים. עורכי העיתונים היו רוצים להאמין שיוזמות כאלה הן שורש של תהליך שבסופו של דבר יישא פרי – ולכן ראוי לדווח עליהן בהרחבה וברצינות. ואולם, כל עיתונאי שלא נחת מחלל החיצון יודע את מה שיודעים גם מגישי ההצעות – וזה שלעתים קרובות מדובר רק בהצהרות חוק. הפוליטיקאים מגישים אותן כחלק מיחסי-הציבור השוטפים שלהם, לעתים סתם כדי לתפוס כותרות קלות להשגה ולעתים כדי לאותת למצביעים מה הם היו רוצים לעשות אם רק היו נותנים להם.
ובכל זאת, גם במקרים שבהם מדובר במניפולציה תקשורתית שאיש לא מתכוון ליישם, להצעות האלה ולדיווח עליהן יש השפעה על הציבור. בחלק מהמקרים, קוראי העיתונים וצופי המהדורות אינם מבינים שמדובר ביוזמות שטרם נכנסו לתוקף, ומסיקים שמדובר בחקיקה חלוטה שיש לפעול לפיה. במקרים אחרים, פולמוס הסרק בעד ונגד הצהרות החוק משמש כמצע לדיון מחודש במה שעד לאחרונה נתפס כקונצנזוס, וכדי לשדר לציבור שעם או בלי חוק – מה שהיה הוא לא מה שיהיה.
פרופ' יובל נח הררי מצביע על התהליך הזה בראיון לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". ההקשר האקטואלי הוא הקוד האתי להגבלת חופש הביטוי באקדמיה שגיבש פרופ' אסא כשר עבור נפתלי בנט. "גם אם הקוד האתי הזה לא יעבור, גם אם בנט יאמר שבסך הכל הפריח בלון ניסוי, הנזק נעשה. הכותרות יוצרות אווירה. טענה כאילו באוניברסיטאות עושים שטיפת מוח לסטודנטים הפכה לנחלת הכלל", אומר הררי לברנע, ומוסיף: "עוד לפני שהממשלה תקבל החלטה, לפני שהכנסת תחוקק חוק, האווירה הציבורית תכתיב לאקדמיה להתנהג אחרת".
הררי דוחה את ההצעה של ברנע להשוות את ישראל לגרמניה של שנות השלושים, ואומר שהמצב כאן מזכיר לו יותר את עידן המקארתיזם בארצות-הברית של שנות החמישים. בארצות-הברית היה המקארתיזם קדימון לשנות השישים ומהפכת זכויות האזרח שהחלה בהן, אך זה היה יכול גם להיות אחרת.
"ההיסטוריון האמריקאי טימותי סניידר, פרופסור באוניברסיטת ייל, חוקר את עלייתם של משטרים דכאניים", אומר הררי לברנע. "בשלבים הראשונים של עליית משטרים כאלה, הוא אומר, הם זקוקים לשיתוף פעולה של האזרחים. בלעדיו הם לא יכולים לפעול. לרוע המזל, אנשים מכוונים את עצמם לרוח המפקד. הם מצייתים למה שנדמה להם שהמשטר רוצה, עוד לפני שהמשטר מכריח אותם. הם בוחרים בצנזורה עצמית".
הקוד האתי של כשר ובנט הוא אולי קו אדום, אומר ברנע למרואיין שלו, אבל גם בכנרת כל פעם שמגיעים לקו האדום – פשוט מסמנים קו אדום חדש, נמוך יותר. "חשוב להציג קווים אדומים", אומר לו הררי, "כי בתוך הבלגן והערפול של התהליכים ההיסטוריים הם מייצרים רגעים של בהירות. זה אחד הרגעים האלה. אם אוסרים לדבר על פוליטיקה באקדמיה, זה הסוף של החופש האקדמי ותחילת הסוף של חופש הביטוי במדינה כולה".
לראיון של ברנע נלווה מאמר פרי עטו של הררי. "איך עובדת צנזורה?", שואל המחבר, ומשיב: "הצנזורה מענישה בפומבי אדם אחד על התבטאות קיצונית, ועל-ידי כך מטילה פחד על אלפי אנשים שנמנעים מהתבטאויות הרבה יותר מתונות. וההתבטאות המתונה של היום הופכת להתבטאות הקיצונית של מחר. [...] הממשלה מפחדת שאזרחים ילמדו לחשוב באופן ביקורתי, והיא עוד יותר מפחדת שאזרחים ילמדו לחשוב על בסיס עובדות. פוליטיקאים אוהבים לנהל דיון פוליטי פשטני על בסיס של סיסמאות ותעמולה".
תעמולה
דבריו של יובל נח הררי נוקבים ומשכנעים, אך יש מידה של גיחוך בפרסומם דווקא בעיתון כמו "ידיעות אחרונות", שמצד אחד עט על ההזדמנות להכות במאפיינים הלא-דמוקרטיים של השלטון – ומצד שני מכרסם במו ידיו בחופש הביטוי של עצמו בכל פעם שמישהו מציע לו כסף.
דוגמה עכשווית לדו-פרצופיות המעציבה הזאת ניתן למצוא היום בעמודי החדשות של העיתון, שם מתבשרים הקוראים על "שיתוף פעולה" חדש בין מערכת "ידיעות אחרונות" לגוף ממשלתי – המשרד לעניינים אסטרטגיים בראשות גלעד ארדן, הזרוע השלטונית שבידיה הופקדה מלאכת המאבק ביוזמות החרם על ישראל.
בהנחה שהעסקה אינה שונה מעסקאות קודמות שעליהן חתמו אנשי העיתון, תמורת הכסף הממשלתי יפרסמו כתבי ועורכי "ידיעות אחרונות" מסרים ממשלתיים שיקדמו מטרות ממשלתיות. ב"ידיעות אחרונות" יכולים לסמן כעת V: בשנה שעברה ערכו ועידה גדולה בהשתתפות פוליטיקאים רבים שאחת הכותרות שיצאו ממנה היתה הקצאת תקציבי מיליונים למאבק בחרם. כעת מתברר שבעיתון הצליחו לנגוס בעוגה.
"עיקר המאבק בתנועת החרם ובמסע הדה-לגיטימציה לישראל שהיא מובילה עבר לרשתות החברתיות – ולכך נדרשים כלי עבודה חדשים", כותב העיתונאי ראובן וייס, או שמא איש הקשר שלו במשרד לעניינים אסטרטגיים. מתיאור הפרויקט באתר הייעודי שלו עולה כי המשרד הממשלתי מעוניין לגייס את הציבור הרחב להפצת מסרים ממשלתיים שרק מי שיחטט בציציותיהם יגלה את מקורם. חלק מהמסרים האלה הם כתבות עיתונאיות לכל דבר.
הקמפיין של ארדן צץ גם בעמודי החדשות של "מעריב", שם מדווח אבי ליטל כי "אתר אל-ג'זירה העלה שלשום סרטון התוקף את קמפיין 4IL של המשרד לעניינים אסטרטגיים". ב"מעריב" מפנים את הקוראים לאתר הקמפיין, ומדפיסים תצלום נאה של השר. "ארדן נגד אל-ג'זירה: 'אין מקום לשידוריה בישראל. הרשת מעודדת קיצוניות וטרור", נמסר בכותרת. כמצופה מתעמולה, בידיעה כלל לא נכתב מה טענו אנשי אל-ג'זירה נגד הקמפיין של ממשלת ישראל.
אתרוג כתום
"נשיא בחקירה: התובע המיוחד חושד שטראמפ ניסה לשבש הליכים", מודיעה כותרת בולטת במעלה שער "הארץ", המתבססת על דיווח שפורסם ב"וושינגטון פוסט". "הנשיא טראמפ חשוד בשיבוש הליכי חקירה בפרשת המעורבות הרוסית בבחירות בארה"ב", מדווחת ציפי שמילוביץ בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" בהתבסס על אותו מקור.
חפשו את החקירה. הדיווח ב"ישראל היום", היום (לחצו להגדלה)
גם ב"ישראל היום" קראו את הדיווח של ה"פוסט", אך שם בחרו להעניק לו טיפול שונה. הפרטים נקברים בסופה של ידיעה שעוסקת בביקורו של טראמפ אצל חבר הקונגרס שנורה על-ידי תומך של ברני סנדרס (יוני הרש). הפִסקה הלפני-אחרונה מתמצתת את הדיווח מהעיתון האמריקאי החשוב, וזו שאחריה מביאה את ההכחשה הגורפת של הנשיא, שכנהוג משתלח בחוקריו ("אנשים רעים מאוד").
החיסיון העיתונאי של אהוד אולמרט
כל העיתונים מדווחים על פשיטת משטרת ישראל על משרדי הוצאת ידיעות-ספרים, בחיפוש אחר חומרי גלם מתוך ספרו האוטוביוגרפי של אהוד אולמרט. "בחודש שעבר עוכב אחד מעורכי-דינו של אולמרט, חנינא ברנדס, ביציאה מביקור אצל רה"מ לשעבר בכלא מעשיהו עם פרק מהספר שנתן לו אולמרט", מציין חן מענית בדיווח שמתפרסם ב"גלובס", ומוסיף: "הפרק עוסק, לפי החשד, באירוע בטחוני שהצנזורה אסרה פרסומים על אודותיו".
ב"ישראל היום" מדגישים את ההיבט הפלילי. "המשטרה פתחה ב'בדיקה פלילית' נגד האסיר אולמרט", נמסר בכותרת דיווחם של איציק סבן ויאיר אלטמן. בפתח הידיעה נכתב כי אולמרט חשוד כי "ביצע עבירות מתוך הכלא" – בצירוף פרט שלא מופיע בשאר הדיווחים: לדבריהם, המשטרה פשטה גם על ביתו של יהודה יערי, אחד מעורכי הספר. ב"הארץ" מסתפקים בידיעה קצרה בעמודי החדשות, וב"מעריב" מהדהדים את גרסת אולמרט: "המעטפה עם החומר הסודי יצאה בטעות", הוא מצוטט בעמוד השער.
ב"ידיעות אחרונות", העיתון שבעליו מחזיק (באופן חלקי) בהוצאת הספרים שבה עתיד לצאת הספר, מדווחים על הפשיטה בהרחבה יחסית, ומקפידים להבהיר כי "בכל הנוגע לספרים מהסוג הזה קיים נוהל ברור שלפיו הוצאת הספרים מגישה את טיוטת הספר לצנזורה ולוועדת שרים מיוחדת – ורק לאחר שמתקבלים כל האישורים הספר יוצא לאור". מו"ל העיתון, ארנון (נוני) מוזס, הוא אחד מבעלי הברית הבולטים של אולמרט. למרות האי-נוחות שוודאי גרמה לו הפשיטה, מוזס גם צפוי להרוויח מהעניין התקשורתי שיוצר העיסוק בספר, המצטייר עוד לפני צאתו כמסמך מסקרן ועתיר גילויים.
שלושת הכתבים שחתומים על הסיקור של "ידיעות אחרונות", מאיר תורג'מן, אלי סניור וטובה צימוקי, כוללים בדיווחם גם דברים שאולמרט "אמר למקורביו" בעקבות הפשיטה, ולפיהם מישהו מחפש אותו כדי לסכל את בקשתו לקבל שחרור מוקדם מהכלא. הטיעון הזה, שחוזר על עצמו גם מפי עורכי-דינו, הוא זה שמובלט בשער "ידיעות אחרונות", העיתון שבמשך שנים איתרג את הפוליטיקאי המושחת ואף עיוות את הסיקור העיתונאי שלו לשם כך. "ביום א': הדיון על שחרור אולמרט", נכתב בכותרת בשער. הפשיטה על ההוצאה נדחקת לכותרת המשנה.
כתבי "ידיעות אחרונות" גם מצטטים מתוך הודעה שפרסם אתמול ארגון העיתונאים, ולפיה "עקרון החיסיון העיתונאי, שהוזכר פעמים רבות בפסיקות בית-המשפט העליון, מגן על זרימת המידע לציבור באמצעות העיתונות. לפי עיקרון זה, אין לערוך חיפושים במערכות תקשורת ואסור לחשוף חומר שנועד לפרסום עיתונאי, בין אם המדובר בעיתון מודפס, בתחנת שידור, באתר אינטרנט עיתונאי או בהוצאת ספר עיתונאי". לפי ההיגיון הזה, האסיר אולמרט הוא כעת סוג של עיתונאי.
לצד הדיווח של "ידיעות אחרונות" נדפס גם טור מאת רונן ברגמן, המבקש לפקפק בטיעוני הפגיעה בביטחון שבשמם התבצעה הפשיטה ואגב כך חולק פרטים על מגעיו שלו עם מערכת הביטחון והצנזורה הצבאית. "באחד מרגעי השיא של ההתגוששות עם הצנזורה הצבאית, השב"כ והמלמ"ב בפרשת הראיון הגנוז עם תא"ל יצחק יעקב הציע בחוכמתו עו"ד מיבי מוזר, פרקליט העיתון, איש מתון ונעים הליכות, להפקיד בהסכמה את הראיון שבמחלוקת בכספת המבוטנת של משרדו עד לבירור העניין", כותב ברגמן.
"'בשום פנים ואופן לא', הזדעקה הצנזורית הצבאית הראשית דאז, תא"ל רחל דולב, 'המשרד שלכם סמוך לים וקיימת סכנה שאנשי קומנדו יבואו עם צוללת, יפרצו למשרד ויגנבו את המסמכים'. באותה תקופה התרחשה התנגשות נוספת: כתבה שעמדה להתפרסם ב'ידיעות אחרונות' על הקשר בין פרשת נחום מנבר להיעלמותו של רון ארד עברה אמנם את הצנזורה, אך בשל מאבקים בינה ובין הפרקליטות והמוסד דרשו אלה למנוע את הפצת העיתון ופנו לבית-המשפט, אחרי שכבר הודפס.
"הסברנו לשופט שצייתנו בקפדנות לכל מה שהורתה הצנזורה, אבל ראש המוסד, אפרים הלוי, הסתגר עמו בחדרו לשעה ארוכה. כשהם יצאו מהחדר הורה לנו השופט 'להגיע לפשרה' שתמנע את הפרסום. 'אבל אדוני השופט', התחננו, 'העיתון כבר בחוץ'. 'זה לא מעניין אותי', הגיב השופט, 'אתם העיתונאים יש לכם את השיטות שלכם, עם הטיפקס'. לילה שלם עמלו לגזור מהעיתונים את הכתבה. חלפו שנים ושני הסיפורים האלה פורסמו. בשניהם הוכיח הפרסום כי נבואות הזעם היו מופרכות: לא קרה שום דבר.
"לשני הסיפורים האלה, שניים מתוך רבים, יש מכנה משותף אחד: כשהמערכת רוצה להתנפל על מישהו, להוכיח שהוא מהווה סכנה נוראית לבטחון המדינה, שום דבר לא עוצר אותה. לא דין ולא דיין, ובעיקר – לא היגיון. אנשיה, כבולים בתוך הדינמיקה של עצמם, באובססיה להוכיח שמדובר בסיכון הרה גורל, לא יימנעו מלהמציא כל סיפור, כל תסריט אפוקליפטי, ולו ההזוי והאידיוטי ביותר, כדי להוכיח את עמדתם".
בהמשך המאמר מציין ברגמן כי לא קרא את טיוטת ספרו של אולמרט, אך הבין שהסוד שאת פרסומו רוצים למנוע נגלה כבר לעולם ופורסם בהרחבה בתקשורת. הוא לא מציין מהו, אך מזכיר כי בקדנציה של אולמרט כראש ממשלה "התרחשו כמה אירועים שהתקשורת הזרה ייחסה לקהילת המודיעין של ישראל ולצה"ל", ובכללם "תקיפת הכור הסורי בנובמבר 2007 וההתנקשות בעימאד מורנייה".
סייבר
במוסף "G" של "גלובס" מראיין שחר סמוחה את מייקל דניאל, שכיהן כיועצו של ברק אובמה לענייני סייבר. "בעבר הרוסים היו נכנסים לרשתות בצורה סמויה או נכנסים אליהן ואז יוצאים", מספר המרואיין. "ב-2014 התחלנו לראות שהם פשוט נשארו בתוכן ואיתגרו את מפעילי הרשתות. ראינו אצלם רמת אגרסיביות שלא ראינו עד כה, ובמהלך 2016 נהיינו מודעים לפעילות רוסית אינטנסיבית יותר".
כתבת השער של "שישבת", המוסף המגזיני של "ישראל היום", היא כתבת יחסי-ציבור לשירות הביטחון הכללי. העיתונאי יואב לימור התלווה לרכזי מודיעין של השב"כ לסיור בחברון. לימור, עיתונאי שבשנים האחרונות השכיר את עצמו יותר מפעם אחת לשידור מסרים שלטוניים במשדרים ששודרו בערוץ 2, מספק כתבה חיובית ולא מאתגרת – אם כי נוגע בסוגיה שבחודשים האחרונים צצה שוב ושוב בדיווחיהם של כתבי הצבא והביטחון: מנגנוני המעקב שמפעילה מדינת ישראל אחר ההתנהלות המקוונת של הפלסטינים.
"השב"כ הוא גוף טכנולוגי, שאוסף מודיעין בשלל שיטות, חלקן הגדול טכנולוגיות", כותב לימור. "זה לא סוד שחלק מארגוני הטרור משתמשים ברשתות החברתיות להעברת מסרים, ושחלק גדול מהסיכול – בעיקר של מחבלים בודדים – מתבצע על סמך ניתוח מודיעין ופעילות ברשתות, בעיקר בפייסבוק. [...] המאמץ הזה, שמתבצע ביחד עם צה"ל ולעתים גם עם מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, הוא אתגר חדש וקשה, שאינו דורש חדירה להתארגנות טרור אלא למוחם של אנשים, לעתים עוד לפני שהם עצמם החליטו לבצע את הפיגוע".
מה הכוונה לחדור אל מוחם של אנשים שבכלל לא החליטו לבצע פיגוע? האם ישראל מפעילה משטרת מחשבות? והאם נעשה שימוש במנגנון הזה גם כדי לנטר פעילות של אזרחים ישראלים? כתב החצר אינו חוקר.
להחליף כרטיס בחושך
במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מתפרסמת רפורטז'ה שכתב וצילם הצלם הוותיק משה שי, שביקר לפני כחודשיים בקוריאה-הצפונית. שי מספר כיצד הצטרף לטיול מאורגן בלי לספר לעמיתיו שהוא צלם עיתונות, ואף רכש לשם כך מצלמה קטנה, "של חנונים", כדי לא לעורר חשד בקרב המקומיים. המדריכים, נציגי המשטר, הבהירו מראש שאסור לצלם אזרחים או חיילים, ובייחוד לא ליצור עמם קשר; אף על פי כן, הוא כותב, צילם בהיחבא תמונות רבות, ואת כרטיסי הזיכרון של המצלמה החביא במקומות שונים כדי שיוכל לקחת אותם איתו הביתה.
לקראת סוף הטיול, כותב שי, שוחח בטלפון עם בני משפחתו ואמר להם שאין להם סיבה לדאוג. "אבל האמת היא שאין לי מושג מה יחכה לי ברגע שאגיע לשדה התעופה ואבקש לצאת מהמדינה", הוא מציין, "ברור לי שכבר עשרה ימים הם צופים בי וקולטים את המצלמה שלי". בחדרו במלון, הוא כותב, טיפל בכרטיסי הזיכרון בחשכה – למקרה שמצלמים אותו במצלמות סתר. לפני שובו דחף כמה מהם לתיק, ואחרים נשא על גופו.
צפון-קוריאנים וכרזה מחוץ לעיר הבירה פיונגיאנג, אפריל 2017 (צילום: משה שי)
"בשדה התעופה לוקחים אותי הצדה ומבודדים אותי משאר הקבוצה. אני מתחיל לחשוד שאולי בכל זאת עלו עלי", הוא כותב. "הבודק שואל על הלפטופ שלי ומתעניין כמה מצלמות יש לי. הוא שואל אם יש לי דיסק קשיח לגיבוי, ואם עשיתי גיבוי. ברגע הזה הדם שלי קופא. בעיני רוחי אני רואה את 'אקספרס של חצות', יודע שאם יערכו עלי חיפוש מעמיק ויגלו כרטיסים נוספים שהסתרתי, זה ייגמר רע. אני רק מחכה להגיע במהירות למטוס, שייקח אותי כבר לחוף מבטחים. לפתע מגיעה אחת הקצינות ולוחשת משהו באוזנו של הבודק. השניות נמתחות ונמתחות. ואז, תוך פחות מדקה, הוא משחרר אותי ומאחל לי נסיעה מוצלחת. אני לוקח נשימה ארוכה ועולה למטוס".
במעבה יער, באולם סגור, ללא קהל
"בלב יער עבות במרכז לואיזיאנה, במרחק מאות קילומטרים מהעיר הגדולה הקרובה ביותר, הוקם באחרונה בית-משפט שהליכי הבזק בו חסויים. מטרתו – לגרש מארה"ב מהגרים חסרי אשרות. הדיונים מתקיימים מאחורי דלתות משוריינות, בחמישה אולמות קטנים וצפופים. ספסלי הקהל בהם ריקים לגמרי. חמשת השופטים הפועלים במקום הוטסו ללואיזיאנה בחשאי על-ידי משרד המשפטים מכל ארה"ב, והם יוחלפו עוד שבועיים" (פתיח של כתבה מתורגמת מאת אוליבר לאפלנד מה"גרדיאן", "הארץ").
בריאות
ב"דה-מרקר" כותבת כתבת הבריאות רוני לינדר-גנץ על הקמפיין השתדלני והפרסומי שמריצה חברת פיליפ-מוריס, ענקית הסיגריות הבינלאומית, כדי להחדיר לשוק הישראלי את מכשיר העישון האלקטרוני החדש שלה. לינדר-גנץ מתייחסת למודעות שפרסמה פיליפ-מוריס בשלל עיתונים, שבהן מצהירה יצרנית המוצרים המסרטנים כי "הכימיקלים המזיקים בעשן הסיגריות הם הגורם העיקרי למחלות הקשורות לעישון".
כותרת הטור מגחיכה את הקמפיין המניפולטיבי: "סיגריות הן דבר איום, אבל תמשיכו לעשן את מה שאנחנו מוכרים לכם", נכתב בה. "אם בפיליפ-מוריס באמת מודאגים כל-כך מהעישון ונזקיו", כותבת לינדר-גנץ, "השאלה המתבקשת היא למה הם ממשיכים למכור במרץ את הסיגריות הרגילות שלהם. אם הכוונות שלהם טהורות וטובות, מדוע הפיצוציות והמרכולים עדיין מלאים בחפיסות הסיגריות שלהם? אם הם באמת ובתמים שואפים לעתיד ללא עשן, כלומר ללא עישון 'רגיל', אלא רק עישון אייקוס – למה לא להתחיל לממש את החזון היום בבוקר?".
אנשי פיליפ-מוריס השיבו על השאלה הזאת כך: "פיליפ-מוריס מחויבת ליצירת עתיד ללא עשן, אך אם נהיה החברה היחידה שתפסיק למכור סיגריות, הדבר רק יביא לכך שהמתחרים שלנו ימלאו את החלל שייווצר. במקרה כזה, אנו נהיה בחיסרון תחרותי ולא תהיה שום תרומה לשיפור בריאות הציבור". קראתם נכון: התאגיד חובק העולם שאחראי באופן ישיר למיליוני מקרים של מוות ותחלואה קשה רוצה שהציבור יהיה בריא יותר – אבל רק אם המתחרים לא ירוויחו מזה יותר מדי.
המודעות של פיליפ-מוריס ממשיכות להתפרסם גם היום ב"ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב". גם ב"דה-מרקר" נדפסת מודעה, 11 עמודים לאחר טורה של כתבת הבריאות.
ענייני תקשורת
ביבי-פוטין (איור מקורי: ערן וולקובסקי, "הארץ"; עיבוד: "העין השביעית")
דמיון מצמרר. הדיוקן של נתניהו שנדפס בראש שער "הארץ", שצייר ערן וולקובסקי, נושא קווי דמיון לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין. לשם המחשה, להלן האיור לאחר תיקון צבע שיערו של ראש הממשלה, מיוחד ל"העין השביעית".
המירילשוילים. כתבת השער של "דה-מרקר" היא פרופיל של מיכאל ויצחק מירילשוילי, בעלי ההון ששמם צץ במסגרת חקירתו העכשווית של השר אריה דרעי (יצחק הוא בעל השליטה המוצהר בערוץ 20, הנשלט בשרשור על-ידי חברה שנרשמה במקלט מס). הכתב, שוקי שדה, מונה את קשריהם של המירילשוילים עם פוליטיקאים (יולי אדלשטיין, אביגדור ליברמן) ומציין כי המשפחה תורמת לארגונים שונים כ-150 מיליון שקל בשנה – סכום ההופך אותה לאחד התורמים הפרטיים הגדולים בישראל.
אינדיג. במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות" כותב נבו זיו בהרחבה על מקרה מותם של אודליה בכר וברוך אינדיג, ששירת בגלי-צה"ל ועמד לדין בגין הטרדה מינית ופריצה לחשבונות פייסבוק של עמיתותיו לתחנה. זיו מציין שנסיבות מותם של השניים עשויות להישאר עלומות, וזאת בשל סירובן של המשפחות לאפשר את נתיחת הגופות – אך לא שולל את התרחיש שפורסם בתקשורת, ולפיו אינדיג רצח את בכר ולאחר מכן התאבד. ברקע לתקרית מרחפת טענתו של אינדיג כי עבר תקיפה מינית בילדותו על-ידי איש חינוך חרדי, מקרה שלדבריו הרס את חייו.
דקל. במדור הדעות האחורי של "הארץ" מתפרסם מאמר מאת ירון דקל, מפקד גלי-צה"ל ועורכה הראשי של התחנה, שיסיים בקרוב את תפקידו. דקל יוצא נגד "עסקנים" חסרי שם ש"לא ניהלו דבר וחצי דבר", "לא התכופפו בשוחות כדי להביא ידיעות וסקופים" וש"לא ילמדו אותי עיתונות מהי". הוא חוזר על טענתו שלפיה היה עליו להפוך את גל"צ למגוונת יותר, אך אינו מנצל את ההזדמנות כדי להשיב לטענות על פוליטיזציה, כניעה לשרים כוחניים ומינויים תמוהים שביצע.
דקל כן מציין דבר מה שנראה כמו תירוץ לרקורד השנוי במחלוקת שלו: התחנה היתה תחת איום סגירה "אמיתי וממשי" מטעמם של שר הביטחון ליברמן והרמטכ"ל גדי איזנקוט. אם להאמין לו, הוא בסך הכל עשה מה שהיה עליו לעשות כדי לקבל את אמונם של הדרג הפוליטי והדרג הצבאי. מפקד גלי-צה"ל אינו מפרט כיצד עשה זאת ואילו מבין המהלכים שביצע נועדו להשביע את רצונם של בעלי התפקידים שאחראים עליו.
תסמונת "הארץ". כתבת השער של "מוסף הארץ" היא ראיון שקיים יוסי קליין עם דניאלה וייס, המספקת לעיתון השמאלני מבט מבחוץ על האופן שבו מצטיירים כותביו. וייס, מתברר, נוהגת לקרוא את "הארץ". כשקליין שואל אותה מדוע, היא משיבה כך: "איזה כיף זה לקרוא שמאלנים מייללים".