למרות שלרשות החמאס והג'יהאד-האיסלאמי עומד מאגר כמעט בלתי נדלה של מחבלים-מתאבדים בפוטנציה, ולמרות מאמציהם החוזרים ונשנים, לא הצליחו אנשי הג'יהאד וחוליות עז א-דין אל-קסאם לעמוד בציפיות הראיס. במשך שבעה חודשים, מאוקטובר 2000 ועד סוף אפריל השנה, עשו שני הארגונים יותר מעשרים נסיונות לבצע פיגועי תופת בתחומי הקו הירוק; רובם סוכלו על-ידי השב"כ, המשטרה ואזרחים ערנים. היו גם מטעני נפל שהופעלו ולא התפוצצו. אבל גם באותם שישה פיגועי תופת שבהם פוצץ המטען ביעדו היה מספר הנפגעים מועט להתמיה, לפחות יחסית למה שהתנסינו בו בעבר, בסדרת פיגועי האוטובוסים ב-1996 למשל. המשפט "בדרך נס לא נגרם אסון כבר יותר" חזר ונשנה באינתיפאדה הנוכחית בדיווחי השדרים שחשו אל אתרי הפיגוע.
אלא ששום נס לא היה כאן. לחמאס ולג'יהאד חסרו באותם חודשים תשתיות הייצור שנהרסו בתקופת שיתוף הפעולה הסיכולי בין ישראל לרשות-הפלסטינית, ובעיקר המומחיות והניסיון שלקחו איתם אלי קבר ה"מהנדסים" שחוסלו.
על העיתונאים והשדרים המסקרים את הפיגועים להיות מודעים לסיוע הבלתי מכוון שהם נותנים למחבלים ולשולחיהם (צילום: מיקי קרצמן)
▪ ▪ ▪
מומחי השב"כ, אמ"ן ואנשי האקדמיה, שהכירו וניתחו מצבים דומים באזורים אחרים בעולם, ידעו, וגם הזהירו, שהגרוע ביותר עוד לפנינו. לטענתם, תהליך הפקת הלקחים האינטנסיבי המתקיים בקרב הקבוצה היוזמת את פיגועי התופת והניסיון שצברו מנהיגיה מפיגוע לפיגוע עתידים במאוחר או במוקדם להביא לשינוי המגמה. כך קרה בסרי-לנקה, שבה מספר הנפגעים לעתים הוכפל מפיגוע התאבדות אחד למשנהו. כך קרה גם בלבנון במהלך גל פיגועי ההתאבדות של אנשי החיזבאללה ב-1983-85.
ואמנם, כצפוי, גם במהלך האינתיפאדה הנוכחית חזרה התופעה על עצמה. מאמצע מאי השנה, הסתמן שיפור דרמטי ביכולותיהם הרצחניות של החמאס והג'יהאד. את המפנה סימן הפיגוע בקניון השרון בנתניה ב-18 במאי. מחבל-מתאבד גבה מאיתנו חמישה הרוגים ועשרות פצועים. כעבור פחות משבועיים ספגנו עשרים הרוגים ויותר מתשעים פצועים בפיגוע הנורא בדולפינריום. "זה לא היה מקרי", אומר גורם בטחוני, "עושה רושם שמשלחי מחבל הדולפינריום הפנימו את לקחי נתניה".
▪ ▪ ▪
נתוני מודיעין מצביעים על כך שהמשאבים העומדים לרשות החמאס והג'יהאד מאז חודש מאי הם כמעט אותם משאבים ואמצעים שעמדו לרשותם בתחילת האינתיפאדה. רק עקומת הלמידה היא שנוסקת, ועימה כמות הדם הנשפכת.
אנו, העיתונאים והשדרים המסקרים את הפיגועים ומנתחים את תוצאותיהם, צריכים להיות מודעים לתופעה זו, כיוון שבלי דעת, ונגד רצוננו, אנו מסייעים לתהליך הפקת הלקחים והלמידה של מתכנני פיגועי התופת ומבצעיהם. ידוע בוודאות כי רבים מבין משלחי הפיגועים לישראל שולטים בשפה העברית, וכי הם עוקבים אחרי מה שנאמר ונכתב בתקשורת הישראלית, במיוחד לפני פיגועים ואחריהם. גורמי הביטחון יודעים לספר כי לפני כמה שבועות יצא פלסטיני להניח מטען נפץ רב משקל ועוצמה באזור הומה אדם במרכז הארץ. כשהיה המחבל קרוב ליעדו, טלפן למפעילו בשטחים, אמר, "אני נמצא באזור... בעוד עשר דקות תתחיל להאזין לרדיו", וניתק. הפיגוע, שאמור היה להרוג עשרות ואולי מאות אזרחים ישראלים, לא יצא בסופו של דבר אל הפועל. אבל האפיזודה הזו ממחישה עד כמה קשובים המפגעים לתקשורת ועד כמה היא משמשת אותם לבקרת ביצוע.
▪ ▪ ▪
לכל אלה שלמקרא הדברים ימהרו כדרכם לזעוק "התקשורת אשמה" יש להבהיר כי לטרוריסטים יש גם מקורות מידע אחרים לצורך הפקת לקחים מבצעיים. יש לדעת גם שרק אחוז זעיר מכל מה שנאמר ונכתב בתקשורת הישראלית והבינלאומית יכול באמת לסייע למפגעים בתהליך הלמידה וההשתפרות. כוונת מאמר זה היא להצביע על הדילמה שבפניה ניצבים אנשי התקשורת הישראלים, ועל הדרכים שבהן אפשר למזער זליגת מידע מבצעי לגורמי הטרור. הדילמה נובעת מהמתח בין חובתנו כאנשי תקשורת לספק ללקוחותינו, כלומר לציבור הצופים, המאזינים והקוראים, את מירב המידע במירב האמינות, הדיוק והעדכניות, לבין הידיעה שחלק מן המידע שאנו מוסרים משמש את משלחי המפגעים או את המפגעים עצמם.
חובתנו לספק דיווח מלא, עדכני ואמין תוך כדי סיקור פיגועים ומצבי חירום נובעת לא רק מכוח זכותו של הציבור במדינה דמוקרטית לדעת, אלא גם מפני שמידע ממזער חרדות ומסייע בגיוס ערנות הציבור כדי למנוע פיגועים נוספים.
לכאורה אמורה הצנזורה הצבאית לסנן את המידע; בעיתונות המודפסת זה עדיין פועל פחות או יותר. אבל כיום, ברגע שמתרחש פיגוע או אירוע משברי אחר, כל ערוצי התקשורת האלקטרונית משביתים את לוח המשדרים הרגיל ועוברים לשידור חי רצוף מהשטח ומהאולפן. צריך גם לזכור שבארץ ובשטחים שוהים מאות עיתונאים, צלמים וצוותי צילום זרים. בתנאים כאלה אין שום סיכוי שהצנזורה תצליח לסנן אפילו חלק מזרם המידע הגואה בשטף אדיר מן השטח, מן האולפן ומן התקשורת העולמית.
▪ ▪ ▪
בתקופה האחרונה מנסות רשויות הביטחון להכניס אצבע לסכר שכבר התמוטט באמצעות אתרעות מקדימות של הצנזורה לעורכי המשדרים לגבי פרטי מידע מסוימים שאסור לשדרם. גם זה לא עוזר, כיוון שלעיתונאים המדווחים מן השטח יש נגישות למידע רגיש עוד לפני שהצנזורה יודעת על קיומו, ומפני שלצנזורה אין כמעט שיניים לאכוף מגבלה זו. מסיבה זו מרבים העורכים להתעלם מהנחיות הצנזורה. התוצאה: השב"כ והמשטרה פונים לאחרונה יותר ויותר לבתי-משפט כדי שיוציאו צווי חסיון מידע. האמצעי הזה יעיל רק כאשר משתמשים בו על מנת לחסום זליגת מידע מודיעיני הנובע מחקירת האירוע. כל השאר זורם דרך המיקרופונים ועדשות המצלמות באין מפריע, ובזמן אמת, היישר למקלטי הרדיו ולאקרנים.
משום כך מצוי תפוח האדמה הלוהט הזה כולו בחיקה של התקשורת, והיא שצריכה לפתור את הדילמה. השאלה היא, האם בכלל ניתן לעשות משהו כדי למנוע מהמפגעים ומשולחיהם מידע רב-ערך ובה בשעה למלא כהלכה את חובתנו לציבור?
▪ ▪ ▪
להערכתי, כל אחד מאיתנו יכול לפתור לעצמו את הדילמה על-ידי מודעות לבעיה והפעלת שכל ישר ושיקול דעת. אין שום הכרח ששדר המסקר פיגוע התאבדות בצומת הגבעה-הצרפתית יציין ש"אילו ירד המחבל אל מעבר החציה והיה מתקרב עוד כמה צעדים אל האוטובוס, היה יכול להיגרם אסון כבד הרבה יותר". גם הכתבת שסיקרה את הפיגוע בקניון השרון בנתניה יכלה לדלג על התיאור המפורט של מרכיבי לבושו של המחבל המתאבד שעוררו את חשדם של העוברים והשבים (ז'קט כחול גדול מכפי מידתו של האיש הצנום, שמתחתיו בצבץ המטען שהיה על גבו). היא גם יכלה להימנע מציון הזמן המדויק שעבר מהרגע שבו טלפנו אנשים למוקד המשטרה והזהירו מפני אדם חשוד כמחבל ועד שהשוטרים הגיעו למקום (חמש דקות). פרטים אלה הם בבחינת אוצר מודיעיני שארגוני ביון (וגם ארגוני טרור) משקיעים לעתים הון ומאמץ אדיר להשגתו כדי שישמש בסיס לתכנון מבצעים. אמת, הכתבת ראיינה קודם אב ובתו שמסרו לה בשידור חי את הפרטים האלה, אבל אילו היתה מודעת לעובדה שגם משלחי המחבל, אלה שמכינים פיגועים נוספים, צופים בשידור, היא היתה בוודאי קוטעת את מרואייניה ומציעה שיסתפקו בתיאור פחות מפורט.
אין סיבה לבוא בטענות לשדרים שלא היו מודעים לבעייתיות שבתיאוריהם; הם מילאו את משימתם כמיטב יכולתם ובתנאים קשים. כדאי רק שמעתה ואילך, גם בלהט הסיקור, נזכור שבין מאזינינו וצופינו מצויים לא רק אזרחים מודאגים, אלא גם מחבלים חסרי עכבות, שאף הם מייחלים למוצא פינו.
רון בן-ישי הוא פרשן לענייני ביטחון
גיליון 33, יולי 2001