הכותרות הראשיות

שער "ידיעות אחרונות" מצליח להיחלץ השנה מהשבלונה הרגילה של ערב יום העצמאות ומציע כותרת ראשית ללא מלים, רק ספרות – "69". ה-9 צבועה שחור ובלבה תצלום של חיילת מניחה דגל ישראל על קבר צבאי. ה-6 צבועה תכול ובלבה תצלום של שלוש בנות (אחת בעלת מראה אירופי, אחת בעלת מראה אפריקאי והשלישית בעלת מראה אסייתי) מניפות דגלי ישראל. פתרון אלגנטי לחובה טבלואידית, ודוגמה נוספת לכך שבמחלקת הגרפיקה של העיתון לא פועלים על אוטומט, אלא מנסים באמת ובתמים לעשות עבודה טובה ומקצועית, וככל האפשר עם שאר רוח.

ב"ישראל היום" השבלונה היא המסר. "מכאב לחגיגה" נכתב בכותרת הראשית של העיתון, על רקע צבעוני שעובר בהדרגה משחור לתכול. ב"מעריב" אין ממש כותרת ראשית, אולם חלק נכבד משער העיתון מוקדש למשבצות "מרכינים ראש" (עם תצלום מטקס יום הזיכרון) ו"זוקפים קומה" (עם תצלום של ילדים – לא אפריקאים ולא אסייתים – מניפים דגלי ישראל).

"הארץ", שמשוחרר מהשטויות שאיתן נאלצים להתמודד עורכי הטבלואידים, בוחר בדברי נשיא המדינה לכותרתו הראשית. "ריבלין: עלינו למנוע את המלחמות הבאות בכל כלי שברשותנו". לצד הכותרת שובץ תצלום של מתרחצים בכנרת מלפני שבועיים, ללא סימני אבלות או דגלי ישראל.

המאמרים החגיגיים

כמדי שנה, גם הבוקר יכולים קוראי הטבלואידים לקרוא על כך שטוב לחיות במדינת ישראל. המאמרים החגיגיים של "מיטב הכותבים" מסבירים שגם אם ואף על פי כן אין מקום כמו. לעתים, כמובן, שוכחים הכותבים ללחוץ על דוושת הבלם והמלים יוצאות מכלל שליטה.

כך, לדוגמה, ב"ידיעות אחרונות" טוען חנוך דאום כי תל-אביב "לא נופלת ביופיה מערים רבות באירופה"; ב"מעריב" מתפרסם מאמר מאת ליאור אקרמן שטוען כי יש להעריך "את העצמאות והיכולת לחיות כיהודי גאה בארצו, לפי דתו ואמונתו וללא הבדלי דת, גזע ומין", כאילו שכל אחד, ללא הבדלי דת, יכול להיות "יהודי גאה"; ואילו ב"ישראל היום" מתפרסמת רשימה מאת חיים שיין, אדם שאינו יודע דוושת בלם מהי.

ערבים מהגליל עוזבים את כפריהם, 30.10.1948 (צילום: דוד אלדן, לע"מ)

המאמר המרכזי בעמוד המאמרים הפותח של "הארץ" נכתב בידי עודה בשאראת. "כמה חודשים אחרי הגירוש ממעלול, ב-1948, אזרו הנשים עוז להתאבל", הוא כותב. "בחשאי הן התיישבו על גבעה שמשקיפה על הכפר, בכו, מרטו את שערותיהן ושפכו על עצמן עפר. בתי-הספר, לעומת זאת, נדרשו לחגוג את חגיגות העצמאות, והזאטוטים שרו שירי תהילה ל'מדינתנו הצעירה'. לא הערבים, שהיו מוכי הלם אחרי הנכבה שגורשו בה ארבעה מכל חמישה אנשים, הם שצריכים להתבייש בשירים שמעוררים חלחלה. מי שאמור להתבייש אלה המנצחים, שהכריחו אנשים מוכי הלם אלה לשמוח ביום אסונם. לקבור את מתיהם ולשיר למנצחים".

משרד יחסי-הציבור הגדול במדינה

לכבוד יום העצמאות מוצפים העיתונים בידיעות וכתבות חגיגיות על חיילי צה"ל, פרי יוזמה של חטיבת הדוברות הצבאית. העיתון הנפוץ במדינה, שלא שוכח לרגע שאנחנו ישראלים, מוביל במגמה. העיתון הפחות נפוץ בישראל, שמוזכר לא אחת כנציג האויבים בתקשורת, נמנע מלשתף פעולה. להלן תמצית התנובה.

"ישראל היום": לוחמת בצה"ל החלה את חייה בבית חרדי בארצות-הברית; תצלום חגיגי של פורום המטה הכללי; דיווח ("בלעדי") על היחידה הטכנולוגית של אגף המודיעין; כתבה על חיילי עוצבת רמת הגולן, שמטפלים בפליטים סורים; ומיזם צילומי בשם "ד"ש עם סלפי" ("ביקשנו מחיילים מיחידות צה"ל לצלם את עצמם עבור 'ישראל היום', בפעילות ועם החברים. התוצאות לפניכם").

"ידיעות אחרונות": תצלום חגיגי של פורום המטה הכללי נפרש על רוחב עמוד שלם (גרסת הסדין); ידיעה על קצין צה"ל שסייע לפלסטינית; ראיון עם בניהם ובנותיהם של אלופי צה"ל; ומדריך מטוסי צה"ל לקראת המטס החגיגי.

"מעריב": ידיעה על חייל מקיבוץ נירים שיקבל את אות המופת; תצלום חגיגי של פורום המטה הכללי; כתבה מוזרה עם ערכים לקסיקליים על ארבע יחידות ותיקות בצבא; וכתבה על גדוד צה"לי מעורב.

"הארץ": תצלום של פורום המטה הכללי לא מתפרסם בעיתון.

בניכוי הערבים

ברצף כתבות השכול שמתפרסמות הבוקר ב"ישראל היום" אפשר למצוא בין היתר גם את כתבתו של יהודה שלזינגר על מוראד עמאר, שאביו, תא"ל מוניר עמאר, נהרג לפני כשנה בהתרסקות מטוס. זו כתבת שכול אופיינית: מיתיזציה של המת, אידיליה שנקטעה בבת אחת והתמודדות עם אובדן באמצעות המשך השירות הצבאי ("אבא ילווה אותנו כל החיים ואני רוצה להיות כמוהו. יצאתי לקורס קצינים וזה מסמל את תחילת הדרך. אני גם רוצה קריירה צבאית כמו של אבא, זו תהיה גאווה גדולה"). החריג בכתבה הוא שהמת ובנו הם דרוזים.

ל"ישראל היום", שמופץ הבוקר ב-350 אלף עותקי חינם, יחס של כבוד לנופלים אך יחס דו-ערכי לחברה הערבית בישראל. לרגל יום הזיכרון שולחים עורכיו את שלזינגר לראיין חייל דרוזי שאיבד את אביו הקצין הבכיר, אבל בסקר שמזמינים אותם עורכים ממש לרגל יום העצמאות השאלות מופנות ליהודים בלבד.

"ישראל היום", 1.5.2017

"ביום העצמאות ה-69 של מדינת ישראל – 89% מתושבי המדינה גאים להיות ישראלים ו-69% אומרים: 'טוב לחיות כאן'", נכתב בכפולה השלישית של "ישראל היום", בגופן לבן על רקע תכול. בפועל, לא מדובר ב-89% מתושבי המדינה, שכן ממצאי הסקר, שביצע מכון מחקרי הגל-החדש, מתבססים על מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית בלבד, כפי שנכתב בגופן קטנטן לצד הנתונים.

רק יהודים נשאלו על-ידי "ישראל היום" באיזו מידה הם גאים להיות ישראלים, האם לדעתם מדינת ישראל היא מדינה שטוב לחיות בה ומה הם מתכננים לעשות ביום העצמאות. מדוע? ב"ישראל היום" מסרבים באופן קבוע להשיב על השאלה הזו.

לעתים מתרצים העורכים הבכירים את סקרי האפרטהייד שהם מפרסמים בכך שלא היה די זמן לערוך סקר מקיף יותר, שיכלול מדגם שמייצג את כל אוכלוסיית המדינה, ולא רק כ-80% ממנה. אולם במקרה של הסקר ליום העצמאות אין שום לחץ של זמן. לעתים מושמעת הטענה כי סקר בקרב כלל האוכלוסייה יקר יותר, אולם זו טענה שמוטב לולא היתה נשמעת. תוספת של כמה אלפי שקלים, בוודאי לעיתון שבעליו ומי שמממן אותו הוא אחד האנשים העשירים בעולם, היא מחיר קטן עבור ייצוג הולם ובלתי מפלה של אוכלוסיית המדינה.

אולי חוששים בעיתון שהפניית השאלות החגיגיות לכלל הציבור תפגע בתוצאות החיוביות (ובשמחת החג). יש מידה של צדק בחשש זה. לפי סקר מקיף שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה, 86% מהיהודים גאים במדינה אבל מבין הערבים רק 51% חשים כך. השיעור המשוקלל, 80%, אכן נמוך במעט משיעור הגאים בקרב היהודים בלבד, אולם זהו הנתון המדויק. בכל הקשור להערכת מצבה של המדינה, הערבים שהשיבו על הסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה נתנו ציונים טובים יותר מהיהודים, כך ששילובם בסקר רק העלה את הנתון הסופי.

דומה אפוא כי הסיבה להדרת הערבים מסקרי דעת הקהל של "ישראל היום" היא אידיאולוגית. ב"ישראל היום" מוכנים להכיר בקיומם של ערבים כשהם מהווים סיכון בטחוני או מתגייסים לצבא ומתים, אבל לא מוכנים להכיר בערבים כאזרחים שווים, בעלי דעה וזכות ביטוי. ההתעלמות של סקרי "ישראל היום" מהאוכלוסייה הערבית שחיה בישראל היא עוול אתי ומקצועי, אבל היא בעיקר בריחה מהמציאות אל מדינת ישראל לא קיימת, מדינת ישראל של אחרי הטרנספר, שבה חיים רק יהודים, או מדינת ישראל שבה לערבים אין זכויות, כלומר מדינת אפרטהייד.

בניכוי הערבים (גרסת "ידיעות אחרונות")

ב"ידיעות אחרונות" מקפידים לערוך סקרי דעת קהל בקרב מדגם מייצג של כלל האוכלוסייה, אבל המחויבות לייצוג הולם מתרופפת כשהעורכים נדרשים לקבל החלטות מקצועיות.

הכפולה הפותחת במוסף החג (עורך: ליאור בן-עמי) מוקדשת לעיר ירושלים. במיזם "מיוחד ליום העצמאות" מאת ענבל רכטמן-שלו הוזמנו מבחר כותבים לספר על "ירושלים שלי", וזאת "במלאות 50 שנה לאיחוד העיר".

כיפת הסלע בירושלים, 29.10.15 (צילום: הדס פרוש)

האיחוד התבצע כנראה רק עם הנדל"ן שמעבר לקו הירוק, ולא בני האדם שחיו ועדיין חיים שם. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אוכלוסיית ירושלים מונה כ-865 אלף איש, מתוכם כ-538 אלף יהודים. אבל במיזם המיוחד של "ידיעות אחרונות" מתעלמים לחלוטין מכ-36% מאוכלוסיית ירושלים, למעלה משליש. כל שבעת הכותבים במיזם הם יהודים. אחד מהם בכלל צרפתי ואחת אמריקאית, ובכל זאת להם ניתנה הזכות לכתוב ב"ידיעות אחרונות" על "ירושלים שלי", זכות שנשללה מנציגי כ-300 אלף תושביה הערבים.

העובדה הבלתי ניתנת לערעור שבירושלים חיים לצד יהודים רבים גם ערבים רבים נדחקת הצדה במיזם של "ידיעות אחרונות" לא רק מזהות הכותבים אלא גם מהטקסטים. רק נשיא המדינה רובי ריבלין מזכיר בטקסט שלו את השם המפורש "ערבים". שאנן סטריט כותב על "סקטורים", מרים נאור כותבת על "גדר ההפרדה הנדרשת מטעמי ביטחון", מלמיליאן מסתפק בתחושת הביטחון שהיתה ואבדה. תצלום הרקע לכל הטקסטים הללו, אגב, הוא של כיפת הסלע והבתים שסובבים אותה. מעניין מי גר שם.

יחסי שכנות

לכבוד יום העצמאות בדקו במוסף "נדל"ן" של "גלובס" (עורך: דרור מרמור) את היקפי הבנייה בהתנחלויות. לפי הממצאים, שמספק אורי חודי, בשנת 2016 נרשמה עלייה של כ-40% בהתחלות הבנייה למגורים בהתנחלויות. כ-2,630 דירות החלו להיבנות בשנה החולפת, כ-5% מהתחלות הבנייה בכל הארץ (נתון שתואם את מספר היהודים החיים באופן רשמי ביהודה ושמרון, כ-4.8% מאוכלוסיית ישראל).

בהמשך המוסף מבליט חודי פרק שנכלל בדו"ח האחרון של בנק ישראל, ובו נקבע כי "לפי שפע מדדים כלכליים, חברתיים ולאומיים לחיים משותפים בשכונות ובערים מעורבות יש יתרון לכולם", אולם למרות זאת "מדינת ישראל מתפתה שוב ושוב להקים ערים נפרדות לחרדים". מי שנפגע מכך, קבעו כלכלני הבנק, הן קבוצות המיעוט, שסובלות הן מבחינה כלכלית, כיוון שהבידול מצמצם את אפשרויות התעסוקה שלהן, והן מבחינה חברתית, כיוון שהבידול מוביל לסטיגמטיזציה.

חודי מצביע על הבדל מעניין בין שתי האוכלוסיות המובדלות – חרדים וערבים. החרדים הלכו והתבדלו, "בעיקר בגלל שהוקמו בעבורם ערים או יישובים ייעודיים", ואילו בקרב הערבים, שעבורם לא נבנה אפילו יישוב אחד ב-69 השנים האחרונות (למעט יישובי הקבע שנבנו עבור הבדואים), הבידול דווקא הולך וקטן, וחלקם עברו בשנים האחרונות ליישובים מעורבים ויהודיים. על-פי נתוני בנק ישראל שחודי מצטט, שיעור הערבים המתגוררים בערים המעורבות עלה מ-%‭7.8‬ בשנת ‭2001‬ לכ-%‭9.9‬ בשנת ‭ .2014

כרמיאל, 2009 (צילום: מתניה טאוסיג)

גיא נרדי חתום על כתבה שמוקדשת לכרמיאל, אחת הערים שאליה היגרו בשנים האחרונות יותר ויותר ערבים. העיר, שאדמותיה הופקעו מכפרים ערביים בשנות השבעים במהלך שהוביל לאירועי יום האדמה, העיר שמיקומה נקבע על-פי הרצון לקטוע את הרצף הערבי בגליל, מוגדרת בכותרת הכתבה "עיר בהכחשה". ההכחשה היא לתהליך העירוב, ולפוטנציאל הגלום בו.

נרדי מבסס את כתבתו על עבודת דוקטורט שחיברה דנה שבח מהפקולטה לאדריכלות בטכניון, שמעריכה כי כיום כ-6% מאוכלוסיית כרמיאל הם ערבים. דובר העירייה, אלי שדה, כותב נרדי, "לא התלהב מפנייתנו בעניין". לדברי שדה, תיאורה של כרמיאל כעיר מעורבת הוא "אינטרסים של גופים פרו-ערביים". הדובר מסביר ל"גלובס" כך: "הנתון שאנחנו מכירים, על-פי מרשם האוכלוסין, הוא פחות מ-2%. אנחנו חיים באזור מוקף בערבים ולכן אנחנו מרגישים אותם. מישהו יכול לשלוט בזה? ראש העיר לא עומד בכניסה וגם לא מוכר בתים. הממשק עם האוכלוסייה הערבית הוא של עבודה, מסחר. יחסי שכנות".

"העירייה בהכחשה", טוענת מנגד שבח. "קברניטי העיר עדיין רואים בכרמיאל עיר יהודית חילונית. הם לא מזהים את השינויים מרחיקי הלכת. השונות בערים בישראל אינה נתפסת כפוטנציאל, אלא כמחוללת של בעיות חברתיות".

איבריו השונים של האורגניזמוס האנושי

במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" (עורך: בני ציפר) מתפרסם פרק נוסף, שלישי במספר, בסקירה המעניינת של עדי ערמון על מקורותיו האידיאולוגיים של בן-ציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה.

אחד מגיבורי הפרק הנוכחי הוא מקס נורדאו, וערמון עומד על כך שהציוני הנודע הושפע בעצמו מתורתו של הרופא והקרימינולוג צ'זארה לומברוזו. לומברוזו טען כי ישנם הבדלים אנטומיים בין פושעים לבני אדם אחרים, שאינם פושעים. במלים אחרות, פיזיונומיה.

לומברוזו, למשל, חקר פושעים שישבו בבתי-סוהר באיטליה והגיע למסקנה כי לרבים מהם "לסתות ענקיות, עצמות לחיים גבוהות, רכסי גבות עיניים בולטים, קווים בודדים בכפות הידיים, ארובת עין גדולה במיוחד... חוסר רגישות לכאב, מבט חודר, קעקועים, עצלות גדולה, אהבה לאורגיות ותשוקה לרוע לשם רוע, רצון לא רק ליטול חיים של הקורבן, אלא גם להשחית את הגופה, לקרוע את הבשר ולשתות את דמה".

בנימין ובנציון נתניהו, 2007 (צילום: מיכל פתאל)

ערמון כותב כי במאמר שפרסם נתניהו בגיל 21 תחת הכותרת "לזכרו של נורדוי" הצר אביו של ראש הממשלה על כך שההוגה נשכח מלב, במיוחד בשעה ש"התוכן העיקרי של כתביו לא נתיישן גם היום, והמומים שגילה או שהטעים את מציאותם ביאבריו השונים של האורגניזמוס האנושי, הרי אמיתותם נתאשרה עוד יותר בשנות ההרס והמלחמה ובשנים שלאחריה".

בהמשך מתעכב ערמון על האופן שבו הושפע נתניהו מישראל זנגוויל. נתניהו, כך מוסבר, שיבח את הצעתו של זנגוויל להחרים קרקעות של ערבים תמורת פיצוי כספי ולפנות אותם מארץ ישראל. בין היתר מזכיר ערמון כי "ב-1915, בהרצאה לפני האגודה הפביאנית, טען זנגוויל ש'אם הערבים לא יעשו 'טראק' לערב (זנגוויל השתמש במלה 'trek', שמשמעותה נסיעה בקרון בקר ומקורה במסע של האיכרים הבורים בשנות ה-30 של המאה ה-19, שעזבו את מושבת הכף הבריטית) או אם לא ינושלו בדרכי שלום, כל ממשלה שתקום על יסודות דמוקרטיים וחוקתיים לא תהיה אוטונומיה יהודית, אלא אוטונומיה ערבית'".

הפרק הבא, מבטיח ערמון, יוקדש לאופן שבו הושפע נתניהו מיוסף קלוזנר, המכונה "אביו הרוחני".

ענייני תקשורת

"המשטרה מבקשת שוב להאריך את מעצרי הבית", נכתב בשער "הפלס". בכפולה הפותחת מתפרסמת ידיעה נרחבת מאת א. צוקר על "מסע הרדיפה ונסיונות ההתנכלות לבטאון עולם התורה 'הפלס'". במרכז הידיעה עומד הדיון המשפטי בבקשת משטרת ישראל להאריך את מעצרו של עורך העיתון, מנהלו ובכירים אחרים.

במסגרת ראיון שהעניק משה יעלון לאמירה לם מתייחס שר הביטחון לשעבר לעימותים שהיו לו עם ראש הממשלה נתניהו, ובין היתר אומר: "היו בינינו מחלוקות קשות, למשל סביב הדרישה שלו לסגור את גלי-צה"ל. אני נשכבתי על הגדר, אבל זה חזר שוב ושוב בפגישות בינינו. הדרישה הייתה חד-משמעית: הוא אמר לי 'תסגור', אני אמרתי 'לא'. יש לו אובססיה בנושא התקשורת, תראי מה עושים היום: או שמשחיתים את התקשורת, או שמשעבדים אותה להיות יסמנית, או שפוסלים אותה, עושים לה דה-לגיטימציה. אמרתי לו כמה פעמים: חסר לך תקשורת? יש לך עיתון שלך, יש לך היום בכל התחנות ייצוג יותר מגוון מאשר בעבר. זו אובססיה".

בשער "הארץ" ובראש הכפולה השלישית של העיתון מתפרסמת כתבה מאת ירדן מיכאלי שבמרכזה הסתרתם ומחיקתם של טוקבקים ביקורתיים מעמוד הפייסבוק של בנימין נתניהו.

ב"מעריב" מדווח אבי ליטל כי כ-40 בני משפחות שכולות ולוחמים שנטלו חלק בקרב על ג'נין בשנת 2002 פנו ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה שיצטרף לתביעת לשון הרע שהגיש סא"ל במיל' נסים מגנאג'י נגד יוצר הסרט "ג'נין ג'נין", מוחמד בכרי.

רביב דרוקר מספיד מעל עמודי הדעות של "הארץ" את הקריירה העיתונאית של העורך היוצא של "ישראל היום", עמוס רגב.

חן מענית, כתב ופרשן לענייני משפט ב"גלובס", חתום על סיפור קצר שמתפרסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ".

בתיבת הקרדיטים של "ישראל היום" עמוס רגב הוא עדיין העורך הראשי.