עם הגשם הראשון התקלקלה לנו הטלוויזיה. טוב, האמת היא שהטלוויזיה נשרפה מזמן, לפני שנים, ומאז קלטנו את שידורי ערוץ 1 ו־2 במסך מחשב ישן (17 אינץ') שהתחבר לאנטנה דרך כרטיס וידיאו, ואפשר היה גם לשחק בו סוליטייר. עכשיו גם הוא שבק חיים, ואיכשהו היה ברור שהגיע הזמן, אין ברירה, הולכים לקנות טלוויזיה אמיתית. זה בשביל לראות סרטים בדי.וי.די, ניחמנו את עצמנו, ולפעמים, כשחוזרים מאוחר הביתה, אז לא נורא אם צופים בקצת טמטמת טלוויזיונית. אז נוציא כמה מאות שקלים על טלוויזיה משומשת, לא ביג דיל.
רק בשביל לראות במה מדובר, קפצנו ערב אחד לחנות מכשירי חשמל. מקסימום נוסיף קצת כסף. בחנות היו המון דגמים. מיד ראינו שפחות מ־29 אינץ' זה לא בא בחשבון. אי־אפשר לראות כלום במסך כזה קטן. ואם כבר לראות, אז אפשר לראות בבירור את ההבדל בין כל הטלוויזיות הפלבאיות ששידרו בחמישים מגה־הרץ עלובים, עם הצבעים שנמרחים לכל עבר בחוסר חדות מחפיר, לבין הטלוויזיה שלנו, בעלת יכולות יוצאות דופן של שידור במאה מגה־הרץ, ועוד בשיטה דיגיטלית, שהמוכר אמר ש"עוד מעט כל השידורים יהיו ככה". אז שילמנו וסחבנו ופרקנו והרמנו וחיברנו את כל החוטים, ולקראת חצות הצלחתי להבין איך מחליפים את שפת התפריט מסינית קנטונזית לאנגלית עילגת, ומשם הדרך לערוץ 2 היתה קצרה, יחסית.
התיישבתי במהירות כדי להעריך את הפלא החדש. המסקנות היו כדלקמן: הרבע העליון של המסך (29 אינץ') היה מוסתר בכיתוב רץ שהודיע מה תהיה התוכנית הבאה, ולמה כדאי לכם לצפות בה ("מדהימה"). השליש התחתון של המסך היה מכוסה בשקופית צבעונית ששם הזכיינית היה מרוח עליה בגדול, בצמוד להמלצה לצפות בתוכנית מדהימה אחרת, ששיר הנושא שלה התנגן ברקע. רק אז הבנתי שעל המסך משודר קליפ, אבל לא יכולתי לאמת את הניחוש כי מה שנותר מן המסך היה מכוסה בבוקסה גדולה, שסיפרה עובדות מעניינות על התוכנית המדהימה (למשל: שהיא ממש ממש מדהימה). ישבתי על הספה, בוהה במסך הענק, נזכר בימים שהטלטקסט היה המצאת השעה. על המסך שלוש שקופיות ענקיות, ושירה ברקע. ניסיתי לחשב כמה מכשירי רדיו יכולתי לרכוש ב־3,000 שקל.
שוקי טאוסיג הוא עיתונאי
גיליון 60, ינואר 2006