ביום א', ה-5 בספטמבר, מיד אחרי הפיגועים בטבריה ובחיפה, הטילו המשטרה ושירותי הביטחון איפול רשמי על פרט החקירה, ואף הזדרזו להוציא צו איסור פרסום גורף על זהות המפגעים, שנהרגו בטרם הוציאו לפועל את זממם. ואולם, שעות ספורות אחרי כן, עוד באותו ערב, מסרו מקורות בטחוניים לעיתונאים שהמפגעים הם ערבים ישראלים, תושבי הכפרים דבוריה ומשהד; לכמה מהעיתונאים נמסר שמדובר בתושבים מכפרים דבוריה ושעב, אך מידע זה תוקן כעבור זמן קצר.

איור: בתיה קולטון

למחרת בבוקר מצאו רוב אמצעי התקשורת דרכים עוקפות וישירות להפר את צו איסור הפרסום כדי לספר לקוראיהם, מי בגלוי ומי ברמזים, שהמחבלים היו ערבים ישראלים. "ידיעות אחרונות" כתב זאת במפורש ובאותיות קידוש לבנה, ואילו קול-ישראל, כבר מהשעות המוקדמות של הבוקר, ציטט בהרחבה ובהבלטה שרים וחברי-כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה שהפנו הודעות גינוי ואזהרה מפורשות אל עבר האוכלוסייה הערבית.

באותו יום פלשו עשרות עיתונאים לדבוריה ולמשהד ותבעו במפגיע מראשי שני הכפרים להגיב על הידיעה. באותה שעה עדיין היה בתוקף צו בית-המשפט שאסר לזהות את המפגעים ואת מקומות מגוריהם. עיתונאים שהיו בידיהם שמות המפגעים – שאותם קיבלו ממקורות בטחוניים – פנו גם למשפחותיהם ולחצו עליהם לקבל תגובה. ראשי שתי הרשויות המקומיות ונציגי משפחות המחבלים ההרוגים פנו לשלטונות כדי לברר את המידע שמסרו להם העיתונאים, אך לא נענו; הכתבים הוסיפו ללחוץ עליהם להגיב. הם לא הסתפקו בתגובת גינוי עקרונית וכללית; הם דרשו מידע מפורט על שלושת הצעירים ההרוגים, שזהותם ומעורבותם בפיגועים עדיין לא נקבעו רשמית וסופית באותה שעה. בהמשך היום ניגשו צלמים לצלם את אוהלי האבלים שהוקמו בשני הכפרים, אך מצאו אותם ריקים מאדם. באותו שלב של ההתרחשויות הסתגרו התושבים בבתיהם וסירבו להצטלם.

אחד מראשי הרשויות המקומיות הערביות בגליל קבל בדיעבד: "עיתונאים שידעו מה שהתושבים לא ידעו הטילו מצור על שני הכפרים, והפעילו לחץ פסיכולוגי כבד על התושבים".

מצב עניינים זה אינו חדש ביישובים הערביים בישראל; הוא נמשך מאז הקמת המדינה. המשטרה ושירותי הביטחון למיניהם מוציאים צווים לאיסור פרסום, ויחד עם זאת מדליפים לעיתונאים מידע מגמתי על האירוע שבגינו פורסמו הצווים. כתבים ועורכים, המונעים על-ידי תחרות עזה, יוצאים למסע לאיסוף פרטים כשהם ניזונים ממקורות בטחוניים במידע שאין הם מסוגלים לוודא את נכונותו. לכאורה זה תהליך מוכר ומובן בכל תחום של סיקור עיתונאי, אך התוצאה היא שכתבים אלה מופעלים על-ידי מקורות בטחוניים עלומים, לפי צרכיהם ושיקוליהם של האחרונים. במקרים כמו בדבוריה ובמשהד, יותר מאשר העיתונאים פועלים בשירות קוראיהם, הם פועלים בשירות גורמים ברשויות הביטחון, המעוניינים ליצור אווירה של החשדה קולקטיבית ושל דה-לגיטימציה כלפי האוכלוסייה הערבית בישראל.

עיתונאים ומערכותיהם חייבים להבין שבמצב שבו הוטלו צווי איסור פרסום, אך מידע סלקטיבי, ולא תמיד אמין, מודלף משלטונות הביטחון, משתמשים בהם כדי להפעיל לחץ פסיכולוגי על ציבור שלם. עליהם להבין שהם הופכים, בלי דעת, לכלי שרת לשם ביצוע מניפולציות על דעת הקהל. המשטרה, השב"כ וזרועות ביטחון אחרות משתמשים בשיטה זו שנים רבות, בעיקר כלפי האוכלוסייה הערבית, אך לא רק נגדה. צר לי להיווכח שרבים מעמיתי משלימים עם השיטה הזו. כשהיא מופעלת כלפי אזרחיה הערבים של המדינה אף שר, וגם לא ראש האופוזיציה, אינם מכריזים שההדלפות הן "מרושעות" ו"מהוות פגיעה חמורה בכבוד האדם".

יוסף אלגזי הוא עיתונאי ב"הארץ"

גיליון 23, נובמבר 1999