קורא העיתון, כל עיתון, אינו יודע בדרך-כלל מה שם המו"ל העומד מאחוריו. הוא מתוודע אל העיתון באמצעות העיתונאים העושים אותו. העיתון הוא תבנית נוף כותביו ועורכיו. במובן זה, העיתון הוא של העיתונאים השכירים יותר מאשר של בעליו. זו אחת הסיבות שהם זכאים להביע דעה, למחות ולהתקומם נגד החלטות המו"ל המאיימות לשנות את צביונו של העיתון, או משנות אותו בפועל.
הזכות הזו אינה פורמלית; היא מטבע מהותו של העיסוק העיתונאי. עיתונאים ממלאים תפקיד של מוכיחים בשער. מי שמטיף מוסר לכל גורם בחברה, אינו יכול לעצור את ביקורתו על סף חדרו של המו"ל שלו. עיתון אינו בית-חרושת למלים; עיתון הוא מוסד שממלא תפקיד חברתי חשוב. החברה ייעדה לעיתונים את תפקיד המשקיף על הליכותיה. מי שבחר בעיסוק העיתונאי נכנס לנעליו של שליח הציבור שתפקידו להביא מידע, להאיר את המתרחש ולשפר את יכולתן של הבריות לשפוט את המאורעות. מי שקיבל על עצמו את התפקיד הזה העמיס על עצמו מניה וביה כללי התנהגות מוגדרים: עליו לעשות את מלאכתו בידיים נקיות, עליו לפעול בתום לב וללא משוא פנים, עליו לכתוב אמת, כמיטב יכולתו.
התנהגותם של שלושת המו"לים העיקריים בשוק העיתונות הפרטי פוגעת ביכולתם של עיתונאיהם להמשיך למלא את תפקידם כראוי וקולעת אותם למצוקה מקצועית קשה: בדרגות שונות של חומרה, מערערים המו"לים את מעמדם המוסרי של עיתונאיהם. עופר נמרודי, שהורשע באוגוסט 98' בהזמנת האזנות סתר ובשיבוש הליכי משפט פליליים ושנגדו מתנהלת באחרונה חקירה בחשד של קשירת קשר לביצוע רצח ובחשד של שיבוש מהלכי משפט, שומט את השטיח מתחת לרגליהם של עיתונאיו כל עוד הוא ממשיך להיות המו"ל של "מעריב". ארנון מוזס הטיל צל על המוניטין של "ידיעות אחרונות" כאשר החליט להדיח, ללא סיבה סבירה נראית לעין, את העורך אלון שליו ולהחזיר לתפקיד את משה ורדי, שהיה היחיד (יחד עם זוגתו) בבית "ידיעות אחרונות" ששילם את המחיר על חלקו של העיתון בפרשת האזנות הסתר. עמוס שוקן מביך את עיתונאי "הארץ" כשהוא מנהל מו"מ עסקי עם עופר נמרודי כדי לשפר את תפוצתם של מקומוני הרשת שלו.
לא הוגן לגזור גזירה שווה בין שלושת המו"לים, אבל מהצד האחר לא נכון להתעלם מהמכנה המשותף להם: שלושתם מצמצמים את שיקוליהם לנקודת המבט העסקית בלבד, כשהם מתעלמים מההשלכות שיש להחלטותיהם על תחושת החופש, העצמאות והגאווה המקצועית של עיתונאיהם. נמרודי מצפצף על מצוקתם המוסרית של עיתונאי "מעריב" כשהוא מתעקש להוסיף להיות מו"ל העיתון, גם לאחר שהשעה את עצמו באופן זמני מניהולו הפעיל; מוזס מתעלם מהדה-מורליזציה שפשטה בבית "ידיעות אחרונות" משהוטל לתוכו החשד שחילופי הגברי בחדר העורך אינם תמימים ושהם סגירת מעגל של פרשת האזנות הסתר; עמוס שוקן אינו מאזין דיו לקובלנת עיתונאיו שמעורבות של נמרודי בקבוצת "הארץ" מכתימה את שמה ומטילה מום ביכולתם למלא את תפקידם.
חרף ההבדלים ביניהם, מובילה התנהגות המו"לים לאותה תוצאה: תחושה של מחנק אצל מאות עיתונאים. ריכוז הבעלויות בשוק העיתונות ומעורבותם העסקית של בעלי העיתונים (פרט לשוקן) בערוצי התקשורת האלקטרונית מחריפים את התסכול. התנהגותם של המו"לים מובילה עיתונאים למסקנה מייאשת שאין בעיתונות הישראלית חלקה טובה, שאין לאן לפנות, ש"כולם אותו דבר".
הלך הרוח הזה, שניכר בשבועות האחרונים במסדרונות העיתונים, הוא הרה סכנות. הוא משקף היוואשות מיכולתם של עיתונאים לשנות את המצב, הוא מצביע על נטייה לתפוס ראש קטן, הוא מעיד על מגמה שאין חמורה ממנה; האטימות המוסרית שמנחה את התנהגותם של המו"לים מחלחלת לתוך חדרי המערכת. בגלל בגידת המו"לים בתפקידם החברתי, עומדים העיתונאים ללכת בדרכם ובכך לאבד את צדקת קיומו של עיסוקם. הזירה תיוותר לתוכניות אירוח ולשעשועוני מתיחות.
עד כמה כבר פשה הנגע במערכות העיתונים הפרטיים ניתן ללמוד מהאופן שבו סיקרו "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" את ההתרחשויות הנוגעות לחקירתו הנוכחית של נמרודי. הפרק הראשון היה הדיווח על מצבן של מניות הכשרת-היישוב.
ב-13 באוקטובר דיווח "הארץ" בעמודו הראשון על צניחת מניות החברה ב-7.4%. הידיעה, שהתפרשה על פני 22 שורות, הסבירה את פשר ירידת המניות ב"שמועות שלא ניתן להן אישור ושנפוצו בשוק ההון", והפנתה את הקורא למדור שוק ההון במוסף הכלכלי, שם דווח על כך בהבלטה. כך נהגו גם "גלובס", קול-ישראל ומהדורות החדשות של ערוץ 1 וערוץ 2: הם סיפרו בהרחבה על צלילת המניה. "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, הבליע את הידיעה בפסקה קטנה של ארבע שורות וחצי, בתוך סקירתו על המסחר בבורסה ביום הקודם (כותרתה היתה: "עליות במניות הבנקים הגדולים"). ואילו "מעריב" הסתפק בשורה וחצי: "מניית הכשרת-היישוב ירדה אתמול ב-7.4% במחזור של כ-26 מיליון שקל". בהמשך סופר, בנשימה אחת, שמניית בזק הפגינה חולשה ואיבדה כמחצית האחוז.
למחרת הפסיקה הנהלת הבורסה את המסחר במניית הכשרת-היישוב – התפתחות חריגה שמצדיקה, לכאורה, הבלטה בדיווח. לא בהכרח: במדור שוק ההון של "ידיעות אחרונות" נכתבו על כך עשר שורות בלבד, בתוך הסקירה היומית על המסחר בבורסה. כותרת הסקירה היתה: "ירידת שערים בעקבות המגמה השלילית בארה"ב". בזנב כותרת המשנה הוזכר מצבן של מניות הכשרת-היישוב. ב"מעריב" לא היה כל זכר בכותרות העיתון להפסקת המסחר במניה: הכותרת לידיעה על המסחר בבורסה עסקה בהשפעת ירידות השערים בוול-סטריט על הבורסה בתל-אביב. בגוף הסקירה, לקראת סופה, הוקדשו תשע שורות לדיווח על הפסקת המסחר במניות הכשרת-היישוב; רובן הוקצו לציטוט של תגובת החברה. לא כך נהגו כלי התקשורת האחרים; הם הקדישו לעניין את הכבוד העיתונאי הראוי לו ודיווחו עליו בהבלטה (ב"ג'רוזלם פוסט" היתה זו הכותרת הראשית).
עורכי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" נהגו במקרה זה לא כמו עיתונאים מקצועיים, אלא כמו בעלי עסקים מחושבים: היו להם סיבות, זרות לשיקול העיתונאי המקובל, לדחוק את הדיווחים על מניות הכשרת-היישוב לשולי העמודים הכלכליים. אנשי "מעריב" נהגו כך משום שהכשרת-היישוב היא חברת-האם שלהם, ועורכי "ידיעות אחרונות" הצניעו את הידיעה מתוך שיקול הנוגע למערכת היחסים הנוכחית שלהם עם העיתון המתחרה.
הפרק השני היה אופן הסיקור של החקירה, לאחר שהוסר צו איסור הפרסום. "ידיעות אחרונות" הקדיש לכך כותרת בתחתית עמודו הראשון, שהפנה את הקורא לדיווח שתפס כשליש מעמוד 4 של העיתון. "מעריב" נהג, לכאורה, בהגינות רבה והקצה לסוגיה את המקום הראוי לה בעמודו הראשון ובכל עמודו השני. אלא שניכר היה ששני העיתונים פעלו מתוך שיקולים מו"ליים יותר מאשר משיקולם עיתונאיים: האחד בהחלטתו להצניע את הפרשה והשני בהחלטתו לדווח עליה בהרחבה.
כך היה גם עם הדחת אלון שליו מ"ידיעות אחרונות": ידיעה עיתונאית לגיטימית בעניין זה, שהופיעה במרבית כלי התקשורת, נעדרה מעל דפי "מעריב". לעורכי העיתון הזה היו שיקולים משלהם להימנע מלדווח על כך.
הדוגמאות האמורות ממחישות את מצבה הפתטי של העיתונות הכתובה. העיתונאים ב"מעריב וב"ידיעות אחרונות" לא היו עצמאים בהחלטותיהם כיצד לדווח על חקירת נמרודי, על מניות הכשרת-היישוב ועל ההתפתחויות בבית "ידיעות אחרונות"; הם תיפקדו כמוציאים לפועל של הוראות המו"לים. זה אינו חדש: גם בגלגול הקודם של פרשת האזנות הסתר נראו עמודי שני העיתונים, ולפרקים גם "הארץ", כשדות קרב שעליהם מנהלים המו"לים שלהם את מלחמותיהם זה בזה.
אין לעיתונאי אלא אמינות ושמו הטוב. כאשר הוא נאלץ לפעול כזרועם הארוכה של בעלי העיתון, הוא מאבד את כלי מלאכתו וממילא את יכולתו למלא את תפקידו. ההתרחשויות בענף המו"לות של העיתונים בשבועות האחרונים כפו על עיתונאים התנהגות שמנוגדת למצפונם. בעימות עם המו"לים הם נכנעו והוכיחו פעם נוספת מי הוא בעל הדעה. המו"לים, לעומת זאת, הוכיחו בדרגות שונות של חומרה שאין הם מתחשבים בתפקידם הציבורי כששיקוליהם העסקיים מנחים אותם. קל למו"ל כוחני לדרוס את גאוותם המקצועית של העיתונאים המשתכרים אצלו; קשה יהיה לעיתונאים לשקם את מעמדם המוסרי בעיני קוראיהם. יום יבוא וגם המו"ל ישלם את המחיר על כך.
גיליון 23, נובמבר 1999