המתיחות שהתגלתה בין המשטרה לעיתונות סביב הפרת צו איסור הפרסום על מעשי האונס באזור המרכז (יובל קרניאל, "העין השביעית", גיליון מס' 22) אינה משקפת את יחסי הגומלין בין הגורמים האלה בחיי השגרה. בדרך-כלל קיימת תלות הדדית בין המשטרה לעיתונאים, וקשה לתאר כיצד יתפקד צד אחד ללא השני. התקשורת משרתת את המשטרה ומקדמת מטרות רבות שלה, ואילו המשטרה מספקת לאמצעי התקשורת מידע חיוני על אירועים הנחשבים לבעלי ערך חדשותי רב.
אמצעי התקשורת תלויים במשטרה משתי סיבות עיקריות. האחת, אמונתם של העורכים כי קהל היעד מעדיף ידיעות על פשע כיוון שהן מכילות אלימות, דרמה וסיפור אנושי. בכתבה על רצח או על אונס אפשר תמיד לשלב סיפור אנושי ולהדגיש את המרכיבים הדרמטיים של המעשה. סיבה שנייה היא הקלות שבה ניתן להשיג ידיעות פליליות. למשטרה ולשאר המוסדות הממונים על אכיפת החוק, כמו בתי-המשפט ומשרד המשפטים, יש מערכת משומנת של דוברות המזרימה באופן שוטף ידיעות על מעשי רצח, גניבה, אונס, אלימות במשפחה, וכן על משפטים ועל הפרות סדר כמו הפגנות, התקהלויות לא-חוקיות, חסימות כבישים, שביתות וכיו"ב. תלותם של העיתונאים במשטרה גדולה משום שבאמצעותה הם מתוודעים בזמן אמת להתרחשויות שיש בהן ערך חדשותי מובהק, כמו תאונות דרכים, תאונות עבודה, שריפות ושאר אסונות. העיתונאים לא מוטרדים בשאלה את מי משרת פרסום המידע הזה ומה מטרותיהם של יוזמי הפרסום.
העובדה כי קל להשיג מידע מרשויות החוק מסייעת לארגוני התקשורת להתמודד עם ה"בלתי ידוע". הכתבים לא יכולים לתעות ללא סוף בחיפוש אחר מידע, כפי שטענה החוקרת גיא טוכמן, אלא הם פונים למוקדים שבהם מדווחים על אירועים מעניינים כמו תחנות משטרה, בתי-משפט, מוסדות פוליטיים, בתי-חולים, עיריות וכו'. מטבע הדברים, הכתבים לענייני פשע ומשפט תלויים ברשויות אכיפת החוק ושואבים מהן את המידע המפרנס את כלי התקשורת.
העיתונות משרתת את האינטרסים של המשטרה לא רק בדיווח על היקף פעילותה, אלא גם על אופיה: האזנה מדוקדקת למהדורות החדשות ברדיו תגלה, לדוגמה, כי ידיעות רבות על פשעים מסתיימות במלים "המשטרה חוקרת" או "המשטרה החלה בחקירה מאומצת". במרבית המקרים העיתונאים אינם ממשיכים לעקוב אחר מהלך ה"חקירה המאומצת". כך היה למשל באחרונה, בדיווחים על האסונות שבהם מצאו ילדים רכים את מותם במכוניות הוריהם. הציבור קרא ושמע הרבה על הדרמה שבעת האסון, אבל כמעט שלא עודכן בתוצאות החקירה. התופעה ניכרת גם בסיכומים השבועיים על תאונות הדרכים. בדרך-כלל הדיווח מציין כמה נהרגו במהלך השבוע ומתלווה אליו משפט מהסוג: "המשטרה רשמה השבוע 710 דו"חות תנועה". בתודעת המאזין נסגר מעגל: אמנם קיימת תופעה שלילית של תאונות דרכים, אך אל לאזרחים לדאוג, הרשויות מטפלות בה. גם בתחום זה הכתבים אינם טורחים לספר אילו דו"חות רשמה המשטרה ועד כמה אמצעי זה יעיל למאבק בתאונות הדרכים.
הדומיננטיות של המשטרה בתקשורת בולטת בדפוסי הסיקור של קבוצות פריפריאליות וקבוצות שוליים. כך במקרה של העובדים הזרים, הזוכים להתייחסות תקשורתית בעיקר כשהם מעורבים בקטטות ובמעשי אלימות אחרים, וכך בנוגע לדיווחים על עולים מבריה"מ לשעבר, שבייצוגם התקשורתי בולטים סיפורים על מעורבותם בהפרות חוק. דפוס סיקור דומה נמצא גם ביחס לשאר קבוצות השוליים.
במחקר שבוצע על-ידי גדי וולפספלד, עסאם אבו-ריא ואלי אברהם ("האוכלוסייה הערבית בעיתונות העברית: תקשורת ודה-לגיטימציה סוציו-פוליטית", בהוצאת המרכז לחקר החברה הערבית, 1998) התברר כי הנושא המסוקר ביותר באוכלוסייה הערבית בישראל הוא הפשע. נושאים אחרים היו מעורבות במעשי טרור, הפגנות, "רצח על רקע כבוד המשפחה", הפרות סדר וכו'. מטבע הדברים, מרבית המידע על אירועים אלה הגיע לעיתונאים ממקורות משטרתיים. למעט ב"הארץ", ידיעות על מצוקות במערכות התשתית במגזר הערבי, בחינוך ובשירותים מוניציפליים לא זכו כמעט לאזכורים בשאר אמצעי התקשורת. התוצאה: התפיסה של היהודים את האזרחים הערבים היא דרך "הפריזמה המשטרתית", הצובעת אותם בצבע של מפירי חוק וסדר. בממצאי המחקר בלט כי כמעט כל מחאה או דרישה של האוכלוסייה הערבית (לדוגמה, אירועי יום-האדמה או דרישה להקצאת משאבים) הוצגה בסיקור העיתונאי בהקשר משטרתי, מאחר שהמשטרה היתה המקור לידיעה; היתה הפגנה, המשטרה הגיעה לזירת ההתרחשות ובעקבותיה התקשורת.
לדפוס סיקור זה יש השלכות חשובות: הוא גורר דה-לגיטימציה של התביעות המועלות על-ידי הציבור הערבי ומכניס אותו למגננה: האזרחים הערבים נתפסים כמפירי סדר וכמי שצריכים להוכיח שוב ושוב שהם אזרחים נאמנים; ואילו הממסד פטור מלתת תשובה למצוקות שהולידו את ביטויי המחאה. עורכי המחקר הופתעו לגלות כי העורכים מודים שהם משתמשים בעיקר במשטרה כדי לדעת מה קורה בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל. העורכים ציינו כי אין להם יכולת ומשאבים (או רצון) לבדוק את הנתונים המגיעים מהמשטרה, ולכן הם מפרסמים אותם כמו שהם. גם כאן לא טורחים הכתבים לברר מה האידיאולוגיה העומדת מאחורי שיטות הפרסום של המשטרה ואילו גורמים היא משרתת.
בדיקת הסיקור העיתונאי את עיירות הפיתוח מעלה תמונה דומה. במחקר שלי על סיקור עיירות הפיתוח בעיתונות הארצית ("התקשורת בישראל, מרכז ופריפריה: סיקורן של עיירות הפיתוח", בהוצאת ברירות, 1993) התברר כי הפשע הוא הנושא המרכזי בדימוי התקשורתי. בראיונות עם הכתבים בפריפריה הם תיארו מעין טקס יומי עם כללים קבועים: כל בוקר הכתב מגיע לסעיף המערכת, מתקשר בראש ובראשונה למשטרה, מברר "מה קורה" וכך מצטייד מיד במספר ידיעות על הפרות חוק, פסקי-דין, תאונות ואסונות. בפריפריה אין כמעט מוסדות ממשלתיים עם שירותי דוברות מסודרים מלבד המשטרה – נתון שהופך אותה לגורם מידע מרכזי לעיתונאים. המרכזיות של נושא הפשע בדימוי של מקום היא לא רק בעיה של ערים באזורי השוליים, אלא גם של ערים במרכז. יש ערים לא מעטות שזוכות לסיקור בעיתונות הארצית רק בהקשרים של פשע: בת-ים, חולון, נתניה ועוד. מיותר לציין כי הרגלם של עיתונאים לדווח על ערים אלה בהקשר למעשי פשע המתבצעים בהן מביא להרס הדימוי של קהילות שלמות.
מרבית העורכים אינם נותנים את דעתם להשלכות שיש לדפוס הסיקור של אירועים פליליים והפרות סדר. ידוע, למשל, שדיווחים אלה מגבירים את תחושת הפחד וחוסר הביטחון של הצופים והקוראים. ידוע גם ששליטת המשטרה על המידע הזה פוגעת ביכולת לשפוט את יעילותה ואת תקינות עבודתה.
ד"ר אלי אברהם הוא מרצה לתקשורת במכללת הנגב ע"ש ספיר
גיליון 24, ינואר 2000