ב-2.9.94 פורסם ב"הארץ" מאמר ארוך למדי, וחריף למדי, מאת המו"ל עמוס שוקן, תחת הכותרת: "מידע כנשק הרתעה". היתה זו תגובתו של שוקן לידיעה שפורסמה כמה ימים קודם לכן בעמוד השער של "מעריב". בידיעה נטען שקשרים עסקיים בין "הארץ" ל"ידיעות אחרונות" הניעו את "הארץ" לסקר באופן מגמתי את מעורבותם של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" בפרשת האזנות הסתר. שוקן מספר במאמר, בקצרה, על מהות הקשר העסקי בין "ידיעות אחרונות" ל"הארץ", מכחיש מכל וכל את הטענה שקשר זה או אחר השפיע על דרך הסיקור של "הארץ", ובעיקר, מגולל את סיפור הסכם אי-הפרסום בעניין האזנות הסתר, שעליה סיכמו נמרודי, ארנון מוזס ושוקן עצמו ביוני 94'. ההסכם הופר על-ידי רשת שוקן שלושה חודשים מאוחר יותר (אף כי מתקבל הרושם שמלכתחילה לא התכוון שוקן לקיימו), ובתגובה לכך, טוען שוקן, התפרסמה הידיעה ב"מעריב". תוך כדי דברים אלה, הוא תוקף בחריפות את נמרודי על המניעים שעמדו מאחורי פרסום הידיעה ועל האופן שבו הוא מנהל ועורך את "מעריב".
בין היתר, כותב שוקן כי תוכן הידיעה משקף את "תפיסת העורך הראשי של 'מעריב' ויו"ר מועצת המנהלים שלו, עופר נמרודי, שלפיה מו"ל של עיתון יכול להשתמש בעיתונו כדי לקדם אינטרסים עיסקיים". בהמשך, הוא מוסיף כי "מה שעופר נמרודי עשה בידיעה זו שיכנע אותי כי אף על פי שמינה עצמו לעורך הראשי של 'מעריב' - אינטיליגנטי, מוכשר וחרוץ ככל שיהיה - אין לו עניין אמיתי בעיתונות ובתפקידה הציבורי. יש לו עניין לצבור כוח אישי ולהפעילו באמצעות העיתון למטרות המנוגדות לאינטרס הציבורי. אם בתוך כך הוא הופך את עיתונאיו ללא-עיתונאים, אין לכך כל חשיבות בעיניו".
כשבוע לאחר מכן פורסם ב"מעריב" מאמר תגובה של נמרודי, ובתגובה לתגובה, פירסם שוקן ב"הארץ" ב-16.9.94 מאמר שכותרתו "מה נמרודי מסביר ומה הוא מסתיר". כאן נקט שוקן לשון חריפה עוד יותר. הוא האשים את נמרודי כי תגובתו מכילה "דברים מתחסדים... שהם הונאת הקוראים", וכי מאז שנתגלתה פרשת האזנות הסתר "נמרודי עסוק בפעולה מתוחכמת של הסחה והשתקה". המאמר עוסק, ברובו, בטענות שהעלה נמרודי בנוגע לשותפות בינו לבין שוקן כאשר רכש נמרודי, במרץ 1992, את "מעריב", ולסיבות שהביאו להתפרקות שותפות זו. שוקן חותם את המאמר בשלושה משפטים חדים וחמורים: "מאז קנה נמרודי את העיתון הוא כפה נורמות מעוותות שנועדו לשרת את האינטרסים העיסקיים והאישיים שלו. הדיווחים הבעייתיים של "מעריב" בעניין האזנות הסתר, שהסתירו מן הקוראים את מעורבותו של נמרודי בפרשה, הראו שוב כי נמרודי אינו מעוניין בעיתונות אלא ככלי שרת. העיתונאים יודעים את האמת, גם הציבור יידע אותה".
דבריו של שוקן לא היו פרי התלהטות-עט זמנית. שנה מאוחר יותר, סמוך להגשת כתב האישום נגד נמרודי בפרשת האזנות הסתר, רואיין שוקן בתכנית "עניין אחר" ברשת ב'. עתה כינה את הבעלות של משפחת נמרודי על "מעריב" "בעייתית" ואמר: "אני חושב שהעיתונות השתנתה כשעופר נמרודי נכנס אליה, כשהוא קנה את "מעריב", כפי שמתברר עכשיו. אולי כתוצאה מכתבי האישום היא תחזור להיות כשהיתה".
חלפו שלוש שנים, וביולי האחרון, לאחר שהסתיים משפטו של נמרודי ונגזר דינו, השתתף שוקן בתוכנית תיק תקשורת (4.7.98), בהנחיית רזי ברקאי. בתגובה לדברי עורך הדין של נמרודי, דן אבי-יצחק, שטען כי האזנות הסתר טופלו בדרך של איפה ואיפה, אמר שוקן שבעיניו נהגו בנמרודי במידת הרחמים, ו"נתנו לו הקלה", בכך שלא הגישו נגדו כתבי אישום על פרשה חמורה יותר שהיה מעורב בה. הוא גם הוסיף בנחרצות: "אני חושב שלנמרודי אחרי פסק הדין הזה אין מה לעשות בעיתונות".
היחסים בין "הארץ" ל"מעריב" במהלך תקופה זו לא היו טובים, וכללו, בין היתר, שתי תביעות דיבה שהגישו העיתונים זה כנגד זה. ב-7.6.94 הגישו "מעריב" ועופר נמרודי תביעת דיבה נגד "כל העיר", המקומון הירושלמי של רשת שוקן, נגד עורכו דאז שחר אילן, ונגד הכתבת בירנית גורן. התביעה נסבה על כתבה שפורסמה ב"כל העיר”, ובה נטען כי "מעריב" וכתב התחקירים שלו, רונאל פישר, הפעילו שיטה של סחיטת מפרסמים, שבה נהג העיתון לבצע תחקירים על גופים עסקיים ועל בעליהם, ולאחר מכן להפעיל עליהם לחץ לפרסם מודעות ב"מעריב", שאם לא כן יחשוף העיתון את התחקירים שביצע או מידע מתוכם.
ב-2.4.98 הגיש "הארץ" תביעת דיבה נגד "מעריב" בעטיה של ידיעה שפורסמה בדפי החדשות שלו, ובה צוטטה, כביכול, טענה של איתן רבין מתוך כתב-התביעה שהגיש נגד "הארץ", לפיה פרסם "הארץ" שמות חללים לפני שמשפחותיהם קיבלו הודעה על מותם.
שני המשפטים הללו הסתיימו ב-14.4.99, בצמד הודעות משותפות של עופר נמרודי ועמוס שוקן לבית-המשפט. להודעות קדמה חליפת מכתבים קצרה, שפורסמה במלואה ב"מעריב" ובחלקה ב"הארץ" ובה מבטאים השניים רצון בשיפור מערכת היחסים ביניהם, ומחיקת מחלוקות העבר. המכתבים ביטאו התפייסות. במכתב הראשון חוזר בו שוקן, בשם "כל העיר", כך נראה, מן הטענה על סחיטת המפרסמים. בהודעה המשותפת בעניין תביעת "הארץ" נגד "מעריב", מודיעים הצדדים כי "מקובל עליהם שלא פורסמו בעיתון 'הארץ' שמות חללים לפני מתן הודעה למשפחות".
וכך פותח שוקן את מכתבו לנמרודי, בנימה שונה מאוד ממאמריו בקיץ 94' ומדבריו ב-95’ וב-98': "אני מודה לך על מכתבך ומקבל בברכה את הצעתך (לסיים את המשפטים בהודעה משותפת; א"ל). גם אני מעוניין שהיחסים בינינו ישובו להיות טובים כפי שצריך להיות". בהמשך הוא מוסיף: "התקופה האחרונה היתה רעה לעיתונות. כמוך, גם אני מקווה שתקופה זו הגיעה לסיומה, ושהעתיד יהיה טוב יותר מן העבר. ביטול ההליכים המשפטיים השונים שבינינו יסייע לגשת אל העתיד בלי ספיחים מן העבר שבהחלט אפשר בלעדיהם".
מה פשר הפער בין ההתבטאויות? האם שוקן מוסיף לגרוס כי על נמרודי לחדול מלהיות מעורב בעסקי העתונות? האם שינה את דעתו על התנהגותו של נמרודי ב"מעריב", או שמא הוא מצניע אותה כדי לסיים פרשה משפטית מביכה?
שוקן ענה לפניית "העין השביעית": "עדיף היה מצב בו עופר נמרודי יהיה מחוץ לעיתונות. עיתונות בחברה דמוקרטית מכונה לעתים 'רשות רביעית', והיא נושאת בתפקידים ציבוריים חשובים. מבחינה זאת, כשם שלא ייתכן מצב בו יכהן שופט שהורשע בעבירה שיש עמה קלון, כך גם לא ייתכן שעורך עיתון או מוציא לאור יהיה מי שהורשע בעבירה כזאת. אני יכול להעלות על הדעת שבחברה שבה מחילים גם על העיתונות נורמות גבוהות כמו שאנו מחילים על בתי-המשפט, היו הדירקטוריונים של 'מעריב' ושל 'הכשרת הישוב' מוצאים את הדרך להבהיר לבעלי השליטה שעופר נמרודי אינו יכול עוד לייצגם ב'מעריב'. למרבה הצער לא כך המצב בישראל. שום חלק של החברה הישראלית לא נקט איזושהי פעולה בעניין זה. קוראי 'מעריב' (בכללם, אני מנחש, כותבי הגיליון המיוחד של 'העין השביעית' על עופר נמרודי), המשיכו לקוראו, המפרסמים ב'מעריב' המשיכו לפרסם, עובדי 'מעריב', להוציא את אמנון אברמוביץ', לא ראו כל צורך (ואולי אפשרות - הרי הם גם צריכים לפרנס משפחות) לנקוט פעולה, שום מקור אינפורמציה לא ניתק יחסיו עם 'מעריב', והשיא, מבחינת התדמית הציבורית, היה הנוכחות של הצמרת העסקית והשלטונית של ישראל במסיבת נשואיו של עופר, מסיבה שאין לפרשה אלא כחזרה של עופר אל מרכז החברה הישראלית וקבלתו על-ידה.
"צריך גם להביא בחשבון את המצב החוקי, ואולי את כללי האתיקה של מועצת העיתונות. אין מניעה לשובו של עופר נמרודי לתפקיד יו"ר מועצת המנהלים של 'מעריב', המו"ל של העיתון. אולי בשם האינטרס של חופש הביטוי גם לא רצוי שתהייה מניעה חוקית כזאת. ראש הממשלה נשען אך ורק על החוק בבואו לנסח את יחסיו עם אריה דרעי ועם ש"ס, ואולי לחץ ציבורי יאנוס אותו לנהוג על-פי נורמות מחמירות יותר. במקרה של עופר נמרדוי, לא היה ואין שום לחץ ציבורי כזה. אני חושב שהיה לי חלק משמעותי בחשיפת אחריותו של עופר נמרודי לפרשת האזנות הסתר, אבל אחרי שהודה, הורשע ונענש, לא רציתי להיות לרודפו.
"כשאלה הם פני הדברים, נותר רק לקוות שהחרטה של עופר לא היתה מן השפה ולחוץ, ושפעולתו בעתיד תהייה ראוייה ובמסגרת החוק. כך עופר אומר ואני אמרתי לו על יסוד הדברים האלה את מה שאמרתי. הרי אי-אפשר להטיל חרם על אנשים, ובפרט על מי שהורשע ונשא בעונש, ומה גם שכל העיתונות הישראלית היא בקושי שלושה וחצי עיתונים. נכון, הייתי מעדיף להיות ביחסים טובים עם עופר כשאינו המוציא לאור של 'מעריב', אבל זאת עובדה שאין בכוחי לשנות".
שוקן סירב לענות לשאלות על נסיבות השגת הפשרה בסכסוך המשפטי עם "מעריב", בנימוק שהוסכם בינו ובין נמרודי שאיש משניהם לא ייתן על כך פרשנות.
ארנון לוי הוא מזכיר המערכת של "העין השביעית"
גיליון 20, מאי 1999