פעם, כשהעולם היה קצת יותר שטוח והקריקטורה צוירה בטוש ומכחול, גם לקריקטוריסט היה מעמד אחר. הוא היה פובליציסט, ממנסחי העמדה של העיתון, שעמדתו אומנותו. כשרון הציור היה ערך מוסף. בין המייצגים הבולטים של אותה אסכולה היו דוש ומייק (שמפרסם עד היום ב"ידיעות אחרונות"). דוש אף התבטא בהזדמנויות שונות והצהיר שעבודת הציור כלל אינה מעניינת אותו, ואכן הדברים ניכרו. לעומתם, היו מי ששמחת הציור והעניין בו היה עיקר כוחם: אריה נבון, זאב ושמוליק כץ (שמפרסם כיום קריקטורות בעיתונות הקיבוצית).

השינויים בתפיסת הקריקטורה כמוצר עיתונאי היו הדרגתיים. אם צריך להצביע על נקודת זמן, הייתי בוחר את הופעתו של העיתון "חדשות" מבית שוקן ב־84'. מהות המהפך היתה במעבר של הקריקטוריסט ממעמד של מבקר למעמד של ליצן, המתרוצץ בין הבריות ועסוק בעיקר במאמץ לשעשע את הקורא. הקריקטוריסט החדש אמנם לא היה חף מעמדות פוליטיות, אבל בדרך־כלל עסק בהארת האקטואליה באור מגוחך. הקריקטורות החדשות עוסקות בחיבור אבסורדי של האירועים שנראו ערב קודם על מסכי הטלוויזיה, בהקצנתם או בתגובה משעשעת של האזרח הקטן לטלטלות האקטואליה הישראלית. הביקורת כאילו באה מלמטה: לא עוד קריקטורות כבדות שבהן מוצגת המפה הפוליטית במשחק תפקידים כאשר על הפיל כתוב מפא"י, על הסוס - ליברלים ועל התוכי מפ"ם. כך גם נעלמו קריקטורות הזעם, התוכחה ולפעמים ליבוי היצרים. את המהפכה הזאת הובילו ערן וולקובסקי (שמצייר עד היום ב"הארץ") ודודו גבע. במקביל המשיכו וממשיכים קריקטוריסטים מהאסכולה הישנה - ביניהם ניתן לציין את יעקב שילה (שפרש) ואת מושיק לין, שניהם מ"מעריב" - לפרסם מעבודותיהם, אך גם הם מושפעים ומשתנים בהדרגה.

למרות הפיחות המשתמע לכאורה במעמדו של הקריקטוריסט, השינוי - שממשיכה להוביל אותו רשת שוקן (וולקובסקי, בידרמן, לונדון־דקל) - החזיר בסך־הכל את הקריקטורה למעמדה הראוי בעיתונות. משום שלמעשה, העיתונות כולה השתנתה יחד עם הפוסט־מודרניזם, שבגרסתו המתונה הוא פיכחון מבורך. אין יותר "שופטי כל הארץ" וגם הקריקטוריסטים, שעיקר אומנותם היא הליכה על חבל דק של פרופורציות והקשר, מבינים את זה. אמנם הפסדנו משהו בריצה לעבר קלות הראש והבידור הזמין, אבל אי־אפשר לצפות שדווקא המגזר הכי מוזנח בעיתונות יכוון את התנועה. חבל רק ש"ידיעות אחרונות", המנוע הגדול של העיתונות בישראל, נראה אדיש לכל תחום הקריקטורות בעשורים האחרונים ונגרר בחוסר עניין גלוי אחרי "הארץ" ו"מעריב".

ארנון אבני הוא גרפיקאי וקריקטוריסט

גיליון 63, יולי 2006