קיץ שחון עבר על הטלוויזיה החינוכית, ויש המחשיבים אותו לגרוע ולעלוב ב-34 שנות קיומה. מרבית התוכניות הקבועות יצאו לפגרה ובמקומן נרכשו בעיקר הפקות מבחוץ. ותיקי המקום נזכרים שפעם הקיץ, התקופה שבה קהל היעד המקורי של התחנה יוצא לחופשה ממושכת, היה מנוף מרשים להרמת הפקות מקור באיכות ובהקפדה גבוהה על תכנים. כיום חדרים רבים נטושים, האולפנים מתפקדים בתפוסה חלקית ביותר, נוכחות העובדים מינימלית ולרבים מהם פשוט אין מה לעשות. בינתיים הוועד המשותף, המורכב משבעה ועדים שונים, מנהיג סכסוך עבודה נגד הנהלה שלא קיימת, מנהל תחנה שעדיין לא נכנס לתפקיד, ושר שעזב את משרתו. כל-כך הרבה שנים העובדים וההנהלה מסוכסכים עד שלאיש כבר לא ברור על מה רבים ונגד מי, ובעיקר מה התוצאה שמקווים להשיג.

נדמה שכל חוליי השידור הציבורי התנקזו בעשור האחרון אל המוסד הזה. הופעתם של הטלוויזיה המסחרית והשידורים בכבלים סחררו לחינוכית את הראש, והביאו לנסיונות התרחבות כושלים. השינויים הפוליטיים התכופים במשרד החינוך הפכו אותה ואת הנהלתה לשק חבטות. משרד החינוך לא זקוק לה יותר לצורך העברת תוכניות הלימודים, וחדוות היצירה של העובדים גם היא כבר מזמן לא מה שהיתה פעם. רבים מעובדיה הקבועים של החינוכית הם אנשים עייפים מקצועית ודם טלוויזיוני טרי לא זרם למקום כבר כמה שנים טובות. במצב הנוכחי גם האופטימיסטים מתקשים להאמין שהמנהל החדש, צבי שפירא, שנבחר החודש אחרי תלאות מכרז שנמשכו שבעה חודשים, יצליח לעשות סדר בבלגן.

אפשר לומר שהתהליך העובר על הטלוויזיה החינוכית טיפוסי לשידורים ציבוריים בעידן רב-ערוצי. אלא שברשות-השידור יש לפחות מי שמתעניין בה: המחוקקים עוסקים בעתידה, אנשי האקדמיה חרדים לגורלה והדעה הרווחת היא שיש למצוא לה רופא, לא כונס נכסים. מה גם שאת הערוץ הראשון קשה לסגור או לפרק: הוא מעוגן בחוק, יש לו אמצעי מימון קבועים, ומוסדות הממונים על-פי מפתח פוליטי. את הצורך בטלוויזיה חינוכית בעידן בית-הספר הממוחשב קשה הרבה יותר לנמק. "אני חושב שהפתרון היחיד היום הוא סגירת החינוכית", אומר אבי שמש, יו"ר איגוד התסריטאים ובעבר יוצר בולט בשירותה. "כמי שחב לה את כל נערותי המקצועית אני חייב לציין שכל רוח היצירה עזבה אותה, אין לה חזון ואין לה עתיד". ולאה לייבה, מצוות ההקמה של הטלוויזיה בשנות השישים, חוששת שהיא משתייכת גם לצוות הסגירה: "לפעמים ממש מביך לראות אנשים מסתובבים משועממים ואולפנים חשוכים במשך כל היום".

צבי שפירא מגיע עמוס בכוונות טובות, אבל קבלת הפנים שבה הוא נתקל בוודאי לא תקל עליו. ממש ביום ההכרזה על בחירתו, 31 ביולי, החליט ועד העובדים להחריף את סכסוך העבודה שעליו הכריז במאי השנה. הרקע לסכסוך ישן: החלטת ממשלה מאוגוסט 1998 לפטר תשעים עובדים ולהוציא הפקות החוצה. ההחלטה טרם בוצעה, אבל הוועד מתייצב למאבק: הוא יעשה הכל למנוע פיטורי עובדים.

בתחנה הוצבו קלפיות והתקיימה הצבעה על השאלה אילו צעדים לנקוט וכמה. 71 הצביעו בעד עיצומים בשלבים. 43 הצביעו בעד השבתה כללית. 53 התנגדו לעיצומים בכלל. באותו יום בוטל שידורה של תוכנית הדגל של התחנה, "ערב חדש", ובמקומה הוקרנה שקופית. במערכת התוכנית זעמו על הצעד, שהביא לביטול ראיון מיוחד שנקבע מראש עם לאה רבין. "מה משיגים בעיצומים האלה?", שאל עובד בכיר. "הוועד מוטרף לחלוטין.

התוצאות יכולות להיות רעות מאוד: משרד האוצר ונציבות שירות המדינה לא ייתנו לזה להימשך הרבה זמן ויתחילו לשלוח עובדים הביתה. המנהל החדש עשוי לקבל רגליים קרות ולא להיכנס בכלל לתפקיד. זה ועד שחי בעידן של לפני עשרים שנה. אז אולי היה אכפת למישהו אם מחשיכים מסך. היום יש עשרות ערוצים ומי שיוצא נשכר מהעיצומים הוא המתחרה שלנו – 'חמש עם גדי סוקניק'". למרות המחאה המשיכו העיצומים גם בשבוע שלאחר מכן.

רוחמה קציר, המנהלת היוצאת, ביקשה מהוועד להרגיע את הרוחות ולתת למנהל החדש לפחות תקופה של חסד. הוועד סירב בתוקף. "דווקא מפני שמגיע מנהל חדש צריך למחות על כך שהוא נכנס בלי שמשרד החינוך ייתן בידיו את הכלים להבריא את התחנה. עד עכשיו קיבלנו משלומית עמיחי (מנכ"ל משרד החינוך) רק מים", אומרת נורית הניג, יו"ר הוועד המשותף.

גם נגד סגנון ההצבעה שהנהיג הוועד הושמעו קובלנות מצד עובדים. זאת כיוון שרק שתי אופציות היו רשומות על הפתקים: "עיצומים חלקיים" או "השבתה". מי שהתנגד לשני הצעדים נאלץ להביע את התנגדותו בכתב, על גבי פתק לבן, כאילו מדובר בעמדה חריגה שאינה ראויה לייצוג הולם. "הצבעה דיקטטורית", קרא לה עובד בכיר. הניג חושבת שהוועד פעל כשורה: "היה לנו גיבוי מלא מהעובדים לפתוח בעיצומים כבר שבוע לפני כן, באסיפת עובדים. קיימנו הצבעה רק כדי למנוע לזות שפתיים".

בוועד כועסים על יוסי שריד. כשנכנס שריד לתפקיד במשרד החינוך נענה לציפיית העובדים וגרם לפרישתה של המנהלת הקודמת, מיכל ארבל, שנואת נפשם. במקביל הבטיח לדאוג לתחנה, לפרסם מכרז לתפקיד המנהל ולסייע בהבראתה. שריד, פוליטיקאי משופשף, לא דיבר על פיטורים ובקרב העובדים התפתחה האשליה שאפשר יהיה להתחמק מהחלק הכואב באמת של הניתוח. האשליה החזיקה מעמד חמישה חודשים.

ב-14 בדצמבר פנה "פורום הניהול בטלוויזיה החינוכית", הכולל את כל מנהלי המחלקות בתחנה, לשלומית עמיחי: "לצערנו, בחמשת החודשים האחרונים התבדו כל תקוותינו באשר לגיבוי שלו ציפינו משר החינוך יוסי שריד. הצהרותיו בדבר מחויבותו לחיזוק התחנה נשארו בחזקת הצהרה בלבד". בינתיים שריד התפטר, לא לפני שנפגש לישיבה עגומה עם נציגי הוועד. הניג: "הוא בא ואמר לנו: 'יהיה מכרז, ואני מצפה שהמנהל החדש יעשה סדר. אני לא מסוגל לתגבר את התקצוב כי אין כסף. ואם אין כסף שילכו 100 עובדים הביתה, בהתאם להחלטת הממשלה".

שריד לא מרגיש שהוא הטעה את העובדים. "כשנכנסתי לתפקיד לא הכרתי את המצב בחינוכית לעומק. יצאתי בהצהרות כלליות על מחויבות לחינוכית, וביקשתי להמתין למנהל חדש. מישהו אמר להם אי פעם שלא יפטרו עובדים? ברגע שלמדתי את החומר הבנתי שלא יהיה מנוס מפיטורים. שיהיה ברור, אם העובדים רוצים להטביע את הספינה הזאת הם יצליחו, ואז המסך יואפל. אחרי שביתת רופאים של מאה יום, נדמה לי שמדינת ישראל תצליח לעמוד בחודשיים של שביתה בחינוכית. בקושי, אבל תצליח".

בהעדר שר, פנה ועד העובדים הממורמר לממונים החלופיים – יוסי קוצ'יק, שמואל קולנדר והמנכ"לית עמיחי – עם סל של תביעות: בטחונות לביטול החלטת הממשלה מאוגוסט 98', תגבור תקציבי לתחנה ועוד. עמיחי סירבה: "גם העובדים וגם המנכ"ל החדש", היא מבהירה, "יודעים שאין תקציבים להוסיף, ואי-אפשר לבטל את החלטת הממשלה בלי להכין אלטרנטיבות. אני תמהה עד מאוד על גישתם של העובדים, וחוששת שהם עשויים לכרות את העץ שעליו הם יושבים".

טלוויזיה ללא חוק

הטלוויזיה החינוכית היא יחידת סמך, כלומר מחלקה במשרד החינוך. פעולתה איננה מוסדרת בחוק, מלבד איזכורים נקודתיים בארבע חוקים: חוק הבזק, חוק רשות-השידור, חוק הרשות השנייה ולאחרונה גם בחוק הערוץ השלישי המסחרי. הביזור הזה הוא לדעת רבים שורש הבעיה. בהעדר חוק, משתנים תנאי הפעולה שלה בהתאם לגחמותיהם של השרים.

הגרעין למשבר הגדול של החינוכית טמון בתחילת העשור הקודם. עד אז שידרה החינוכית רק במסגרת שידורי הבוקר ואחר-הצהריים של הערוץ הראשון. את עיקר התהילה קיבלה בזכות תוכניות מגוונות לילדים, ותוכניות ללימוד לבתי-הספר. במקביל הרחיבה את המנדט של שידוריה ונכנסה לחללים שרשות-השידור הזניחה או כשלה בהם: קומדיה ("קרובים קרובים"), סאטירה ("זהו זה"), וגם אקטואליה ("ערב חדש"). האווירה הציבורית היתה חיובית. בדומה לגלי-צה"ל, נתפסה החינוכית ככלי תקשורת בועט, יצירתי ולא קונבנציונלי. בעידן שבו רשות-השידור התנהגה כדינוזאור שאיבד את הדרך, החינוכית הצליחה בחמישית התקציב וכוח-האדם לייצר אלטרנטיבה.

אבל התיאבון גדל ומשרד החינוך החליט להחדיר את התחנה גם למחוזות השידור המסחרי, בהנחה שהפעילות הזו תמומן בעזרת פרסומות ותמלוגים שיגיעו מזכיינים. ואכן ב-92', עם הקמת הערוץ השני, קיבלה החינוכית שביעית מזמן השידור בו. ב-95' החליטה המנכ"לית אהובה פיינמסר להרחיב את מוטת השידור של החינוכית עוד יותר, ובמימון מצחיק של 5 מיליון ש"ח הקימה נחלה ל"ערוץ השכלה ודעת" בכבלים, ערוץ 23. מאז ועד היום מנהלי החינוכית אינם יודעים מה לעשות עם הערוץ הזה, שמשדר אך ורק שידורים ברצף או בבודדים, וסדרות קנויות. אחוזי הצפייה בו הם הנמוכים ביותר על הסקאלה.

גם הקליטה בערוץ השני היתה צולעת. ללא שידורים בזמן צפיית השיא, ההכנסות מפרסומות זעומות, ולפיכך חלק ניכר מהתקציב להפקות המקור (האיכותיות בחלקן) בערוץ השני נגרע מתקציב ההפקות המיועד לערוץ הראשון. כך מאבדת החינוכית את האכסניה הטבעית שלה – רשות-השידור הציבורית. הנער הבועט הפך למבוגר מסורבל ומבולבל.

בהעדר מדיניות שידור עקבית, נסחפה החינוכית בעשור האחרון למערבולת של קשיי ניהול. יעקב לורברבוים, ששימש מנהל במשך עשרים שנה, התפטר ב-94' במחאה על קיזוז שעה וחצי משידורי החינוכית אחרי הצהריים בערוץ הראשון. אהובה פיינמסר, המנכ"לית שבאה אחריו, ניסתה לנתק את התחנה מאצבעותיו הלופתות של משרד החינוך ולהפוך אותה ל"חברה מעורבת" הפועלת על-פי החוק. התוכנית ירדה מהפרק. אחר-כך הציעה לחוקק חוק רשות הטלוויזיה החינוכית. העובדים התנגדו בתוקף בטענה כי אין בהצעה פתרון הולם לדרכי המימון של התחנה, אך גם בגלל סעיף בחוק שאִפשר לפיינמסר – שבינה לבין נציגי העובדים שררה מערכת יחסים עכורה במיוחד – להמשיך בתפקידה כמה שנים נוספות. בסופו של דבר, גם ההצעה הזו נפלה, משיקולים קואליציוניים.

אחרי הבחירות, עם כניסתו של זבולון המר למשרד החינוך, איבדה פיינמסר, שמונתה בידי אמנון רובינשטיין, גם את תמיכת השר הממונה, ובסוף תקופת כהונתה המתינה במשך שנה להארכת חוזה העסקתה, עד שנאלצה להתפטר. ב-98' החליט שר החינוך יצחק לוי למנות לתפקיד את מקורבו מוטי שקלר. למרות שלשקלר היו הכישורים המתאימים נתפס המינוי כפוליטי והוגשה עתירה לבג"ץ, שחייבה את השר לערוך מכרז פנימי. במכרז זכתה מיכל ארבל, מעורכות "זהו זה".

תקופת כהונתה של ארבל, שהיתה מהרגע הראשון בבחינת סדין אדום מול עיניו של השר יצחק לוי, הביאה את המאבקים בין העובדים, ההנהלה והמשרד לשיאם. ארבל מצאה את עצמה בין הפטיש לסדן. "מהרגע הראשון לוי תקע לי מקלות בגלגלים", היא אומרת, "והייתי מנהלת משותקת". באוגוסט 98' העביר לוי בממשלה החלטה המורה על פיטורי תשעים עובדים קבועים בתחנה והוצאת ההפקות לגורמים חיצוניים. "זאת היתה הנחתה שהכניסה אותי ואת העובדים לעימות קשה מאוד", אומרת ארבל. "הם לא הבינו שאני כפופה לממשלה ולא יכולה להבעיר נגדה צמיגים".

כשרצה לוי לפטר את ארבל פנתה המנכ"לית לבית-המשפט. במשך שנה התנהלה התחנה תחת איום של צו משפטי. בינתיים התחלף השלטון ונציגי העובדים שכנעו גם את יוסי שריד שיש להיפטר מארבל. "הם פשוט הגיעו אליו לפני, עם מכתבי נאצה איומים נגדי. לא היה לי סיכוי", היא אומרת. הפעם הסכימה ארבל לפנות את מקומה. שריד: "נכון, העובדים שכנעו אותי שארבל נכשלה כמנהלת. היא הגיעה ליחסים כה עכורים עם העובדים עד שהמצב הפך בלתי ניתן לאיחוי. לא נשארה במקום אבן על אבן. החלטתי להחליף את המאמן".

את התוצאות המעשיות של שלוש וחצי שנים ללא גיבוי ניהולי אפשר לראות על המרקע. החינוכית מפיקה מעט, ללא תכנון או מדיניות שידור, ועם הרבה מאוד זמן מסך למלא. הקיץ, למשל, מופקת תוכנית אחת בלבד לילדים ולנוער, "החדר של חני". בתוך כשנה תצטרך התחנה לספק תוכניות לזמן שידור בהיקף של שמונה וחצי אחוזים מזמן השידור של הערוץ השלישי. והתקציב רק הולך ויורד; בשנת 1997 הוא עמד על 165.9 מיליון שקלים, בשנת 2000 ירד ל-137.7 מיליון. כמעט את כל הירידה ספגה הפעילות התוכנית. ההוצאה על תוכניות וקורסים ירדה מ-45.8 מיליון שקלים ב-1997 ל-27.6 מיליון ב-2000. מסמך פנימי של המחלקה הכלכלית מדגיש: "ההפקה העצמית והרכושה בתחנה קוצצה בשישים אחוז". משרד החינוך מסרב לתגבר את תקציבה הנשחק כבר כמה שנים.

ניתוק או חיסול

המפתח לכל תוכנית הבראה של החינוכית טמון בניתוק מעטיני השלטון, והפיכתה מכלי שידור ממלכתי לכלי שידור ציבורי או פרטי. בדרך יצטרכו לפטר, או "להפריש מרצון" אם רוצים להשתמש בביטוי העדין, לפחות כמה עשרות עובדים קבועים וותיקים שיושבים על רמות השכר הגבוהות ולא מוצאים את מקומם. על-פי הנתונים שבידי ארבל, המנכ"לית האחרונה, מגיעה האבטלה בקרב הדרג העיתונאי בתחנה (במאים ומפיקים) לכשלושים אחוז. ארבל מדגישה שנתון זה מייצג רק את אלה שאינם עושים דבר במשך תקופה ממושכת. בנוסף אליהם יש עובדים שלעתים משתלבים בעבודה ולעתים לא. במסמך רפורמה שהעביר מנהל מחלקת האקטואליה של התחנה, גרשון גרשון, למשרד החינוך הוא כותב בגילוי לב על חבריו לעבודה: "בפועל, הנעת עובדים, תפוקתם ורצונם להשתלב בכל משימה, הולך ונעשה קשה מיום ליום... עד כי הם הופכים לנטל ולא לנכס". וכן: "מוסר העבודה בתחנה מונח מזה שנים על מפתנה של ההנהלה כפצצה מתקתקת שסופה להתפוצץ ברעש גדול. עובדים מדווחים על שעות עבודה, שעות נוספות ואף על ימי עבודה מלאים בזמן היעדרות ממנה. כל זאת תוך הסכמה בשתיקה של המנהלים החותמים ומאשרים את הדיווחים".

העובדים חוששים שכל צעד של ניתוק יגרור בהכרח את חיסולה של התחנה. לפיכך הם מתנגדים לכל ההצעות, כולל האפשרות שהתחנה תשמש גוף המזמין חלק מהפקותיו מגורמים חיצוניים בדומה לזכייני הערוץ השני למשל. "אם ההפקות שלנו יועברו החוצה הן לא יעמדו בסף האיכות הנדרש מתוכניות איכותיות", אומרת הניג. "בכל פעם שהזמנו הפקות בחוץ התביישנו מהתוצאה. פעם הזמנו סדרת תוכניות ללימוד יהדות לילדים, ואחרי שתי תוכניות נאלצנו להוריד אותה מפני שהיתה כל-כך גרועה. כך גם לגבי 'זהו זה'. כל עוד זו היתה תוכנית פנימית של החינוכית, במתכונת קאמרית, היא הצליחה בגדול. ברגע שנמכרה לזכיין 'רשת', שהפך אותה ל'דה ביג זהו זה שואו', היא היתה צריכה להביא רייטינג של מעל עשרים אחוז, וכעבור עונה ירדה לנצח מהמסך".

גם העובדים יודעים שהחיבוק של משרד החינוך הוא בעיקר לפיתת חנק. לא רק חילופי מנהלים בקצב מסחרר בהתאם לגחמות משתנות של השרים, אלא גם נסיונות רכים או בוטים להשפיע על העצמאות התוכנית של התחנה. כך, למשל, בתקופת האינתיפאדה הורה שר החינוך יצחק נבון לגנוז תוכנית בשם "אשכרה", שנועדה לקרב בין יהודים לערבים, בטענה כי "הציבור אינו בשל". המר אסר את שידורה של התוכנית "קלפים פתוחים" שעסקה בנטיות הומוסקסואליות של בני-נוער.

גם ל"ערב חדש", לכאורה מערכת אקטואליה משוחררת מלחצים, מגיעות מדי פעם שיחות טלפון, שבהעדר ניהול אינן נעצרות בדרגים הגבוהים של התחנה כמתבקש. בדצמבר אשתקד צלצל שר החינוך ישירות לאחת מעורכות התוכנית ותהה כיצד ייתכן שבדיווח על מצוקת ספריית העיוורים לא מראיינים את השר הממונה. מאוחר יותר, כאשר קבל מנהל מחלקת האקטואליה על הפנייה באוזני דוברת משרד החינוך, היא הזכירה לו שמדובר ב"שר הממונה". כאשר פנייה כזו באה מהגורם הממונה ישירות על התחנה, כולל תקציביה, אומרים ב"ערב חדש", אפשר להתייחס אליה כאל לחץ בוטה. שריד בתגובה: "אני זוכר את המקרה הספציפי במעומעם. יכול להיות שהתחממתי קצת לשמוע שמנהל הספרייה לעיוורים קבל על האנשים הרעים במשרד החינוך ולי לא ניתנה ההזדמנות להגיב. אז טלפנתי לשם. לדבר עם הדרג המקצועי עדיף בהרבה מלהתלונן אצל ההנהלה".

במקרה אחר, ביוני האחרון, הופעלו על מערכת "ערב חדש" לחצים כבדים מצד ההנהלה הזמנית של התחנה להכין כתבה על הפגנת עובדיה שהתקיימה באותו היום. כשעורכי "ערב חדש" סירבו בטענה שמדובר בניגוד אינטרסים, איימה המנהלת הזמנית להתפטר. אז התקשרה מנכ"לית משרד החינוך, שלומית עמיחי, למנהלת התוכנית דולי וולברום וביקשה לדעת מדוע לא תשודר הכתבה. גם הפעם עמדה המערכת בלחצים והכתבה לא שודרה. דוברת משרד החינוך מסבירה: "עמיחי רק התעניינה וכהרגלה לא לחצה".

דו"ח צוקרמן העוסק בעתיד השידור הציבורי ממליץ למעשה לסגור את הטלוויזיה החינוכית, ולהטיל את מילוי יעדיה על רשות-השידור. "במצבה הנוכחי אין לחינוכית, למעשה, שום זכות קיום". אומר פרופ' ארנון צוקרמן. "יש לפעול לניתוקה ממשרד החינוך, פירוקה, תוך פיטורי עובדיה ושילוב אחדים מהם, כמו גם המתקנים שהיא מתפעלת, במסגרת רשות-השידור שבה תוקם מחלקה לתוכניות לימודיות. בהזדמנות זאת יבוטל השידור המפוזר בערוצים השונים.

וזה אפשרי מבחינה מעשית?
הכל אפשרי אם יש גיבוי של הדרג הפוליטי, והסכמה של משרד החינוך ושר החינוך. הם המפתח.

נכון לרגע זה, אין למשרד החינוך שום כוונה לוותר על תחנת הטלוויזיה שלו. "אני לא רואה ניתוק ממשרד החינוך כפתרון", אומרת עמיחי. סגירת כלי תקשורת, כל כלי תקשורת, תגרור אוטומטית מחאות ציבוריות וגלי נוסטלגיה עזים שכל שר חפץ חיים פוליטיים יברח מהם. הנסיונות הקודמים לסגור את גלי-צה"ל הם הוכחה לכך. לכן האופציה היחידה הנותרת להבראה היא הפיכת התחנה לסוג של רשות ציבורית, או חברה ממשלתית עם מועצה מפקחת, בדומה לרשויות השידור האחרות. גרשון מציע להגדיר את תקציבה בחקיקה ראשית, כדי שלא יהפוך למכשיר פוליטי, וכן להקצות עבורה ערוץ קרקעי אחד במקום הפיזור על פני שלושה או ארבעה ערוצים שונים.

בינתיים, נכון לכתיבת שורות אלה, המנהל החדש שפירא עדיין מגשש: נפגש עם הוועדים ועם ההנהלה ולומד את החומר. על-פי דברים שאמר לידידיו, הוא רואה בהצעה משנת 1994, להפוך את התחנה לחברה מעורבת ללא כוונות רווח, פתרון מועדף. כמו כן יעדיף לנצל את ערוץ 23 השומם ולהיפטר מהנחלות השאולות בערוצים 1, 2 ו-3. שפירא אינו חש מחויב להחלטת הממשלה לפטר עובדים ולא יעשה זאת ללא רפורמה. "אבל", אומר אחד מאלה שהתוודעו לתוכניותיו, "הוא אינו נאיבי ויודע שהוא צריך לבצע את החלטות הממשלה ושר החינוך בראשם".

"שפירא צריך להיות מודע לדבר אחד מרכזי", אומר עובד ותיק בתחנה, "בעוד כמה חודשים עשויות להיות בחירות וייבחר שר חינוך חדש. ואז כל ההנחות המוקדמות משתנות. כמו מנהלים אחרים הוא עשוי למצוא את עצמו קירח מכאן ומכאן".

אבנר הופשטיין הוא עיתונאי ב"ידיעות אחרונות"

גליון 28, ספטמבר 2000