בימים האחרונים שמענו עיתונאים רבים מעידים: "נוני מוזס מעולם לא התקשר אלי". חלקם חשים עלבון עז מהרמיזה כאילו חוט השידרה שלהם גמיש כבמבוק, המתכופף למגעו של משב רוח קליל. בכירים כזוטרים ביקשו להבהיר כי משאלות לבו של המו"ל (או העורך האחראי), כפי שאלה באות לידי ביטוי בהקלטות או שיחות פרטיות, אינן חייבות להיתרגם באופן אוטומטי להנחיות היורדות בשרשרת הפיקוד המערכתית.
והם צודקים כמובן. התורה המורכבת והפתלתולה המרכיבה את "תורת ההשפעה" של בעלי העיתונות בישראל, נכתבת פרקים-פרקים בשורה ארוכה של שיטות מתוחכמות. המשותף לכולן הוא שבסופו של התהליך, עצמאותו של העיתונאי הבודד נפגעת אנושות. אלא שפעמים רבות הוא אפילו לא מודע לכך.
זאת הטרגדיה הגדולה של הפגיעה האנושה בחופש העיתונאים בישראל – כדי שנוכל לשמור על עצמאות (ולו מינימלית) בביצה עכורה של קשרי הון-שלטון-עיתון עלינו לפתח חושים מיוחדים, מעין ראיית-רנטגן המסוגלת להבחין בנימים הדקים ביותר של הצנזורה המגיעה מלמעלה.
הנה כמה שיטות שבהן נתקלתי לאורך השנים. מדובר, כמובן, ברשימה חלקית בלבד.
השיטה הדחיינית. זאת שיטה שגורסת כי מוטב לדחות למחרתיים מה שאפשר לפרסם מחר, ואת מה שאפשר לפרסם בחודש הבא, לשנה הבאה (כשנשב על המרפסת). "אנחנו לא מוותרים על הכתבה, פשוט נחכה לעיתוי מתאים יותר". או "בוא נחשוב טיפה על הנושא הזה, הוא לא יברח". תקוות הדוחה: או שהפריץ ימות או שהכתב יאבד עניין.
השיטה המוזיקלית. זאת שיטה שהומצאה על-ידי מלחינים מוחמצים, שהפכו לצערם לעורכים. הם דווקא "בעד הפרסום" אבל לא אוהבים את ה"מוזיקה" הבוקעת ממנו. הם מבקשים שוב ושוב להפוך את הכתבה על צדה, כמו בלידה שלא מתקדמת. בכל פעם שנדמה שמגיעים לגרסה מוסכמת, הם יחזרו עם עוד תיקון ועוד קיצוץ, עד שאין דרך עוד להכיר את המוצר. וכבר אין בו גם צורך.
השיטה המשורשרת. "תשמע, זה לא אני. אני דווקא בעד. אבל למעלה לא אוהבים". מי למעלה? מה זה משנה בעצם. המו"ל, הטרול, מישהו כבר הביע חוסר עניין. ולמה הם לא אוהבים? מה זה משנה בעצם? סיבותיהם עימם. אז למה לא נלחמת עבור הכתבה? "אין לך מושג כמה ניסיתי. אבל אין עם מי לדבר".
מוזס: "הוא צריך לדבר עם שני אנשים, עם רון (עורך 'ידיעות') ועם ערן (טיפנברון, עורך ynet)" (צילום מסך מתוך תמלילי השיחות בין בנימין נתניהו ונוני מוזס, חדשות ערוץ 2)
השיטה המיואשת. בואו לא נתחיל לעבוד על זה אפילו, כי בחיים לא יתנו לנו לסיים. "לא יתנו לנו" היא האמא של כל הצנזורות העצמיות. היא חסכונית וצופה פני עתיד: במקום להתחיל בעבודה, להגיע להישגים עיתונאיים ואז להילחם – בוחרים מראש לוותר. מחוסר ברירה, אלא מה.
השיטה הסוציאלית. "אתה בחור טוב, ועיתונאי מעולה. אבל אתה לא יודע לקבל מרות". זה נאמר בטון לבבי, כמעט כלבלבי. חביבי, ניסינו להשתלט על הליבידו המסוכן שלך המון פעמים ולא צלח לנו. והרמז ברור: נשבר לנו המה-שמו ממך ומהעקשנות שלך. למה אתה לא יכול להיות צייתן כמו האחרים?
השיטה החדפעמית. פעם, בעיתון גדול אחד, אמר מו"ל אחד, שהוא דורש להתערב חמש פעמים בשנה. לא ברור אם התכוון לשנות כלב, ולא ברור אם הספירה נעשית באמצעות מחשבון, אבל מה שבטוח: לעולם לא נדע באמת כמה פעמים ולמה. וגם מהי התערבות של מו"ל? שינוי כותרת? הוצאה של חתיכה קטנה ומזיקה בשוליים?
השיטה המשפטית. זאת הופכת להיות ה"שיטה דו-ז'ור" בעידן של תביעות השתקה והפחדה. המו"ל והעורכים מחבקים את העיתונאי בתזזית רעד נוראית וכולם יחד מעבירים זה לזה זרמים של פחד. "אוי ואבוי, קיבלנו מכתב מעורך-דין!". לא משנה שהעורך-דין בסך הכל חייב להצדיק את הריטיינר המגוחך שלו, ולהדפיס מכתבים בקצב הרומבה. עכשיו אנחנו ב"זירה משפטית" ויש להתנהג בהתאם. כלומר להשתין במכנסיים מרוב אימה.
השיטה הסיזיפית. נפרסם את התחקיר יום אחד, אבל כמו שמקובל במשרד מבקר המדינה או במשרד המשפטים, זכויות השימוע של הנאשם יהיו אינסופיות. עוד ועוד פגישות במשרדו של העורך הראשי, עוד ועוד דיונים. זאת כולה כתבה? לא נכון, מדובר בכתב אישום. ולפני הגשתו צריך לעבור מסעות הגות של ארבעים שנה במדבר. בעיקר – כדי שעד שנגיע לארץ המובטחת, היא כבר לא תהיה שם יותר.
השיטה המתחכמת. "לא נכתוב על המתחרים – זה לא הוגן"; "לא נכתוב על עיתונאים אחרים – זה יותר מדי ברנז'אי"; "לא נטפל בריכוזיות – אנחנו לא 'דה-מרקר'"; "הסיפור הזה צרכני מדי – לא בשבילנו". וכן הלאה וכן הלאה. תמיד יימצא תירוץ מתאים שיסביר מדוע התחקיר הזה לא מתאים.
השיטה הלוזרית. "יופי של סיפור הבאת היום על המחסור במעונות יום/ ניצול מפגרים/ תקציבי רווחה/ משכורות של מורים. הרבה יותר טוב מכל הסיפורים האלה על הון-שלטון. אנשים רוצים לשמוע סיפורים שקרובים לצלחת שלהם". וכך טובעת העיתונות בסיפורים על גורמים חלשים שאפילו לאיים כמו שצריך הם לא יודעים, בזמן שהחברות הגדולות והטייקונים העוצמתיים קנו לעצמם שקט תעשייתי.