בסיפור הבא יש כל המרכיבים של דרמה מסעירה: זוג הממתין שנים ארוכות לילד, מדע מודרני הנחלץ לעזרתו, ואשה קשת יום המוכנה להשכיר להם את רחמה במחיר אישי לא פשוט. יש גם סוף טוב: זוג תאומים צורחים, הורים בוכים מאושר ועתיד מבטיח. יש גם יולדת, הנשכחת בצד במצב לא מזהיר, בלשון המעטה, אבל איש לא יניח לה להפריע לחגיגה. אלא שגם החגיגה משתבשת, ואל המרכיבים המלבבים נוספים צללים מטרידים: תאוות בצע, משאים-ומתנים עם התקשורת, חוזים משפטיים, פניות לערכאות, הרבה רגשות טעונים ותחושות של החמצה, ואף מחשבות שניות על תפיסת החוק שאפשר את העניין.
הלידה הראשונה של אם פונדקאית בישראל היתה כרוכה גם בגילויים חמורים של תפקוד התקשורת: עיתונות של פנקס המחאות, חדירה לצנעת הפרט, הצורך להגן על תינוקות, שהסערה המתחוללת סביבם עלולה להשפיע השפעה מכרעת על חייהם, וטיפול מניפולטיבי בגיבורי הסיפור, כדי להגביר את עוצמתו ואת ההכנסות ממנו.
זוג הורים, ממושב בצפון הארץ, התקשרו בחוזה פונדקאות חוקי עם אם חד-הורית, אף היא מצפון הארץ, והשלושה החלו בטיפול המורכב בבית-החולים רמב"ם. משלב מוקדם יחסית של ההריון התברר מעל לכל ספק כי מצד הפונדקאית מדובר בתהליך קשה מבחינה נפשית ופיזית, קשה מכפי שאפשר היה להעריך, והיא מרבה להתחרט. ואולם החוק אינו מאפשר לה את זכות ההסתלקות מהחוזה שחתמה, זכות המוקנית לכל מי שחותם על חוזה. מפתיע יותר היה הגילוי כי לזוג ההורים, ובייחוד לאב, יש מלבד הכמיהה לצאצא גם מושג ברור למדי באשר לערך התקשורתי - והכלכלי - הטמון בסיפורם. כפי שאמר נ' (שמו של האב, כמו שמם של כל המעורבים בתהליך, נשאר חסוי מכוח החוק והחלטת בית-המשפט) לאחד הכתבים שעקבו אחר הסיפור: "בין כה וכה הולכים לחגוג עלינו. אז למה שלא נשתתף בשלל?".
ואכן, בחודש הרביעי להריון מינו ההורים הביולוגים ידיד משפחה מהמושב, רפי שמו, שיסייע ביצירת הקשר עם התקשורת, ויחד יצאו למסע מכירות נרחב של סיפורם. קשר ראשון נוצר עם דלית קימור, במאית כתבות עצמאית, העובדת עבור תוכנית התחקירים "מבט שני" בערוץ הראשון. בית-החולים, שביקש בימה מכובדת למתרחש בין כתליו, הוא שסייע ביצירת הקשר עם קימור, שהכינה בעבר תוכנית בנושא הפריות חוץ-גופיות. אלא שלמן הרגע הראשון הבהירו לה ההורים שהם מעוניינים בתשואה כלכלית בתמורה לבלעדיות. קימור ביקשה לעניין את ישראל סגל, עורך "היומן", משום שהבינה שמדובר בסכומי כסף שהיא, כאדם פרטי, אינה יכולה לעמוד בהם. וגם דילמה אתית היתה לה: "אף פעם לא שילמתי עבור סיפור, וזה גם לא מקובל. אני לא מתווכת בנשמתי". אחד התנאים שהציבו ההורים למשא-ומתן: התחייבות למימון "בריתה" וברית לתאומים העתידים להיוולד.
ערוץ 1 דוחה את העסקה
סגל שוחח עם ההורים בטלפון ודחה את העסקה, לדבריו, מסיבות עקרוניות: "אם עיתונאים ישלמו עבור סיפורים, אפשר לארוז ולהתחיל למכור חמוצים". קימור פנתה לדוד גלבוע, עורך התוכנית "הערב החמישי", שעמדה לעלות לאוויר כעבור שבועות אחדים עם חיים יבין. אלא שגלבוע כבר הכיר את הסיפור, שכן זמן קצר קודם לכן קיבל פנייה מהמתווך רפי ודחה את ההצעה, לאחר התייעצות עם המערכת ולאחר שהובהר כי בני הזוג דורשים כסף. גם פנייה לתוכניתו של דודו טופז נדחתה, בלי בדיקה של ממש.
לכל אורך המשא-ומתן נותרה האם הפונדקאית מחוץ לסיפור. היא לא שותפה בפגישות, וכנראה גם לא עודכנה בתוכנן. ואולם שמה עלה מפעם לפעם. כל גורמי התקשורת הביעו רצון לראיין אותה, אך ההורים הודיעו כי היא מסתייגת: "מדובר בעניין של חיים ומוות מבחינתה". אלא שככל שגברו הלחצים, הם הוסיפו: "אולי, אם תציעו לה מתנות, כמו מקרר ותנור, היא תסכים להתראיין בהצללה".
התקשרות מסחרית
בחודש החמישי להריון, באוקטובר, פנו ההורים לחברת ההפקות "אל-מור תקשורת המונים", בבעלותם של העיתונאים מיכה ואוהד לימור ומשפחת הקבלנים הירושלמית אלה. מיכה לימור: "שאול אלה אמר לי על מגרש הטניס, 'יש סיפור ענק שקשור לפונדקאות. כבר דיברו עם יבין, ורוצים לדבר גם אתך'". אלה, יש לציין, אינו רק גורם כלכלי המעורב בחברת הפקה של תוכניות אקטואליה - סוגיה מעניינת כשלעצמה ס- אלא גם קרוב משפחה של האב הביולוגי, מה שהפך את מעורבותו בהתקשרות למעוררת עניין כפול ומכופל. לימור: "האב אמר לי שחשוב לו לעזור לנושא הפונדקאות בארץ, אך לא הסתיר שהוא מעוניין ברווח כלכלי. בדיעבד הבנתי שהצד החומרי חשוב להם מאוד. לאורך כל הדרך נ' ראה הכול דרך עין מסחרית ועסקית". בינתיים ניתק הזוג את הקשר עם דלית קימור, והמשא-ומתן עם "אל-מור" צבר תאוצה. הפרטים הטכניים נסגרו בעיקר בין אוהד לימור, בנו של מיכה, להורים ולנציגם.
בשלב זה כבר היה ברור שהיחסים בין ההורים לפונדקאית קשים ובעייתיים במיוחד. הפונדקאית הרבתה להתחרט ואף שקלה הפלה. בית-החולים נרתם לסייע לה בייעוץ פסיכולוגי וסוציאלי. ההורים, לעומת זאת, לא הקלו עליה את החיים. בחודש השלישי הציעו לה לעבור להתגורר בביתם. הקרבה התגלתה כטעות. מתוך יומנה האישי של האם הביולוגית, כפי שהתפרסם במוסף "סופשבוע" של "מעריב", 27.3.98: "זה קשה, קשה הרבה יותר ממה שהעליתי בדעתי". על קשייה של הפונדקאית ההרה לא נאמר דבר.
האם תרמה ההתקשרות המסחרית של ההורים עם התקשורת, שהתנהלה באותם ימים ממש, להעכרת האווירה? אומר גורם שהיה מעורב עמוקות בפרשה: "זה היה הדבר היחיד שהיה באוויר, ורוב הזמן הוקדש לשאלה, איך אפשר לקבל תמורה טובה יותר להשקעה. בלי העניין המסחרי היתה כל האינטראקציה נעשית באווירה שונה. יכול להיות שההורים יכלו לפנות זמן רב יותר לצד האנושי והרפואי". מיכה ואוהד לימור חולקים עליו: "הם ניסו להשתמש בנו כגורם שיש בו אמון, לצרכים קטנים ולא חשובים ביניהם. הרגשנו שנכנסנו לוואקום ביחסים ביניהם. אני מרשה לעצמי לומר שהסכמנו שאסור לנו להיות חלק ממערכת היחסים ביניהם".
חוזה חתום ומחייב
בד בבד עם תהליך מכירת הסיפור, ורצונם הניכר של בני הזוג לפרוט אותו לפרוטות לעין המצלמה, הם הטילו מגבלות קשות על צוות בית-החולים - ודרכו על כלי התקשורת, שביקשו לסקר את הסיפור העיתונאי החשוב והראשוני הזה באופן שוטף. הסיבה: החוזה החתום בין ההורים ל"אל-מור" ובין הפונדקאית ל"אל-מור" קבע ששני הצדדים אינם רשאים להתראיין או להצטרף לכלי תקשורת כלשהו, מרגע חתימת ההסכם ועד תשעים יום מהקרנת הסרט המתוכנן, בלי אישור "אל-מור". עוד לפני חתימת ההסכמים ביקש צוות רמב"ם להפיץ לעיתונות תמונות אולטרה-סאונד של התאומים.
בני הזוג התייעצו עם רב והכריזו: "מטעמי עין הרע אין לשחרר שום תמונה". בהמשך שיגרו ההורים מכתב לדובר בית-החולים ולסגן המנהל, ד"ר צבי בן-ישי, האוסר על בית-החולים קטיגורית לפרסם ולו פרט אחד הקשור בהם.
אלא שעין הרע לא הפריעה להם לפנות, יחד עם "אל-מור", לבית-המשפט, בבקשה שיתיר את פרסום זהותם. למי שתהה מדוע מבקשים ההורים לחשוף את התינוקות בציבור ואת נסיבות לידתם אמרו ההורים כי לא רצו להגיע למצב שבו יום אחד יופיעו ביישוב שבו הם מתגוררים ובחיקם שני תינוקות, כשלכל הסובבים אותם ברור שהאם לא היתה בהריון. בפסק-הדין שנתן השופט יהושע גייפמן ב-5 במרץ 98' נאמר: "ההורים מבקשים להביא את סיפורם וחוויותיהם בסרט טלוויזיה. כנגד הזכות לפרטיות של הקטינים... שנועדה להגן על צנעת חייהם... עומדת זכות הציבור לדעת, ובשם זכות זו מבקשים (ההורים) לאפשר חדירה לצנעת הפרט. הזכות לפרטיות מתעמתת גם עם חופש הביטוי, וחופש העיתונות הוא שלוחה של חופש הביטוי... בית-המשפט נדרש לאזן בין אינטרסים מתנגשים אלה". כך הפכו ההורים - ונציגיהם בעולם התקשורת - ממי שהיו אמורים להגן על צנעת הפרט של ילדיהם לאבירי חופש העיתונות.
למעשה, לא חופש הביטוי עמד לנגד עיני ההורים, אלא החוזה עם "אל-מור", שקבע כי אם יאשר בית-המשפט את חשיפת פניהם, ישודר סרט באורך שישים דקות, וההורים יזכו לתמורה שכללה, בין היתר, תשלום מלא לחגיגת הברית ו"הבריתה" של התאומים. אגב, באירוע, שהתקיים בסופו של דבר ב-12 במרץ באולמי מצפור בטבריה, נכחו כ-450 מוזמנים, ומחירו עלה על ארבעים אלף שקלים. בחוזה בין ההורים ל"אל-מור" נקבע גם שהיה ולא יתקבל אישור מבית-המשפט, תוכן כתבה מקוצרת בלבד, וההורים לא יקבלו את מלוא התמורה. ההסדר עם הפונדקאית היה שונה. היא זכאית לקבל "מתנות גדולות", כהגדרת אוהד לימור, תהיה התוצאה המשפטית אשר תהיה. הכוונה בעיקר למוצרי חשמל. ומיכה לימור מוסיף: "קנינו ממנה את הסיפור בכסף מלא".
כלי התקשורת נענים בשלילה
כראיה כי לא זכות הציבור לדעת היא שעמדה לנגד עיני ההורים בפנותם לבית-המשפט נציין, כי כל הזמן הזה ביקשו כלי התקשורת היומיים לראיין את הפונדקאית ואת ההורים, להתעדכן במתרחש ביניהם, אך נענו בשלילה.
בעצם, לא התקיים סיקור עיתונאי שוטף של אחד התהליכים הרפואיים, החברתיים והאתיים החשובים והשנויים ביותר במחלוקת בארץ ובעולם, בלי אישור של חברת "אל-מור". כדברי אחד הכתבים שעקבו אחר הפרשה: "כל המידע שהגיע אלינו בא מתוך בית-החולים, אחרי שעבר את אישור הצוות של לימור. לא אפשרו לנו להיות נוכחים בפגישות עם ההורים או עם הפונדקאית, ולא יכולנו לצלם כלום". גם בקשות להעביר אליהם שאלות בכתב נענו בשלילה. הדברים הגיעו לידי אבסורד: אחד הכתבים ביקש לדעת מה שלומה של האם הפונדקאית. השאלה הועברה לאישור, ונדחתה. מיכה לימור: "ההחלטה האסטרטגית שלנו היתה שבמה שנוגע לסיקור החדשותי, לא רק ניתן יד, אלא אף נספק חומרים, וכך גם היה. למשל אחרי הלידה".
מדוע לא אפשרתם להעביר כמה שאלות אינפורמטיביות בכתב להורים או לאם הפונדקאית?
לא רצינו שהם יוציאו את הסיפור החוצה.
ומה שלום הפונדקאית? היא מצאה עצמה במלכוד. לספר לעיתונות על יחסם של בני הזוג אליה, יחס מכוער לדעתה, לא יכלה, אלא במחיר של ויתור על המתנות, שהיא נזקקה להן. יש לשוב ולהזכיר כי מדובר באשה הנתונה במצוקה סוציו-אקונומית, שהסכימה מלכתחילה להשכיר את רחמה כדי לפתור בעיות אלה ואחרות (מקצתן אסורות לפרסום עד היום). אלא שלפחות פעם אחת חשבה שהיא אינה יכולה עוד; שבני הזוג כולאים אותה ומנהלים אתה פנקסנות קטנונית על חשבונות טלפון וכרטיסי אוטובוס. היא רצתה לחשוף הכול, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים", אך בהתערבות הצדדים חזרה בה.
החוזה עם "עובדה"
בחודש פברואר פנה מיכה לימור לעורך תוכנית התחקירים "עובדה" של "טלעד", אבי ברזילי, ועניין אותו ברכישת זכויות השידור של הסרט. בפגישה הראה לו לימור מבחר מהקטעים שצולמו במהלך ההריון, ונחתם חוזה התקשרות. החוזה מאפשר ל"עובדה" שליטה מוחלטת בעריכה הסופית של הסרט, ובכך מהווים ברזילי ומגישת התוכנית, אילנה דיין, כהגדרתם, עורכי-על. שניהם הסכימו ש"טלעד" היא האחראית למוצר המשודר, וכך גם עולה מחוקי הרשות השנייה.
ביום ראשון, ה-8 במרץ, שבוע לפני שידור הכתבה, הבטיחה דיין לצופים את הסיפור הבלעדי לתוכנית הבאה, והראתה קטע שבו נראו הפונדקאית וההורים הביולוגים בטשטוש פנים. הפונדקאית התפרצה בזעם. היא חשה שהטשטוש אינו מספיק וכי ניתן לזהותה. זיהוי כזה, מבחינתה, היה הרה אסון. היא לא הסתפקה בפנייה ללימור, אלא עירבה גורמים משפטיים. עורך-דין חיפאי, שמעון שר, פנה לאוהד לימור, ובתשדירי הפרומו ששודרו בהמשך השבוע כבר תוקן המצב. בשלב זה היה הנתק בין ההורים לפונדקאית מוחלט.
שלושה ימים לפני שידור הכתבה דחה השופט גייפמן את פניית ההורים לחשיפה מלאה של זהות המעורבים. ההורים התאכזבו קשות וביקשו לערער, אך מכל מקום, האילוצים המשפטיים הביאו לשידור כתבה מקוצרת של 22 דקות, שבה הוצגה מערכת היחסים הבעייתית בין ההורים לפונדקאית, אם כי באופן מינורי ובלי להיכנס לפרטים.
"מעריב" מתמסר לגרסת ההורים
משנכשלה כוונת ההורים להיחשף ולזכות במלוא התמורה על סיפורם, הם החליטו להפר את הסכם הבלעדיות שחתמו עם "אל-מור" ונכנסו למשא-ומתן עם גורמי תקשורת אחרים, הפעם מהעיתונות הכתובה. הם ביקשו למכור את הסיפור, כפי שתועד ביומנה האישי של האם הביולוגית. הם נפגשו עם העורכת הראשית של הוצאת "ידיעות אחרונות", עליזה ציגלר, שמספרת: "התקיימה פגישה בודדת, הצצתי בחומר ונתתי תשובה שלילית. לדעתי אין מקום לספר כזה היום, ובאותו זמן זה פשוט לא התאים לנו. מעבר לכך איני יכולה לפרט". בהוצאת "מעריב" דווקא גילו עניין, קנו את זכויות פרסום היומן, כפי שסופר לכתבת אורית הראל בגוף ראשון, והקדימו שלוש כתבות במוסף "סופשבוע" של העיתון. התקשרות זו מסבירה, כנראה, מדוע סירב עורך העיתון, יעקב ארז, לאפשר לנו לדבר עם כתביו המסקרים את הפרשה. נקודת הראות בכתבות שפורסמו ב"סופשבוע" היא חד-צדדית באופן מובהק, נמסרת בטון פטרוני ויהיר ומפרטת שורה ארוכה של קשיים שגרמה, לכאורה, האם הפונדקאית להורים רחומי הלב, שכל הזמן הזה ניסו לעזור לה.
דוגמאות: "טלי (שמה הבדוי של הפונדקאית) מזיזה רהיטים, מרימה את שולחן הסלון... כאילו לא שמעה מעולם על אפשרות של קשר בין פעילות פיזית כזאת לסיכון ההריון. רתחתי מבפנים, איך היא מעזה להתנהג ככה... אני מרגישה כל הזמן מחויבות לשעשע אותה... בחיים לא הקדשתי כל-כך הרבה זמן לדיבורים... וזה קשה ומתיש וחונק, ואין לאן לברוח". לעובדה שגם לפונדקאית לא היה לאן לברוח, וגם היא חשה מחנק ורתחה מבפנים, לא היה זכר בסדרת הכתבות.
ועוד דוגמה, מיום השתלת הביציות המופרות בגופה: "טלי הודיעה לנו מראש שאין לה כוונה לקחת יום חופש מהעבודה. 'שהרופאים יתאימו את עצמם אלי', אמרה במין יהירות חדשה, של מי שמגלה את הכוח שבידיו... השעה אחת מגיעה וחולפת, ולטלי אין זכר... אני חוטפת צעקות... מתברר שטלי אמנם לא הסכימה לוותר על דקת העבודה, אך גם לא על מקלחת והתארגנות נינוחה, כאילו לא מדובר במחלקה שלמה העומדת על הרגליים ומחכה רק לה". ואנו נוסיף, כאילו לא מדובר באשה שעומדת לפני התערבות פולשנית בגופה, והיא מבקשת להגיע נקייה ורעננה, כמו כל אשה בדרכה לפגישה עם גינקולוג. ב"מעריב" לא חשבו, חלילה, כי לאם הפונדקאית, המושמצת לכל אורך הכתבות, נשמרת זכות התגובה האלמנטרית, והעדיפו לשמור מפניה בסוד את הפרסום הפוגעני, ולהטיח אותו בפרצופה בזמן שהגיע אל שאר הקוראים.
עוד מתברר, שההורים תיעדו את חוויותיהם בכתב כבר בשלבי תכנון ההריון ודיברו על מכירתן להוצאת ספרים בעבור תמורה למן הרגע הראשון. עובדות אלו אינן מונעות מגיתית גנדלר, אשת יחסי הציבור של הוצאת "מעריב", להתרשם מההורים עמוקות: "הם אנשים נפלאים. כל מה שנעשה להם זה עוול. רק אחרי שהם ייחשפו יבינו זאת". וגם הכתבת, שעיבדה את החומרים לספר ולכתבות, אינה מתרשמת ממניעיהם הזרים של השניים: "יש להם צורך ועניין כן להיחשף ולשתף את הציבור בחוויות שעברו עליהם".
בעקבות הפרסום ב"מעריב" החליטו גם מיכה ואוהד לימור ומערכת "עובדה" על פולו-אפ משלהם, שבו תוצג, לראשונה, במלואה ובאישורה, גרסת האם הפונדקאית. אילנה דיין בישרה לצופים על הכתבה שבוע קודם לכן: "בשבוע הבא - האם הפונדקאית משיבה אש. היא קראה את הכתבות ב'מעריב' והבינה עם מי יש לה עסק". האמת היא שהפונדקאית הבינה זמן רב קודם לכן עם מי יש לה עסק, אך רק עתה ניתן לה להביע את דעתה.
החבילה התפרקה והחלה מערכה מסוג חדש. הבלעדיות הופרה, ההסכמים נפרמו, נוצרו שני מחנות לוחמים, כל צד והעיתונאים שלו: "מעריב" וההורים נגד "אל-מור" והפונדקאית. הפונדקאית, באישור ובעידוד מנהלי "אל-מור", ניהלה משא-ומתן מזורז עם הוצאת הספרים "כתר" וחתמה על הסכם להוצאת ספר משלה. גם לספר זה, יש יסוד סביר להניח, תתלוונה כתבות מקדימות באחד העיתונים.
נשאלת, כמובן, השאלה, מדוע היה צריך להמתין לפרסום גרסת ההורים ב"מעריב" כדי לספר את גרסת הפונדקאית, והאם האמת אינה הופכת ליחסית למידת העמידה של הצדדים בחוזים עסקיים עם כלי תקשורת? האם ההתקשרות הזאת אינה גורמת להטיית התמונה המובאת לפנינו? מדוע בכתבה הראשונה ששודרה ב"עובדה" הוצנעה מורת רוחה של האם הפונדקאית? מיכה לימור: "בכתבה הראשונה האם הפונדקאית התבטאה בצורה מאוזנת ואמרה את כל אשר עם לבה. כשהסיפור יצא במוסף 'מעריב' בפעם הראשונה, היא היתה המומה. היא אמרה לי, 'הכתבות האלה ב'מעריב' מוסיפות חטא על פשע. לא מספיק שכלאו אותי, עכשיו הם גם משקרים".
הגרסה של ברזילי מבהירה כיצד שועבד הסיפור האישי לצורכי התקשורת: "התיזה שבה בחרנו בשלב הראשון היתה לספר את סיפור האושר. אף שהיינו מודעים לכך שעשויה להיות בעיה בין ההורים לפונדקאית, לא רצינו שזה יהיה מובלט מדי בסרט הראשון. כעורך אתה צריך לראות את התמונה הכללית, והיא הצלחה ענקית. גם בפרשת ווטרגייט עשו המשכים. יכולתי לתת מונולוג של הפונדקאית במשך רבע שעה גם בסרט הראשון, אבל בחרתי, משיקולים עיתונאיים, לתת את זה בפולו-אפ". ואולי לא שיקולים עיתונאיים שיחקו כאן - אלה היו דווקא מחייבים להביא מיד את התמונה על כל מורכבותה - אלא שיקולי דרמה ורייטינג לתוכנית הבאה.
ברזילי ודיין מעלימים עין
ברזילי ודיין העלימו עין מן הדרכים שבהן הושג הסיפור. אף שהם מתנגדים נחרצות לקניית סיפור בכסף, הם אינם חושבים שמתפקידם היה לבדוק את חוזה ההתקשרות ומה הובטח לכל צד בסיפור.
ידעת על ההתקשרויות בין ההורים ל"אל-מור"?
ברזילי: ממש לא מעניין אותי. אני בודק אם מה שאני משדר עומד בכללי האתיקה. ההתקשרות לא רלבנטית.
מותר לעיתונאי לשלם עבור סיפור?
לדעתי, לפי כל כלל עיתונאי, אתה לא משלם עבור סיפור. זה לא אתי לשלם למקור עבור סיפור, ואני לא ידעתי שהתחייבו לתשלום. זה מגעיל שמשלמים עבור סיפורים, ואני לא משלם. לכן גם לא שילמתי לפונדקאית. שילמתי למיכה.
אילו היה מיכה לימור פונה אליך ומספר לך, "שילמתי עבור הסיפור ככה וככה"?
לא הייתי קונה את הסרט. אבל כשאני מקבל הצעה, אני לא הופך בה והופך בה, כאילו דברים לא נעשו ביושר. ידעתי שיש מרדף אחר היהודים האלה (הכוונה להורים הביולוגים; ר"ד וא"ה), אבל לא התעניינתי כיצד הושגה הבלעדיות.
אין זה מתפקידכם לדעת על הצד הכספי?
מה זה מעניין אותי מה מופיע בחוזים? למה צריך לעניין אותי השירקעס שמיכה עשה, כל עוד זה לא השפיע על המוצר הסופי? אני בודק את החומר. אני לא בודק מה יש מאחוריו. הבטחתי את עצמי בחוזה, שלפיו למערכת "עובדה" יש שליטה מלאה על החומר המשודר. אני מאמין שלא יעשו תרגילים אתיים מלוכלכים. אתה שואל, למה לא שאלתי, "מיכה, כמה שילמת?", אני אגיד לך למה. כי עיתונאי לא צריך לשאול שאלות כאלה.
אילנה דיין: "תחשוב מנקודת המבט של מי שרוצה את הסיפור. אני יודעת שמיכה לימור עוקף את כל הפרובלמטיקה מבחינתי. מאחר שעקיפת הפרובלמטיקה אינה פוגעת בחוק, בתקנה או בקוד אתי כלשהו, פה כל השאלות האלה ברורות. אני יכולה לספר לכם שנפגשנו עם הורים אחרים, שרצו לתעד סיפור פונדקאות, והם רצו כסף, וגם הפונדקאית רצתה. ולא הסכמנו לתת לה".
התנערותם של אנשי "עובדה" מנסיבות השגתו של החומר המוגש להם מעוררת דאגה. מה היו עושים, למשל, לו הובא לפניהם חומר המציג קבוצה קיצונית קיקיונית בטקס וודו של שריפת בובה בדמות ראש הממשלה, ואחר-כך היה מתגלה כי הטקס בוים לצורכי הטלוויזיה? והרי כבר היו דברים מעולם. האם גם אז היו נתלים במוניטין המקצועיים והאתיים של העיתונאי? ואל מי היה אפשר לבוא בטענות? את מי היה אפשר להעמיד לדין על הסתה? ועוד סימני שאלה קשים מתעוררים לגבי תקפות התקנות של הרשות השנייה, בעולם תקשורתי המבוסס בעיקרו על רכישת משדרים מגורמים עצמאיים, שהכללים האלה, ואחרים, אינם חלים עליהם. האם נגיע למצב שבו יקדים נציג הגורם הרשמי, הנהנה מזיכיון ממלכתי - "טלעד", למשל - ויאמר לצופים שאחריותו למוצר שהוא מביא להם מוגבלת?
לקראת שידור דבריה של הפונדקאית בכתבת המשך ב"עובדה", שנועדה ל-5 באפריל, עלתה המתיחות: אנשי "עובדה" הציעו להורים הביולוגים לבחור את דרך התגובה הנראית להם על טענות הפונדקאית - בשיחה באולפן או בכתב. אלא שההורים הריחו שהדברים יוצאים מכלל שליטה ומיהרו להגיש ביום השידור המתוכנן בקשה דחופה לצו מניעה מבית-המשפט לענייני משפחה. בבקשה נאמר כי "יש חשש שהפרסום עלול לגרום פגיעה קשה בקטינים ולהביא לנזק בלתי הפיך, הן מבחינה נפשית והן מבחינה רגשית". ההורים נזכרו אפוא בזכות ילדיהם לפרטיות. הצו אושר אף שלכאורה הוא נוגד החלטה קודמת של בית-המשפט, שהגבילה את הפרסומים רק לטשטוש זהותם של המעורבים.
העניין הציבורי בפרשה גבר ושאלת עתיד הפונדקאות בארץ בכלל עלתה לדיון מחודש, לאחר שאחדים מחברי הוועדה, שאישרו אותה בתחילה מערערים עתה ומבקשים מחשבה נוספת. עיקר ההסתייגויות שלהם נוגע למעמדה של הפונדקאית ולהבטחת היחסים בינה לבין מזמיני התינוק. ואולם, מן הראוי שהדיון יחול גם על מקומה של התקשורת במצבים כאלה. מקרה הפונדקאות הראשון הוכיח שגורמי התקשורת שלא היו מעורבים בהתקשרויות העסקיות עם ההורים או עם הפונדקאית לא היו יכולים כמעט לדבר עם גיבורי הפרשה, והזירה נותרת חשופה למניפולציות של הצדדים. כעדותו של אחד הכתבים שניסה לסקר את הפרשה: "כעיתונאי אני מרגיש חסר אונים. מי שיותר עשיר, משיג את הסיפור. אפילו לעורך-דינה של הפונדקאית אי-אפשר להגיע, דבר שהוא, כידוע, יוצא דופן למדי". ועו"ד גלעד גלזמן, נציג ההורים, מחזק את הדברים: "כל זמן שהחשיפה חיובית, ומציגה באור יפה את ההורים, היא רצויה".
גם אתנו סירבו ההורים לדבר. לעומת זה, נהנינו משיתוף פעולה מלא מצד מיכה ואוהד לימור, ומצד אילנה דיין ואבי ברזילי, אנשי "עובדה".
ומה הלאה?
מיכה לימור, האם היית חוזר על ההתקשרות הזאת עם המידע שיש לך עכשיו?
אני לא אוהב ללכת אחורה. אני מעדיף להסתכל קדימה. מעתה ואילך אני חוזר לימי שמרנותי ומטפל בנושאים עיתונאיים, כמו שאני יודע, בלי חוזים. זה היה כרוך בהתמודדויות אינטלקטואליות ותקשורתיות שלא התנסיתי בהן בעבר, ואני לא בטוח שאני רוצה להתנסות בעיתונות מהסוג הזה.
ואילו אוהד, נציג הדור הצעיר במשפחת לימור ובחברת ההפקה שלה, מוסיף: "אין דרך אחרת לקבל בלעדיות על סיפורים טובים באמת, בלי להיכנס לעניין החוזי. האם אני אסכים שוב לתת תמורה בעבור סיפור? לא יודע".
רוני דגן היא בוגרת לימודי תקשורת. אבנר הופשטיין הוא כתב העיתון "ירושלים"
אחריותם של בתי ההפקה
סיקור סיפור הפונדקאות הראשון בישראל, כפי שבא לידי ביטוי בתוכנית "עובדה", מעורר את שאלת האחריות והפיקוח של שלושת הזכיינים על קבלני משנה - חברות הפקה פרטיות, שיוצרות חלק ניכר מהתוכניות המשודרות בערוץ 2. עד כמה מעורבים שלושת הזכיינים במה שנמצא לכאורה בשליטתם המוחלטת, אולם מבחינה הפקתית נמצא למעשה מחוץ לתחומם?
על-פי חוקי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, שלושת הזכיינים, "טלעד", "רשת" ו"קשת", מחויבים להפיק לפחות חמישים אחוז מהתוכניות באמצעות חברות הפקה חיצוניות. עם זאת, חלה על הזכיינים אחריות מלאה על כל התכנים המשודרים בימי הזיכיון המחולקים ביניהם ומתחלפים בפרקי זמן קבועים.
כל זכיין עובד עם כמה חברות הפקה קבועות למשך עונה שלמה או יותר, ועם חברות רבות אחרות על בסיס של התקשרויות בודדות.
אורי שנער, מנכ"ל "קשת", מעריך את מספר גופי ההפקה לסוגיה בכ-300. המעגל המצומצם יותר, שעמו קשורה "קשת" על בסיס שבועי ולאורך זמן, כולל עבודה עם "נינה הפקות", האחראית לתוכניתו של דן מרגלית "על השולחן", ואביב גלעדי, המפיק לאורך כמה עונות את תוכניתו של דודו טופז "ראשון בבידור". יונתן ארוך ממשיך בהפקת סדרת הדרמה "הפוך", ומיכה שגריר את הדרמה "בת-ים-ניו-יורק". ההתקשרויות הבולטות בעונה החולפת: חברת "קונקורד" הפיקה את תוכנית התחקירים "הערב החמישי" של חיים יבין. את סדרת הסרטים "סיפורים קצרים על אהבה" הפיקה חברת "על אהבה בע"מ". את "גלגל המזל" הפיק ארז טל.
עוזי פלד, מנכ"ל "טלעד", עושה הבחנה בין "חברות ההפקה שעמן אנחנו עובדים באופן סדרתי לאורך זמן לבין עשרות חברות הפקה על בסיס תוכניות ספציפיות". עם הראשונות נמנים "המון הפקות" עם התוכנית "לילה גוב"; "אולפני מימד", המפיקים את החרצופים ואת "יהיה טוב" עם אברי גלעד; יורם ארבל, שהתחיל להפיק באחרונה, במסגרת שידורי השבת המתחלפים בין הזכיינים, את שידורי הספורט; חברת ג.ג., שמפיקה את "רמת-אביב ג'"; חברת "TTV הפקות" של צפריר קוחנובסקי, שמפיקה את "צו פיוס" ו"נקודת מפגש"; "עידן חדש", שעושה את "מסע עולמי". בקטיגוריה השנייה בולטים בית ההפקה של הרב קרוסני וחברת "סט הפקות" היוצרים סרטים תיעודיים, ובקיץ את הסדרה "המבצר" בהפקת JCS. תוכנית התחקירים הביתית "עובדה" קונה מפעם לפעם סרטים בעיקר משלושה גופים: "סט הפקות", "כל האמת הפקות" (למשל סרטו של מיכאל קרפין "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה"), ו"אל-מור תקשורת המונים".
ל"רשת" כמעט אין הפקות פנימיות. בין הפקות החוץ הבולטות: "בשידור חי" של "שידורי שילון", שהפיקה גם את "הנאשם" ואת מגזין הכנסת "כסאות"; חיים סלוצקי מפיק את תוכניתו של אלי יצפאן; "אולפני הרצליה" מפיקים את "פרפר לילה" ו"רשת על הבוקר"; רפי גינת מפיק את "פוקוס" ו"בשידור חוקר"; "סל הפקות" מפיקה את "מרחב ירקון"; "מוביט" מפיקה את "טירונות".
הרשות השנייה אינה מעורבת בקשר הקיים בין זכיין לחברת הפקה, מעבר לפיקוח השגרתי, שמהותו צפייה עקבית ומבוקרת של המפקח על השידורים. טליה בן-אבי, דוברת הרשות: "את הרשות, כגוף מפקח, מעניין המוצר הסופי בלבד ומידת האתיות שלו. אנחנו לא הכתובת במקרה של תלונות, אותן יש להפנות ישירות לזכיין".
בדיקה אצל הזכיינים מעלה כי נוסף לכללי הרשות מפעיל כל זכיין מערכת כללים, בכתב או בעל-פה, בעבודה מול חברות ההפקה שלו.
פלד: "אנחנו מחתימים את חברת ההפקה על חוזה שבו היא מצהירה על מחויבות לעמידה בכללי הרשות השנייה. בנוסף, אנחנו מפעילים כללים שונים, בעיקר בהפקות רגישות. כל תוכנית של 'חרצופים', למשל, מובאת אלי לצפייה מוקדמת, ואני משמש עורך ראשי המאשר כל טקסט וטקסט".
כיצד אתה מחליט מה לא יאושר?
מדובר בעיקר בקודים עיתונאיים אישיים, שחברת הפקה פנימית אינה בהכרח מודעת להם. למשל, אני לא רוצה שירביצו על המסך, ואני מתחשב גם בנסיבות. לאחרונה פסלתי קטע על אולמרט שהובא לפני, כיוון שעמד להיות משודר בזמן השבעה לאביו, וחשבתי שזה לא יאה שבובה שלו תופיע על מסך הטלוויזיה בעיתוי כזה".
פלד מצהיר כי מדיניות "טלעד" היא נגד Check Book Journalism (רכישת מידע בכסף). "כשמדובר בקניית סרטים מחו"ל אין דרך לבדוק אם שילמו למקורות, וגם בסרטים קנויים בארץ זה לא תמיד אפשרי, אבל אנחנו תמיד מכניסים בחוזה סעיף שהמלה האחרונה היא שלנו. במקרים רגישים במיוחד אני דורש לדעת מי המקור של הסיפור, או דורש שגורם שלישי אחר יידע על המקור לפני שהסרט ישודר. בתחקירים שבהם אנחנו נדרשים לבצע מעשים על גבול החוקי, כמו למשל מתן שוחד בתחקיר על הרב דושינסקי כדי לצלם במצלמה נסתרת, אנו מערבים גורם מבחוץ כעד".
אורי שנער אומר שמבחינת האחריות של הזכיין, הדבר החשוב הוא בניית שיטה. כדוגמה הוא מביא את תוכנית התחקירים "הערב החמישי" כהפקה שהיא גם חיצונית וגם רגישה. "נוח לי שאני לא צריך להתעסק במה עושה כל תחקירן אלא מתמקד בתכנים, בליין-אפ ובכתבות. כרגע, למשל, אני בדרך לשידור של דודו טופז, אני מעדיף להימצא שם פיזית. בנוסף יש עורך אחראי שנמצא בקשר יומיומי עם כל הפקה חיצונית, ואני מקבל גם ליין-אפ מראש לכל תוכנית. כל החלטה עם משמעות עריכה מובאת אלי, במידת הצורך אני מקבל החלטות, אבל רק ברמה הגבוהה. כך מופנית כל האנרגיה לצד המערכתי ולא לצד ההפקתי. יש לי ספקים שאני סומך עליהם".
שלונסקי: "לכל הפקה שלנו יש מפיק פנימי של 'רשת' העוקב ומפקח על כל שלב ושלב בעשייה, החל מהגעת התסריט, דרך הליין-אפ ועד השידור. אם מתעוררת בעיה אתית או אחרת אנחנו מודעים לה בשלב מאוד מוקדם, לפעמים שבועיים לפני השידור, ולכן יכולים לטפל בה. עם כל הפקה יש לנו חוזה ארוך ומפורט ובו גם כללי הרשות השנייה וגם כללים שלנו, ביניהם דרכי מתן קרדיט, קבלת כסף מגורמים נוספים, שאלת הזכויות של אנשים מצולמים ועוד".
יש תוכניות רגישות יותר התובעות התייחסות מיוחדת?
במסגרת תוכנית המתיחות "פספוסים" אנחנו נזהרים במיוחד ומקפידים לא לשדר שום מתיחה ללא הסכמת הנמתח המצולם, גם אם מדובר בקטע טלוויזיוני טוב במיוחד. מסיבה זו ויתרנו על שידור המצלמה הנסתרת עם אהוד מנור ורות וסטייהמר.
מה עמדתכם באשר לקניית סיפורים בכסף?
עקרונית אנחנו נגד, אבל יש חריגים. למשל, תמכנו בחברת החדשות בהחלטה לקנות את תיעוד רצח רבין. בכל מקרה, יש לנו אפשרות לפקח על התקציב של חברות ההפקה, כך שיהיה קשה להעלים דבר כזה מעינינו.
גיליון 14, מאי 1998
חוגגים על הפונדקאית
התרגשתי מאוד לגלות שסוף סוף נמצאו עיתונאים שטרחו לחשוף, ולו במעט, את העוול המשווע שנגרם לפונדקאית ("רחם ושעשועים", "העין השביעית", גיליון מס' 14).
אינני נאיבית ואני מודעת לאופיה התזזיתי של התקשורת - חיפוש "סיפור טוב" עבור קהל הצרכנים צמא הסנסציות - אבל כל נושא הפונדקאות הוא עדין ומסובך, ובישראל - גם טרי. דווקא משום שמדובר כאן בדיני נפשות ממש, צריכה היתה התקשורת להיזהר מאוד מלפגוע במי מהצדדים.
בפועל, ראו מה קרה: עיתונאים, בעלי חברות הפקה, שדרנים, זכייני טלוויזיה, באו והלכו. כולם "חגגו" על סיפור הפונדקאות, ומי שנשאר עם הכאב, הסבל, מפח הנפש והעלבון הצורב היא הפונדקאית הבודדה.
לדעתי, במקרה זה היו העיתונאים צריכים לקנוט עמדה, "לקחת צד", ולסרב לחלוטין (אפילו ללא תשלום) להביא את סיפורם של ההורים הביולוגיים, שהפכו להיות הצד התוקף את הפונדקאית.
אפילו נניח שכל טענותיהם נכונות ושהפונדקאית אכן שקרנית, מניפולטיבית ורודפת בצע, היה עליהם לזכור שקיבלו "רחם להשכיר", רחם של אשה - ולא מכונת אינקובטור. בסופו של תהליך ארוך ומייגע הם זכו במתנה היקרה מכל - זוג תאומים. במקום להתעלות על עצמם, למחול על הכול ולשאת את מושיעתם על כפיים, הם מנהלים מסע נקמנות קטנוני בסיועה הנדיב של התקשורת. בעצם הפנייה של ההורים הביולוגיים לתקשורת נעברה, לדעתי, עבירה על הוראות החיסיון הקבועות בחוק הפונדקאות.
ד"א, ירושלים (השם שמור במערכת)
הכותבת מגדירה את עצמה אזרחית מן השורה
גיליון 15, יולי 1998