דברים שנראים מבפנים שונים באיכותם ובעוצמתם ממה שנראים מבחוץ. מה שהיה ידוע מכבר, לימדתי וכתבתי, זכה להמחשה, אפילו כואבת ומעצבנת, במהלך כהונתי בוועד המנהל, שהסתיימה ב-23 בדצמבר 2003.

לפני למעלה מעשור כתבתי יחד עם עמיתי, פרופ' יחיאל לימור, על הפוליטיזציה ברשות-השידור בין היתר: "סעיפיו של חוק רשות-השידור נוצלו במשך השנים, פעם אחרי פעם, להגברת השליטה והמעורבות הפוליטית ברשות-השידור. למעורבות הזו היה פן כפול: נסיונות להשפיע על מדיניות השידור ועל תכני השידור (ברדיו ובטלוויזיה) והתערבות פעילה במינויים הבכירים ברשות-השידור, על כל שלוחותיה. היה מקום לשער, כי לחצים פוליטיים יעוררו התנגדות ציבורית, אך בפועל לא נזעק הציבור להגנתה של רשות-השידור... למרות החשיבות הרבה, לכאורה, של רשות-השידור, הרי שמלאכת הפיקוח על אמצעי-השידור לא הוטלה, בדרך-כלל, על פוליטיקאים מהדרג הראשון. רבים משלוחי המפלגות במוסדות רשות-השידור מתייחסים לכהונתם כאל תפקיד, לעתים ראשוני ולעתים האחרון, בקריירה הפוליטית שלהם. לפיכך, לא רק שלא גילו הבנה אמיתית בתחומי השידור, אלא גם לא הפגינו רגישות כלפי מעמדה הציבורי והממלכתי של הרשות".

מבלי לחטוא לצניעות, חזרתי מדי פעם לקרוא שורות אלו וכל פעם התרשמתי, להפתעתי, כמה שהן מדויקות. ובכל זאת, המבט מבפנים מוסיף למבט מבחוץ ומחזק את ההערכה הכללית, כי הפוליטיזציה היתה ונותרה אחראית על ניוונה של רשות-השידור ודעיכתה. הפוליטיזציה מונעת כל ניסיון מקצועי להבריא את רשות-השידור ולחלצה מן המשבר המתמשך שבו היא שרויה. אדרבא, נראה כי הפוליטיקאים כמו נהנים להנציח את המשבר ברשות-השידור וחוששים שהבראתה גם תחליש את השפעתם על הנעשה בה.

במהלך שלוש השנים האחרונות של כהונתי בוועד המנהל, חלה שחיקה נוספת באיכות השידורים ברשות והואצו תהליכי הסלקציה השלילית: מיטב השדרים, שאינם מסוגלים עוד להתפשר עם האקלים המחניק, פורשים ונכנעים למי שזכו במינויים בזכות הדרג הפוליטי. דומה שבישראל, כמו במשטרים מסוימים, חברים במרכז מפלגה נשלחים ומתמנים כדי לפקח על רשות-השידור, עמוד התווך של השידור הציבורי. על כן, חקר מעמיק של הפוליטיזציה ברשות-השידור עשוי ללמד על הסכנות האורבות לארגונים מקצועיים הצפויים לגורל דומה.

איור: עירית אדר

מייסדי השידור במדינה הצעירה ניצבו בשעתם בפני הכרעה לא פשוטה: כיצד ליישב בין עקרונות דמוקרטיה לבין פרקטיקה שלטונית וצרכים שוטפים? כנראה שבפניהם עמדו חלופות ברצף שנע בין שני קטבים - בין פיקוח ציבורי לבין פיקוח פוליטי. בתוך הרצף היו שתי דרגות ביניים עיקריות: פיקוח ציבורי חלקי ופיקוח פוליטי חלקי.

באקלים של מאבק לאומי מתמשך לא היה קל להיגמל מתקשורת מגויסת. על כן, מטעמים נורמטיביים ופרקטיים, הממסד הפוליטי עצמו היה, ועודנו, מעוניין להמשיך ולשלוט באמצעי השידור. לשם כך הוא הסתפק בדרגות פוליטיזציה "נסבלות" מבלי להגדיש את הסאה. פיקוח פוליטי גלוי היה מן הסתם מנוגד לאתוס הדמוקרטי. בימי מפא"י המפוארים נמצאה דרך ביניים טיפוסית של שליטה ברשות-השידור - פיקוח פוליטי דה-פקטו באמצעות סממנים חיצוניים של פיקוח ציבורי דה-יורה.

חוק רשות-השידור סיפק את הכיסוי המשפטי: כשם שהוא ממליץ על פיקוח ציבורי, כך הוא מקשה על, ואף מונע, פיקוח פוליטי מלא. במלים אחרות, כשם שהפרקטיקה השלטונית לא אפשרה שידור ציבורי מלא, כך המחויבות לערכי הדמוקרטיה מנעה שידור פוליטי גלוי. כך שבתהליך יישום החוק, ובזכותו, התאפשרה מערכת נורמטיבית דואלית של פיקוח פוליטי במראית-עין ציבורית. נוסחה זו אפשרה לפוליטיקאים לנוע ברצף מדפוס של פיקוח ציבורי חלקי לעבר דפוס של פיקוח פוליטי חלקי בלבד, ואולי גם בכיוון ההפוך - הכל לפי נסיבות, צרכים שלטוניים וסגנון אישי. בערוגותיהם של לוי אשכול וישראל גלילי פרחו ניצני התפיסה שרשות-השידור היא מלקוח פוליטי, כל אחד זוכה בה בתורו. בתהליך דיאלקטי מופלא, כל שר אחראי על רשות-השידור מכבד את מסורת קודמו ומוסיף לה, לפי סגנונו ומזגו.

מטאפורה חביבה ונפוצה תיארה בשעתה את הקמת הטלוויזיה כהריון מחוץ לרחם. חרף השכלתי הגניקולוגית הצנועה, מותר לנצל את הקסם הרטורי של המטאפורה ולאתגרה עם כל הכבוד הראוי לבעל זכויות היוצרים עליה: בניגוד גמור למה שהשתרש בזכות המטאפורה, שידורי הרדיו, ובהמשך גם הטלוויזיה, נולדו דווקא בתוך הרחם - רחמה החם של הממשלה. כזכור, שידורי הרדיו של קול-ישראל נותרו בחסות ממשלתית גלויה עד אמצע שנות השישים. בהמשך, גם לאחר כינונה של רשות-השידור, השתכנע הדרג הפוליטי שיש צורך בטלוויזיה, בסתר - כמדיום אשר יכול לאזן את אימת התעמולה העוינת ממסכי הטלוויזיה ממדינות ערב, ובגלוי - כמעין "גשר" לאוכלוסייה בשטחים. ספק אם נמצא באותה עת מי שיאיר עיניים ויעיר שהטלוויזיה אינה בדיוק הדרך היעילה לנהל שיח בין עמים. למעשה, הצורך התעמולתי הגובר בעקבות מלחמת ששת-הימים היה הזרז להנהגת שידורי טלוויזיה. בשל תכתיבים פוליטיים נכפה, ללא עוררין, מבנה קלוקל של שידורים בערבית ובעברית במסגרת אחת, שידורי תעמולה בערבית לצד שידורים בעברית. איש לא היה ער לסכנה של שילוב בין שתי מערכות שידורים, אשר נועדו להשיג יעדים שונים - תעמולה לדוברי ערבית ושידור ציבורי לאוכלוסייה יהודית.

יחסים אינטימיים ויעילים בין שדרים לבין פוליטיקאים נרקמו כבר מבראשית. באקלים ערכי של שידור ציבורי חלקי, עצמאות וחופש עיתונות נתחמו בגבולות המו"מ, לעתים קרובות מו"מ ישיר, בין שדרים לבין הפוליטיקאים עצמם, ולעתים מעל ראשם של ההנהלה והמוסדות הציבוריים. במלים אחרות, גבולות החופש העיתונאי ברשות-השידור חפפו מבראשית לטווח המחלוקת בתוך הממסד הפוליטי.
בתוך כך הלכה והשתרשה תופעה של "חסות" פוליטית, כאשר יש ושדר או קבוצת שדרים מצטיידים במעין "מגן" פוליטי, יהיה זה ח"כ או שר: במקרים אלה, החופש העיתונאי של השדר ברשות-השידור תלוי במעמדו הפוליטי של נותן החסות. מגדיל מכולם המנכ"ל, שללא חסות פוליטית, לא בהכרח של השר האחראי על חוק רשות-השידור, אין לו סיכוי הישרדות. על כן, שדרים ואנשי הנהלה מפנים משאבים לא מעטים כדי לגייס ולתחזק את הגיבוי הפוליטי עם שרים וח"כים, כי בלעדיו אינם מסוגלים למלא את תפקידם: כרסום בגיבוי פוליטי או אובדנו עלולים לפגוע בקריירה, יהיה זה של שדר, מנכ"ל או יו"ר.

במפתיע, הפיקוח הפוליטי על רשות-השידור הלך והתהדק ככל שמעמדם של ערוצי השידור הלך ונשחק. דווקא בימי המונופול הכמעט מוחלט של רשות-השידור, הפיקוח הפוליטי היה מעודן, סמוי ומתוחכם יותר. לעומת זאת, ככל שרשות-השידור נחלשה, גם בשל התחרות המחריפה עם ערוצי השידור החדשים, הלך והתהדק הפיקוח הפוליטי ותכפה ההתערבות הפוליטית בענייניה השוטפים. כך הלכה והתקבלה הנוסחה: עומק הפוליטיזציה כעומק הדעיכה של הרשות. נוסחה זו צלחה לא מעט משום שהיא זכתה לגיבוי רחב. הסממנים החיצוניים של שידור ציבורי - מוסדות, אגרה - השביעו כנראה את חסידי השידור הציבורי. קשה לתאר תהליך פרוגרסיבי של פוליטיזציה ללא הסכמה ציבורית רחבה, ולו רק פסיבית.

בדיעבד, רשות-השידור היתה לשדה ניסויים לפוליטיזציה של גופים מקצועיים נוספים, יהיה זה בנק ישראל או אוניברסיטה: ועד מנהל הוא נוסחה קבילה של פיקוח פוליטי בכסות ציבורית, רק השמות משתנים לפי הצורך ורוחב הדמיון הפוליטי: ועדה מייעצת, ועד פועל, מועצה ציבורית, וכד'. סכנה אורבת שהרשות השנייה תהיה ה"קורבן" הבא. הרי התיאבון בא עם האוכל, ואחרי ש"אילפו" את רשות-השידור - מדוע לא לשעתק את ההצלחה על הרשות השנייה? כיום יש סימנים לפיקוח ציבורי מעורב וחלקי ברשות השנייה. אולי אין זה מקרה שבשתי הרשויות, הרכב המנגנון המפקח לוקה בחסר כבר מספר חודשים: נכון לסוף חודש פברואר 2004, אין ועד מנהל ברשות-השידור כבר חודשיים ואילו מועצת הרשות השנייה נותרה בהרכב חסר כבר חודשים. נראה שהמצב נוח לדרג הפוליטי ואינו מפריע במיוחד למי שאמור לפקח על ערוצי השידור, הלא הוא הציבור. בנושאים קריטיים, זכיינים פונים במישרין לדרג הפוליטי, מעל ראש המועצה הציבורית, וסוגרים איתם עסקות. לפי ההיגיון של כוחות השוק, אין מתנות חינם. ביחד הם שוחקים את המוסדות הציבוריים ומרוקנים מתוכן את הפיקוח הציבורי. המטריד מכל - האם ומתי מחוג הפיקוח ינוע ברצף לעבר פיקוח פוליטי חלקי גם על הרשות השנייה.

פרופ' דן כספי, מרצה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון, היה חבר הוועד המנהל היוצא של רשות-השידור

גיליון 49, מרץ 2004