ביום שישי, 24 באוקטובר 2003, חדר מחבל פלסטיני למגורי החיילים בהתנחלות נצרים, והרג שתי חיילות וחייל. למחרת, במוצאי שבת, התיישבתי לכתוב פרשנות על המשמעות המדינית של התקרית. נטיית הלב אמרה שהאירוע יסמל את סוף הנוכחות הישראלית ברצועת עזה, כפי שאסונות המסוקים והשייטת בישרו את קץ השהייה בלבנון. אבל המחויבות המקצועית קראה לבדוק, לפני שכותבים מסקנה נחרצת כזו. התקשרתי לכמה מקורות, אחד מהם בכיר מאוד, ושאלתי אם המדיניות של החזקת כל הנקודות בשטחים, גם המבודדות ביותר, עומדת להשתנות. התשובה הופיעה למחרת ב"הארץ": "לדרג המדיני אין ספקות. ראש הממשלה אריאל שרון מאמין שאסור לקום ולברוח בעקבות פיגועים".

בקריאה חוזרת נראה שלא הקשבתי טוב לרמזים של "המקור הבכיר": "ראש הממשלה סבור שעתיד נצרים צריך להיקבע על–פי שיקול מדיני, או כחלק מהסדר מדיני". כבר לא "דין נצרים כדין תל–אביב", כפי שאמר בעבר. ובכל זאת, השתכנעתי שלא צפוי שינוי של ממש במדיניות שרון, ששללה ויתורים טריטוריאליים.

תוך שבועות מעטים התברר שטעיתי. החמצתי את השינוי שחל אצל שרון, בנכונותו לצאת מרצועת עזה, ועוד בנסיגה חד–צדדית. צפיתי וכתבתי שהקיפאון המדיני יימשך, לפחות עד אחרי הבחירות בארצות–הברית, למרות הלחצים הגוברים על שרון שייצא ביוזמה מדינית.

איך זה קרה? פרשנים מדיניים, בדומה למעריכי מודיעין, נדרשים להיות קצת מורים וקצת נביאים. גם להסביר את כוונות השליט וגם לצפות את מהלכיו. וכמו במודיעין, גם בעיתונות יש לא מעט סיכון בהערכה. בספרות הצבאית רווחות שתי תיאוריות על ההפתעה המודיעינית. האחת, שנכתבה אחרי הפצצת פרל–הרבור, גורסת ש"האותות" האמיתיים נבלעים בים של "רעשים" מסיחי דעת ומטעים. השנייה, המוכרת מוועדת אגרנט, מסבירה את הכישלון ערב מלחמת יום הכיפורים בהישענות על "קונספציה" ודחיית המידע שלא התאים לה.

בסתיו 2003 נפלתי לשתי המלכודות. "האותות" שבישרו שינוי אצל שרון היו חלשים. בן כספית מ"מעריב" כתב בטור שלו, ששרון שוקל לשאת נאום שבו יציע לסגת מעזה אם הפלסטינים יילחמו בטרור. כספית חזר עוד פעמיים על הסיפור, אבל הוא לא התרומם, ולא הגיע לעמודי החדשות. שאלתי את יועצי ראש הממשלה; הם הכחישו, וזהו. השר אהוד אולמרט קרא לשקול נסיגה חד–צדדית, אבל דיבר בלחש. ומסביב המו "הרעשים": המאבק הפוליטי על עסקת השבויים עם החיזבאללה, התעוררות המחאה משמאל והסכם ז'נבה, ובעיקר הדיבורים על פגישה קרובה של שרון עם ראש הממשלה הפלסטיני החדש, אבו–עלא.

באמצע נובמבר יצאנו, הכתבים המדיניים, עם שרון לביקור ברומא, ובו הציג שרון בחשאי את יוזמת ההתנתקות לשליח האמריקאי אליוט אברמס. לא הבחנו באורח מאמריקה שבא למלון, למרות שנכנס בגלוי, דרך הלובי. שרון אמר לעיתונאים שייפגש עם אבו–עלא "אולי בשבוע הבא", ולא רמז שמשהו חדש מתרקם. למחרת שובו ארצה, ב–20 בנובמבר, הכריז שישקול צעדים חד–צדדיים. ועד מהרה התברר שמדובר במפץ הגדול של תקופת כהונתו - בתוכנית ליציאת עזה. גם אז נדרשו כמה ימים להפנמת המסר החדש.

אבל היתה סיבה עמוקה יותר לכך ש"הרעשים" נקלטו בקלות, וכיסו את "האותות": האמונה ב"קונספציה" ששרון מחויב רק להתנחלויות וכל מעשיו נועדו להנצחת קיומן, גם כשהם עטופים בהבטחות ל"ויתורים כואבים". במשך כמעט שלוש שנים, הכל התאים לתפיסה הזאת: הכוחנות בשטחים, הסירוב למחווה ממשית לפלסטינים, תעלולי "כן, אבל" מול האמריקאים. "הקונספציה" היתה בסיס להרבה פרשנויות והערכות מדויקות, עד שכשלה בהסתרת השינוי שהתחולל אצל ראש הממשלה.

אלוף בן הוא הכתב המדיני של "הארץ"

גיליון 53, נובמבר 2004