זה קורה כל שנה, כבר שנים ארוכות. ממש כמו על-פי תסריט ידוע מראש, רגע לפני יום כיפור, המסך עולה, השחקנים נמתחים, העורכים חוככים ידיים בהנאה, והציבור קורא ושותה בצמא. ארכיון צה"ל משחרר ידיעות חדשות ומסעירות שהיו סגורות בארכיון שנים ארוכות.
קצין במיל', בכיר יותר או בכיר פחות, טוען: "ידעתי, התרעתי, אבל איש לא שמע. הכל יכול היה להיות אחרת". חוקר נמרץ מציע הסבר שטרם נשמע כמותו, כמובן על בסיס חומר ארכיוני שטרם נחשף: מחדל יום הכיפורים לא היה מחדל מודיעיני, אלא מחדל מדיני; לא מחדל מדיני אלא מחדל מבצעי; לא מחדל מבצעי אלא כשל חברתי, תוצר של אופוריה כללית ושכרון חושים, שאיפיין את ההנהגה והחברה בישראל בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים.
כל המי ומי של ההנהגה הישראלית דאז, הצבאית והמדינית כאחד, כבר הועמדו אל מול עמוד הקלון, פעם אחר פעם אחר פעם: גולדה ודיין, דדו וגורודיש, זעירא ואגרנט, ידין ומי לא. כולם כאחד, מיטב בניה ובוניה של הארץ הזאת, יצאו ממלחמת יום הכיפורים, וממשפט ההיסטוריה שבא אחריה, מוכים וחבולים.
היו מביניהם מי שהתקוטטו זה עם זה מעל דפי העיתון וספרי ההיסטוריה. אחרים הוסיפו להתקוטט בכנסים אקדמיים ולעתים אף בערכאות משפטיות כאלה ואחרות. על רקע זה, לא מפתיע כי הטענה שלפיה מלחמת יום הכיפורים דווקא היתה ניצחון צבאי מובהק – ניצחון שראשיתו בהלם ואובדן עשתונות וסופו במכה ניצחת שהונחתה על האויב – לא חלחלה ללבבות ולא נטמעה בתודעה הלאומית.
ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל הואשמה לא רק בשל מה שאמרה ועשתה לפני המלחמה, במהלכה ולאחריה, אלא גם, ואולי בעיקר, על מה שלא עשתה. שהרי זה טבעו של המחדל: בבסיסו ניצבת הנחה, מובלעת או לא מובלעת, שאילו היינו פועלים אחרת, הכל היה נראה אחרת. גורלנו הרי נמצא בידינו, ובידי מנהיגינו. אם לא היתה קונספציה, הכל היה נראה אחרת. אם היו מפעילים את האמצעים המיוחדים (מישהו זוכר?), הכל היה נראה אחרת. אם גולדה לא היתה סרבנית שלום, הכל היה נראה אחרת. אם לא היו "מלחמות גנרלים", הכל היה נראה אחרת. אם לא גאה לבנו, הכל היה נראה אחרת. ההפתעה לא היתה מפתיעה, המחדל לא היה מחדל והמחיר הכבד שהמלחמה גבתה מאיתנו כלל לא היה בא לעולם.
כל סטודנט שנה א' להיסטוריה אמור לדעת שהשאלה "מה היה קורה אילו?" הינה שאלה א-היסטורית מובהקת. לאיש אין יכולת לענות עליה בוודאות. ואף על-פי כן, הדעת נותנת שאם ההנהגה הישראלית, המדינית והצבאית כאחד, אמנם היתה נוהגת אחרת, המציאות היתה נראית אחרת.
בהחלט ייתכן שאסון יום הכיפורים היה נחסך מאיתנו, והטראומה האיומה של מחדל יום הכיפורים לא היתה מעיבה על הציבור ועל משפחות הנופלים כבר עשרות שנים. במדינה דמוקרטית מתוקנת, אין לפטור את ההנהגה מאחריות על החלטותיה ומעשיה. היא שאחראית על גורל המדינה – היא ולא אחרת. ואף על-פי כן, 43 שנים לאחר המלחמה, אולי כבר הגיע הזמן לחשוף עוד טפח אחד מאותה מלחמה איומה. אולי הגיע הזמן להכיר, בענווה ובכאב, גם בתפקיד שמילא הצד הערבי באותה מלחמה. לא הכל היה באשמתנו.
מי מכם הקוראים יודעים לנקוב בשמו של הרמטכ"ל הסורי במלחמת יום הכיפורים? מי מאיתנו יודע את שמו של ראש אמ"ן המצרי? מי היו מפקדי חילות האוויר של מצרים וסוריה, ומי היו הגנרלים שהובילו את הגייסות הערביים אל תוך סיני והרמה? מי היה שאזלי? ומה היה תפקידו של גמאסי? האם היה להם חלק ונחלה במלחמה ההיא?
זהו כמובן לא בוחן פתע, ולא ניסיון להתנשא על הקורא. יש להניח שלא מעט מקוראי "העין השביעית" דווקא כן יודעים לפחות חלק מהתשובות. ואף על-פי כן, אין להכחיש שהשיח התקשורתי בארץ על מלחמת יום הכיפורים מתנהל כמעט בוואקום. הוא מתמקד בנו ובמנהיגינו. בכשלונות שלנו, בטעויות שלנו, במשגים שלנו. למרבה הצער, כאלה אמנם לא חסרים. אלא שצורת החשיבה הזאת היא צורת חשיבה מתנשאת. היא מניחה שהצד השני, הערבי, פשוט תפס אותנו ברגע לא טוב – רגע של חולשה – כי אחרת היינו מכים אותו שוק על ירך, ולאלתר.
על-פי הנחה מקובלת, צופרי המלחמה שהרעידו את ישראל ביום ה-6 באוקטובר 1973 הביאו קץ להתנשאות הישראלית על האויב הערבי. השיח הישראלי על המלחמה – ריבוי הגילויים החדשים על מחדלינו והעיסוק המינימלי בצד הערבי – רומז שלא כך הדבר. למעלה מארבעים שנה לאחר המלחמה, ייתכן שכלל לא למדנו את הלקח.
ד"ר נדב מולצ'דסקי מלמד היסטוריה ישראלית ב-UCLA