עיתונים מתפרנסים, בדרך-כלל, מצרות של אחרים. את הצרות הפנימיות שלהם, הרעל, הלכלוך, ההרס העצמי, הם יודעים לייצר לבד, במו ידיהם. "הארץ", הוותיק והסולידי בעיתוני ישראל, נתון בחודשים האחרונים לחקירה פלילית של המשטרה, שכולה תוצרת עצמית, תוצרת "הארץ".

סעיפי החוק שהחקירה מתבססת עליהם חמורים. אחד אחד מוזמנים בכירי העיתון, מהמו"ל והעורך הראשי ומטה, למשרדי יאח"ה בבת-ים, ונחקרים תחת אזהרה. החוקרים עושים את מה שהם יודעים לעשות: הם לוקחים פינצטה, ותולשים אחת אחת את שערותיו של העיתון: כל החלטה, כל אמירה, כל רכילות בפרוזדור המערכת. הכל נבחן על רקע פלילי.

הפרשה מעלה שאלות שהן נשמת אפו של כל אמצעי תקשורת: מה מידת האמון הנדרש בין כתב לעורכיו, ומהי בגידה; האם שיטות אגרסיביות שמאמצים עיתונאים כדי להשיג חומר בחוץ כשרות לשימוש גם בפנים; מאיזה מאגר אנושי ידוג העיתון את כתביו - מבין אלה שיכלו להיות חוקרים, או שופטים, או לוחמים, או מבין משתתפים-בכוח במופעי רסטלינג.

17 שנה עבד איתן רבין ב"הארץ". היה כתב באילת, כתב בדרום ובמשך שבע שנים הכתב הצבאי. בנובמבר 97' פוטר, בפקס לאקוני. מאז סוגר רבין חשבונות: הוא הגיש נגד מעבידיו לשעבר שבע תלונות פליליות, שנחקרות עכשיו במשטרה; הוא גם הגיש נגדם תביעה לבית-הדין לעבודה, שסכומה מגיע ל-3,285,055 ש"ח, או, במלים, שלושה מיליון, מאתיים שמונים וחמישה אלף וחמישים וחמישה ש"ח.

עורך "הארץ" חנוך מרמרי קידם את רבין, נהנה משירותיו, גם השירותים הבעייתיים, נלחם למענו ופיטר אותו. מרמרי, איש מקצוע נבון, אמין וסולידי, אוכל את הדייסה שבישל. טעמה יעמוד בגרונו עוד שנים רבות.

מרמרי נאות להשיב לשאלותי בפרשה הזאת. שוחחו אתי גם אחדים מעמיתיו של רבין בתא הכתבים הצבאיים וב"הארץ". רבין סירב. הוא הפנה אותי אל כתב-התביעה שהגיש בבית-הדין לעבודה.

"עובדות מקרה זה", פותח כתב-התביעה, "הן יוצאות דופן, עד כי קשה להאמין כי הדברים אירעו כאן, בישראל, בעיתון 'הארץ'. מדובר במקרה של ניצול מחפיר של עובד מצטיין, בכיר ביותר, אשר היה מוכן להקריב את חייו האישיים, את משפחתו, את עתידו ואת כל אשר יש לו למען הנתבעת, 'הארץ'. במשימה זו נחל התובע הצלחות כבירות, שמו הלך לפניו בעולם העיתונות, ובבתי-ספר לתקשורת נלמד פועלו".
לא פחות.

ההחלטה לקדם את רבין לתפקיד הכתב הצבאי היתה אחת הראשונות שקיבל מרמרי כעורך "הארץ". זאת היתה החלטה שנויה במחלוקת. מרמרי ידע שהצבא, וחלק מהעיתונאים, לא יראו אותה בעין יפה. תא הכתבים הצבאיים נחשב בסוף שנות השמונים ל"פּוּל". הכתבים מיעטו להתקוטט עם צה"ל, והעדיפו לחלק ביניהם את המידע שהצבא נתן. מרמרי ניהל מו"מ עם אבי בניהו, אז הכתב הצבאי של "על המשמר", שנסתיים בלא כלום. הוא החליט להמר על רבין.

מרמרי רצה לשבור את ה"פול", ורבין נראה האיש המתאים. הוא היה חיצוני למערכת הצבאית, אאוטסיידר: לא היו מאחוריו עבר צבאי מפואר או קשרים מחייבים עם גנרלים. קרבת השררה לא שיתקה אותו. בתפקידו בדרום סיקר בעיקר את עזה. הוא הצטיין באיסוף. ההנחה היתה שרבין יביא אל התפקיד את יכולת האיסוף שלו, ואחרים בעיתון ינתחו, ויתארו, ויפרשנו. זאב שיף, בכיר הפרשנים הצבאיים, הסכים להיות החונך שלו.

כתבים צבאיים מקבלים שירותי מידע מצה"ל רק לאחר שהצבא בודק את הרקע שלהם, ונותן להם "אמנה". האישור של רבין התעכב. הצבא נמנע מלמסור לעיתון הסבר רשמי, מסודר, לסירוב. היו רק לחישות, מסרים עקיפים, רמיזות בחצי פה על נושאים אחדים, אישיים, ועל שיחות מיותרות שניהל רבין עם הקונסול המצרי באילת, כשהיה כתב שם.

מרמרי לא השתכנע. הוא חשד ברמטכ"ל ובאלופים, שהם מנסים לסלק מהדרך כתב שאיננו שפוט שלהם. "הארץ" החליט להילחם עד הסוף. צה"ל הציע להעביר את העניין לבורר - מיצחק זמיר ועד חיים צדוק. העיתון סירב. המלחמה נמשכה שלוש שנים, נפתחה בדן שומרון ונסתיימה באהוד ברק. בסופה צה"ל נכנע. איתן רבין קיבל את האמנה שלו.

בכתב-התביעה שלו מצטייר רבין כקורבן במלחמה לא-לו. "הנתבעת ("הארץ") הנחתה את התובע להילחם בכל כוחו ברשויות הצבא ובבכיריו. הוא ידע כי מלחמה זו עלולה לטרפד לו מקומות עבודה ומינויים בעתיד... אבל היה מוכן לעשות למענה הכל".

איתן רבין היה העיתונאי עם הטייפ. עמיתיו מספרים עליו שהקליט הכל: בגלוי או בסתר, שיחות לפרסום ושיחות לא לפרסום. ההתמכרות לטייפ מקורה במגבלה טכנית: רבין התקשה לרשום. הוא היה מביא לעיתון מסמכים כתובים או סרטי-הקלטה. כך גם הרגיע את החששות שלהם מפרסומים לא מבוססים: הכל, או כמעט הכל, היה מתועד.

על-פי החוק הישראלי, מי שמשתתף בשיחה רשאי להקליט אותה בסתר. זאת להבדיל מהחוק האמריקאי, שמחייב אדם לבקש רשות מבן-שיחו לפני שהוא פותח מכשיר (לינדה טריפ, למשל, מחוללת פרשת לווינסקי, עברה על חוקי מדינת מרילנד כאשר הקליטה את שיחותיה עם מוניקה מבלי ליידע אותה. למזלה, קיבלה חסינות מהחוקר המיוחד, קנת סטאר).

רבין הקליט, ואת הקלטותיו השמיע לעורכיו ב"הארץ". זה התחיל מהצורך לוודא עובדות, והפך למציצנות לשמה. העורכים, שספונים בדרך-כלל במשרדיהם, רחוק מ"השטח", נהנו הנאה גדולה כאשר שמעו את האלוף, שמתחנף לרמטכ"ל בגלוי, מקלל את האמא שלו בסתר. כל הרכילות המטכ"לית גונבה לאוזניהם, מכלי ראשון. רבין היה לגיבור מערכת "הארץ".

גם מי שמצדיק את חוק האזנות-הסתר כפי שהוא, יתקשה להתלהב מהחיזיון הקולי הזה. מקור, שנפגש עם עיתונאי לשיחה בארבע אוזניים, רשאי לצפות שהדברים שהוא אומר יישארו בארבע אוזניים. "הארץ", עיתון עם דימוי חְנוני, בחר להתפרע במקום הלא-נכון.

ואכן, הרשמקול לא נעצר במחנה מטכ"ל: הוא הופעל על-ידי רבין בחשאי בפגישות עבודה במערכת "הארץ". כך, מכל מקום, השתכנעו עמיתיו ועורכיו. ההקלטות היו הסיבה המכרעת לפיטוריו, והן עומדות עכשיו ברקע חקירת המשטרה. צאו וראו מה טייפ מנהלים קטן, עם קסטות מיני, יכול לעשות.

חלק ממה שליקט רבין בחריצותו הגיע אל דפי העיתון: מסמכים, ציטוטים, הערכות. תקוותו של מרמרי, לספק לקורא מידע שצה"ל לא שש לפרסם, התמלאה. כלי תקשורת אחרים הלכו בעקבות "הארץ": חיפשו בקיעים בחומות הצבאיות; יזמו כתבות בנושאים לא נוחים. "רבין", אומר מרמרי, "היה גורם מדרבן בעיתון. היתה לו השפעה סביבתית טובה. הרושם היה, שאין דבר שקורה במערכת הביטחון שהוא לא יודע".

▪ ▪ ▪

לפני שמונה איתן רבין לכתב צבאי, ביקש מרמרי מרן כסלו, המשנה לעורך לשעבר, לבדוק טענות שהועלו נגדו בתחום האישי. כסלו בדק, והגיע למסקנה שאין בטענות כדי לעצור את המינוי.

אבל הבעיות האישיות של רבין רק העצימו. הוא צבר עוד ועוד חובות, למוסדות ולפרטים, ולא הצליח לשלם. עיתונאי, איש טלוויזיה, שחתם לרבין על ערבות, מספר שיום אחד הופיעו בביתו המעקלים, להכין רשימת רכוש. למזלו, את החוב הזה רבין שילם.

בכתב-התביעה שלו לבית-הדין לעבודה הוא מאשים בהסתבכות את החלטת "הארץ" למנות אותו לכתב צבאי. "המעבר מבאר-שבע לתל-אביב הכניס את משפחת התובע לסחרור כספי, שאין לתובע כל מוצא ממנו".

רבין הוכנס בעיתון ל"תוכנית הבראה". הוא לא הצליח לעמוד בה. הנהלת החשבונות בעיתון התייצבה נגדו. הסקופים, שפעם חילצו אותו מהסתבכויות אישיות, הפכו לנדירים. חומה של אי-אמון קמה בינו לבין עורכיו.

מרמרי חשב על שינוי. כתב לענייני משטרה? אי אפשר, בגלל הסיוע שהגיש רבין למשפחת אלפרון. אולי כתב בצפון? הוא בנוי להיות שריף מקומי, כמו שהיה באילת ובבאר-שבע. החיים בצפון זולים, יחסית לתל-אביב. אולי ישתקם.

רבין סירב. יום אחד שמע מרמרי שרבין מאשים אותו שניצל ושיקר אותו ושיש לו הקלטות, כביכול. הוא שיגר לרבין מכתב פיטורין. "נודע לנו", כתב, "שאתה מציע ברבים מידע המתבסס - לטענתך - על שיחות מוקלטות שקיימת איתי בעניינך".

בכתב-התביעה שלו אומר רבין שעזרתו לאלפרון היתה "פעילות הומניטרית". חובות כספיים כבדים, הוא מציין, יש גם לעיתונאים אחרים. מרמרי, הוא קובע, הבטיח לי שאשמש כתב צבאי כל עוד הוא מכהן כעורך. הפיטורים הם הפרת הבטחה.

▪ ▪ ▪

חקירת המשטרה מתמקדת בשלוש מתלונותיו של רבין. האחת מעלה חשד, שהעיתון ניסה לסחוט ממערכת הביטחון מודעות; השנייה עניינה דברים שהקליט רבין מפי תא"ל גיורא ענבר, מפקד יחידת הקישור ללבנון, בעת מבצע "ענבי זעם". ענבר הוא גיסו של מרמרי. החשד הוא שבהוראת מרמרי נעשה ניסיון לטפל בסרט, כדי לרכך את דברי ענבר. התלונה השלישית נוגעת לניסיון של "הארץ" לחשוף את פרטי מחלת הסרטן של אמנון ליפקין-שחק, כאשר כיהן כסגן רמטכ"ל.

"הארץ" ידוע בהקפדה שלו על הפרדה בין מערכת למודעות. קשה להניח שהחוקרים ימצאו שם חומר להיאחז בו. אשר לענבר, שניים מהכתבים שנוכחו בתדריך מספרים שרק רבין הקליט, בטייפ הזעיר שלו. ההקלטה היתה גרועה. קשה מאוד היה ללמוד ממנה, מה בדיוק אמר ענבר - ש"אנחנו לא מרשים" לפרס להפסיק את המבצע, או ש"אנחנו לא מרגישים" שפרס מפסיק את המבצע.

כל הכתבים היו במטולה, לרגל המבצע. כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית של קול-ישראל, הלכה עם הסרט לאולפן שלה, במלון "שלג לבנון", העבירה אותו לסרט גדול ושידרה. "לא היה מה לבשל", היא אומרת. אחר-כך דרש ממנה רבין את הסרט שלה. היא סירבה. הוא מונח עכשיו בארכיון הרדיו.

התלונה שמתקשרת בבירור לעורך "הארץ" נוגעת לחקירה במחלתו של ליפקין-שחק. במדינה רווחו שמועות על מחלת הסרטן של שחק. מרמרי החליט שיש עניין לציבור במצבו הבריאותי של סגן הרמטכ"ל. הוא ביקש מכתביו לבדוק. על-פי החשד, אשת כתב בכיר בעיתון, שעובדת במרכז רפואי גדול, גנבה למען "הארץ" את תיקו הרפואי של שחק.

"פעלנו ללא דופי", טוען מרמרי. "אני לא צדקן ולא מגלגל עיניים. צריך היה לעשות את העבודה, ולא תמיד אנשים סטריליים יודעים לעשות אותה הכי טוב".

לטענתו, כאשר התברר לעיתון שהמחלה אינה חמורה, שאין בה תופעות לוואי ושפרטיה ידועים לכל מקבלי ההחלטות, החליט לא לפרסם בינתיים דבר. שנה אחר-כך נודע לשחק ש"הארץ" חקר במחלתו, והוא החליט לחשוף את הפרטים בעצמו, בראיון לרון בן-ישי ב"ידיעות אחרונות".

שחק זועם עד היום זעם רב על "הארץ". לפני חודשים אחדים הוא נפגש עם איתן רבין, שפירט באוזניו מה שפירט במשטרה. שחק האמין לרבין.

החקירה הטביעה את חותמה על קומת-המערכת ב"הארץ". עובדים שעזבו נחקרו. כל מריבה, כל מינוי, כל פרישה, כל הסדר כספי, נידונים לפרטיהם. "מעריב", עיתונו החדש של רבין, שש לפרסם בעמודי החדשות שלו את תצלומי בכירי "הארץ", בכניסה המוכרת כל-כך אל תחנת המשטרה. הדימוי של העיתון נפגע. אנשים ניזוקו. שמו של רבין אולי הולך לפניו, אבל נקמתו הלכה אחריו.

מה הלקח שלך, שאלתי את מרמרי. "הלקח שלי", אמר, "הוא שאנחנו צריכים להיות יותר סולידיים במיון הכתבים. קוראי העיתון יפסידו, אולי. תגיע אליהם פחות אינפורמציה. אבל התהליך יהיה יותר מבוקר. סף לקיחת הסיכונים צריך לעלות".

גיליון 17, נובמבר 1998