הביקורות המושמעות תדיר על אופיים הלא פטריוטי של אמצעי תקשורת תורנים, כמו גם ההסתייגויות מביקורות אלה, מחמיצות כמדומה את הנקודה המרכזית שיש להדגיש בכל התייחסות לעניין: פטריוטיות אין משמעה תמיכה גורפת ובלתי מותנית בכל מעשה המבוצע על-ידי המדינה או בשמה.

לאהבת המדינה כשלעצמה אין משמעות כל עוד לא קיימת בתוך אהבה זו התייחסות לתוכן הערכי, המוסרי והרעיוני המהווה את תשתיתה של המדינה. מבחנם האמיתי של כלי התקשורת, בכל הנוגע לפטריוטיות שלהם, איננו במידה שבה הם מדגישים בדיווחיהם את הצלחות צה"ל והדמוקרטיה הישראלית, כדרישת ראש הממשלה, אלא במידה שבה הם מעמידים בפני צה"ל והדמוקרטיה הישראלית את הדרישה לשמור על הנורמות ההומניות והאתיות הנדרשות ממדינה השואפת להיות אור לגויים. מי שמלהג מבוקר עד ערב בשבחי עצמו ומדינתו איננו פטריוט הוא סתם שחצן מן השורה. מורשת נביאי ישראל מחייבת את הפטריוטים האמיתיים לעמוד בשער, להוכיח ולהילחם על קיומה הרוחני של המדינה, שהוא חשוב לא פחות מקיומה הפיזי.

במבחן הזה אמצעי התקשורת שלנו עומדים בהצלחה מועטה להדאיג. במקום להרחיב את גבולות השיח הציבורי, ולבחון באופן רציני גם את עמדותיהם של אלה הנתפסים כנמצאים מחוץ לקונסנזוס, מעדיפים מרבית העיתונאים להסתופף בחיקה החמים של האחדות, במיוחד בעתות משבר. מסגרות המדיה שבתוכן מוצגים הנושאים המסוקרים תואמות תמיד את עמדותיו של מרכז הגמוני וצר שוליים: ערבי יוצג דרך פריזמה בטחונית, חרדי דרך פריזמת הסירוב לשרת בצה"ל.

האפשרות שדעותיו של אזרח ישראלי ערבי או חרדי הן לגיטימיות, בדיוק כמו אלה של העיתונאי היהודי החילוני, אינה עולה כלל על דעתו של זה האחרון. מבחינתו, כל תפיסת עולם שאינה עולה בקנה אחד עם הלאומיות הציונית הבטחונית, במובנה השבלוני ביותר, מהווה איום שיש להזהיר את הציבור מפניו. לכן העובדה שאמצעי התקשורת אכן נותנים, כהגדרת אריאל שרון, "במה לגרועים שבאויבי ישראל" אינה רלבנטית כלל. ה"אויבים" הללו, מבפנים ומבחוץ, מובאים אך ורק כדי להנציח את הסטריאוטיפים הקיימים בקרב רוב רובם של אזרחי המדינה, כאשר העיתונאים תוקפים ומנגחים אותם, מלעיגים עליהם, והכל בשמה של הדרישה להיות "ביקורתיים".

פטריוט חזק יודע שעוצמתה של מדינה טמונה ביכולתה להתמודד עם ריבוי הדעות והאמונות של היושבים בקרבה, מתוך ההבנה שאין לאיש בלעדיות על התבונה. פטריוט חלש סבור שיש לו ולבני דמותו מונופול על אהבת המדינה, ובתוקף כך הוא מרשה לעצמו לקבוע מה פטריוטי ומה לא. למרבה הצער, דומה שחלקים לא מעטים בתקשורת הישראלית מאוכלסים דווקא בפטריוטים מהזן השני.

גיליון 38, מאי 2002