בימים האחרונים מתמודדת ירושלים עם גל פיגועים נוסף, אחד מיני רבים. כדי לדבר על המצב ריאיין הבוקר רזי ברקאי, מנחה התכנית "מה בוער" בגלי-צה"ל, את מפקד מחוז ירושלים, ניצב יורם הלוי. אחרי שהתעניין במצב השוטרים שנפצעו קשה באחד מאירועי הדקירה האחרונים, ניסה ברקאי להבין האם יש מודיעין מוקדם לפיגועים האלו. לניצב הלוי לא היו בשורות בהקשר הזה.
ברקאי הבין ללבו: "הקטע הקשה הוא שלא מדובר בהוראות של פיקוד עליון או של תאים מסודרים. מתעורר צעיר או מתעוררת צעירה בבוקר ומקבל או מקבלת החלטה ספונטנית לצאת עם סכין ולדקור". "זה מה שקורה לצערנו, אין לנו מודיעין תשתיות", ענה ניצב הלוי.
ברקאי החליט לנסות ולהבין את המכניזם של גלי הפיגועים, שהרי כידוע, דברים לא קורים סתם כך; כפי שגפרור לא סתם נדלק (מישהו מדליק אותו), כפי שכדור לא סתם מתגלגל (מישהו מגלגל אותו), כפי שאדם לא סתם נדרס (מישהו דורס אותו), כך גלי פיגועים לא סתם מתחילים.
לכן ברקאי שאל: "אתה יודע להגיד לנו, יורם הלוי, איך הגל הזה דועך, ואיך הגל הזה מתחיל מחדש? יש איזשהו רציונל מאחורי זה?". הלוי ניסה להתחמק: "תראה, אני לא יודע לדבר על רציונל, אני לא יודע לתרגם גלים... אנחנו בכוננות מלאה".
ברקאי לא ויתר. "כן, אבל בכל זאת, היו כמה חודשים של שקט והשאלה היא... האם אתם מנסים לנתח מה גורם לזה להירגע ומה גורם לזה להתפרץ שוב פתאום". הלוי ביקש שלא להתייחס לשאלה באופן ישיר, בטענה שהוא לא יודע לתת תשובה ברורה, אבל ברקאי לא הרפה. "אחד ההסברים זו תקופת התפר הזו, בין החגים המוסלמים, שהאחרון שבהם הסתיים לפני כמה ימים, לבין חגי תשרי, זה נכון?".
ניכר היה שהסברה של ברקאי משעשעת את ניצב הלוי, שתיאר בהרחבה כיצד אין לשוטרי המחוז שלו יום אחד להירגע. "יש את חגי ניסן, אחר-כך רמדאן, אחר-כך חג הקורבן ואחר-כך חגי תשרי – הכל מחובר, כמעט אין לך יום אחד שהוא פנוי, ואם הוא פנוי, הוא מוכרז יום זעם", אמר. ברקאי: "אבל בפעם הקודמת מצאנו איזשהו רציונל, וזה הסערה סביב הר הבית ואל-אקצה, שכנראה הלהיטה שם את הרוחות... אתה לא יודע להצביע על איזשהו גורם בימים האחרונים שהדליק שוב את המדורה הזו?".
מה שמרתק בשיחה הזו הוא לא מה שיש בה, אלא מה שחסר בה; לא מה שמדברים עליו, אלא מה שמחליטים שעליו לא מדברים. בשיחה הזו יש הרבה טקסט אבל אפס קונטקסט, ויודע כל אדם שמנהל שיחה שללא הקשר אין לשיחה כל משמעות. היא רצף של הברות שמתחבר למלים, שמתחבר למשפטים שאין להם משמעות אמיתית.
בחירת המלים של ברקאי מתארת בפני המאזין עולם שבו דברים מתרחשים יש מאין, במפתיע, מסיבה לא ברורה. ברקאי מתאר מציאות שבה ערבי או ערבייה נורמטיביים מתעוררים יום אחד ומחליטים לצאת ולדקור יהודים. לפני רגע הם היו אזרחים טובים, משלמי מסים, מנדנדים את הילדים על הנדנדה השכונתית, יוצאים איתם לגלידה אחרי שהם חוזרים מיום עבודה במשרד ואז, מעשה שטן, חייזר משתלט עליהם וכמו זומבים הם נשמעים לקול בתוך ראשם שמורה להם "דקור! דקור! דקור!".
הייתכן? ברקאי מנסה להבין איך זה קורה. הוא לוחץ על הלוי לתת סיבה, שהרי על פניו אין שום עילה לכך שערבים טובים יחליטו לאבד את חייהם רק כדי לדקור יהודים. בפעם שעברה, הוא אומר, עוד יכולתי להבין למה הם דוקרים – היה את הסיפור הזה עם אל-אקצה – אבל מה לכל הרוחות הם רוצים עכשיו? מה הקטע? אתם יודעים להסביר "מה גורם לזה להתפרץ שוב פתאום"?.
"מה בוער" היא תכנית רדיו יומית, חלק חשוב ב-News Cycle הישראלי. היא עוברת על העיתונים של הבוקר, על מהדורות החדשות של ערב קודם, מספקת למאזין תיאור מז'אנר הכרוניקה, ועליו היא מנסה להוסיף שכבה של הסבר. אבל ההסבר הוא כמעט תמיד הסבר מקומי, רגעי, זמני, נקודתי.
מהבחינה הזו, ברקאי והלוי שותפים לאותו הפשע: הם מחליטים שלא לדבר על הדבר עצמו. הם לא מדברים על חמישים שנות כיבוש, הם לא מדברים על המצב בשכונות מזרח ירושלים, על המחסומים, על העוני, על הייאוש מכך שיום אחד יימצא פתרון, על הקיפאון המתמשך והיעדר המשא-ומתן, על תחושת חוסר האונים, על המיאוס מההנהגות בשני הצדדים, על הוואקום שמושך לתוכו קיצונים, על ההתנכלויות של המתנחלים, על הרציחות של הערבים שמובילות לתגובות של יהודים שמתחזקות את מעגל הדמים, ועל שאר גורמי המאקרו שהם התשתית האמיתית שמאפשרת, דוחפת ומעודדת את גלי הפיגועים האלו.
המאזינים של "מה בוער" זכו הבוקר לתיאור של כרוניקה. הם שמעו שהמשטרה נמצאת בכוננות גבוהה, שהיא עושה ככל יכולתה, או במלים אחרות – הם לא למדו כמעט שום דבר חדש. הדבר היחיד שהם בכל זאת למדו הוא שאם יש קונטקסט או הסבר הרי שהוא מקומי (נניח העלייה להר הבית), ואם אין כאלו בנמצא או אז אין כל הסבר שיכול לשפוך אור על המצב. כל שנותר לעשות הוא למשוך בכתפינו, להסתגר בבתים, לקחת נשימה עמוקה ולהמתין שיעבור; אם זה התחיל ללא סיבה, זה בטח ייגמר ללא סיבה.
נחכה.