ביום שישי האחרון כתב כאן עמיתי אורן פרסיקו על טקסט יוצא דופן של יובל גורן ב"הארץ", שמשרטט את דיוקנאותיהם של פרקליטי החשודים בפרשת דודו טופז. לטקסט של גורן אף הוצמד מקרא מצולם שמבאר את הקשר בין עורכי-הדין ללקוחות שלהם. קשה להאמין שיש מישהו ב"הארץ" שחושב שיש מישהו מבין הקוראים שבאמת מעניין אותו את מי מייצג עו"ד זאב וישניה (את משה אוחנה) או על מי מגן עו"ד אבראהים כנעאנה (על איימן זבידאת). אגב, התרומה היחידה של כנעאנה לטקסט של גורן התמצתה במשפט: "מרשי כופר שהיה בזירה". ברצינות?! עצרו את מכונות הדפוס.

יש להניח שגם עורכי-הדין שבהם מדובר מבינים שהסיבה היחידה ש"הארץ" מספק את הסקירה המופרכת הזו היא להחניף להם. כתבה כזו מבוססת על ההנחה שיום אחד הפרקליטים הללו יתקשרו לכתב וילחשו לו פרט עסיסי מהחומר שנמצא ברשותם.

מצד שני, בואו לא ניתמם. סיפור טופז הוא הסיפור התקשורתי הגדול ביותר של השנה, סיפור שהצליח לחלץ מ"ידיעות אחרונות" טיפול השמור בדרך כלל למלחמות אזוריות, אסונות טבע בינוניים, פיגוע רב-נפגעים או הופעה של מדונה. אין להתפלא לכן שאמצעי התקשורת יוצאים מגדרם כדי לחזר אחר עורכי-הדין, ובעולם התקשורת חיזור משמעותו חשיפה. הדבר היחיד שעיתונאי יכול לתת בתמורה לנדיבותו של עורך-הדין הוא אינצ'ים (בעיתונות מודפסת) או זמן שידור (בעיתונות האלקטרונית). העובדה שהאינצ'ים ניתנים בנדיבות חסרת פרופורציה עוד לפני שניתנה תמורה כלשהי היא שגורמת לתחושת אי-הנחת, אבל מילא.

בואו נניח רגע בצד את מקרה טופז, שממנו קשה להקיש משהו על דבר כלשהו, ונעבור למקרה ארצי יותר. אשה בת 58 מאזור השרון ביקשה להתגרש מבעלה. קורה. לפני שבע שנים עבר הבעל להתגורר ביחידת דיור הנמצאת בשטח הבית, בעוד האשה נשארה בבית. רשויות החוק אסרו על הבעל להיכנס לבית, אך בית-הדין הרבני קבע שבני הזוג גרים בכפיפה אחת. לפיכך ביקשה האשה להקים גדר הפרדה בין יחידת הדיור ובין הבית שלה. הגדר הוקמה, וכעת תוכל האשה לקבל את הגט המיוחל.

איך אני יודע על הסיפור המשונה הזה, שאין לו כל נגיעה לחיי, אין לו כל חשיבות או השפעה על המשך היום שלי, על המשך החיים שלי? התשובה פשוטה: קראתי אותו בידיעה של ערן נבון ביום שלישי האחרון ב"ידיעות אחרונות".

איך הגיעה הידיעה לערן נבון? האם האשה או בעלה הם קרובי משפחתו? האם הוא עשה תחקיר, יצא אל השטח לחפש סיפורים חשובים (שהרי אין מחלוקת שסיפור על אשה וגבר מהוד-השרון שמתגרשים הוא סיפור חשוב)? התשובה טמונה בצילומים.

אל הידיעה, שתופסת את חלקו העליון של העמוד, מתלווה תצלום של חומה. זוהי אינה אילוסטרציה. שלחו צלם כדי לצלם קיר אבנים. הישג עיתונאי מהמדרגה הראשונה. מתחת לתצלום הקיר מופיעים שני תצלומים בגודל תמונת פספורט, של עו"ד ענבר שמואלי ושל עו"ד גיא דנה. עכשיו הסיקור העיתונאי הזה ברור יותר.

עורכי-הדין שמואלי ודנה הם פרקליטי האשה. שמותיהם מוזכרים בטקסט, תמונותיהם מופיעות בגאון, ציטוט שלהם חותם את הידיעה. הסיפור מסופר מנקודת ראותם, כלומר מנקודת ראותה של הלקוחה, ולכן אין פלא שבדיווח מוצג הבעל כמתעלל, פיזית ונפשית. אין בסיפור תגובה של הבעל, כי זה לא סיפור; זהו קומוניקט, עסקת מכר בין קונים ומוכרים. העיתון קונה סיפור פיקנטי שאנשים יזכירו בתור לקופה בקולנוע ("שמעת על ההיא שבנתה חומה באמצע הבית שלה? ענק!"). עורכי-הדין מוכרים את הסיפור של הלקוחה, ובתמורה מקבלים אזכור ותמונה.

התקשרתי לעו"ד גיא דנה, ובמהלך השיחה הוא הבהיר לי עד כמה גבולות האינטרסים מתוחים. ראשית, הוא הדגיש, כללי האתיקה מחייבים את אישור הלקוחה לפני הפנייה לתקשורת, ואישור שכזה ניתן. אך חשוב מזה, לטענתו, פעמים רבות הלקוחות הם אלה שדוחפים לפרסום, וזאת משלוש סיבות: ניסיון להרתיע את הצד השני (שכן עכשיו הם מפורסמים), השגת יתרון במגעיהם עם הרשויות (שכן עכשיו הם מפורסמים), או הרצון להיות מפורסמים – ולמה לא עכשיו.

דנה סיפר כי במקרה הנדון, הוציא משרד עורכי-הדין שלו, שמואלי, דנה ושות', הודעה לעיתונות באמצעות משרד יחסי-הציבור שלו. ערן נבון מ"ידיעות אחרונות" קיבל אותה, יצר קשר, ולאחר מכן פירסם אותה. גם כלי תקשורת אחרים פירסמו את הידיעה, ובהם כמה מקומונים בשרון, וכן מהדורות החדשות בתחנות הרדיו והתוכנית "מה קורה" בערוץ 2, שלהן ניתנה בלעדיות עד השעה שבע בערב. לטענתו, במערכת "מה קורה" אפילו חילצו תגובה מעורך-הדין של הבעל, מה שלא נעשה ב"ידיעות אחרונות".

כולם מנצלים את כולם. הלקוחות רוצים להתפרסם כדי שיהיה להם קל יותר מול בית-המשפט (גם השופטים קוראים עיתונים). עורכי-הדין רוצים להתפרסם כי כך ייחשפו בפני לקוחות פוטנציאליים חדשים (גם הלקוחות קוראים עיתונים). העיתון רוצה לפרסם כי זה מה שעיתון עושה – מפרסם.

אז אין בעיה; זו מערכת יחסים ללא נפגעים. האומנם? האם הקורא קיבל את מה שהוא רוצה? האם הוא יצא נשכר לאחר שרכש בבוקר את העיתון רק כדי לגלות שדחפו לו סיפור שנוסח על-ידי משרד יחסי-ציבור ושמאחוריו אינסוף אינטרסים שבינם ובין חשיבות ציבורית אין דבר?

והנה עוד שאלה. האם אנו רוצים שקונטרס החדשות יתנהל על-פי קודים של תן וקח, של אינטרסים של עורכי-דין, של לקוחות שרוצים להפחיד לקוחות של עורכי-דין אחרים, כשברקע מפעפעת כל העת תאוות המציצנות של העיתון? מה קרה לסיפורים החשובים, המעניינים, אלה שנוגעים לחיינו באיזושהי דרך?

נראה, אם כן, שהסיפור על החומה שמפרידה בין הגבר לאשה הוא סיפור גדול בהרבה. הוא מספר את סיפורה של חומה אחרת, דקיקה ומתפוררת, שמפרידה בין עיתון לצהובון.