ב"הענק וגנו", אגדת הילדים המפורסמת, מגולל אוסקר ויילד מערכת יחסים מוכרת, על-זמנית, בין שליט אימתני לנתיניו: הענק חולש על הגן המלבלב ומטיל אימה על הילדים המבקשים לבקר בו, ובכך מונע מהם ליהנות מצלו ומקסמי פריחתו. הניכור המוחלט ביניהם נשבר בזכות יוזמתו התמימה של ילד קטן, וההתוודעות ההדדית מנתצת את הדעות הקדומות ומולידה קשרי חיבה חמים לרווחתם ותועלתם של שני הצדדים.
דומה שביחסיהם של ארגוני התקשורת המרכזיים עם בנימין נתניהו מתחולל בימים אלה תהליך הפוך: המפגשים פנים-אל-פנים של בכירי העיתונאים עם ראש הממשלה אמנם שוברים מחיצות, אבל גורמים לפרשנים ולכתבים לטעות בפיענוח אישיותו וטיבו של מושא סיקורם.
זה החל ברשמים הנלהבים מנתניהו שבהם שיתפו שדרני ערוץ 2 את ציבור צופיהם, ונמשך בחוויות דומות שעברו על עיתונאי ערוץ 1, קול-ישראל, גלי-צה"ל ו"הארץ". כמעט כל העורכים והפרשנים הנכבדים האלה – השמן והסולת של מערכות האקטואליה בתקשורת הישראלית – יצאו נפעמים משיחות הרקע הארוכות שניהל איתם ראש הממשלה. הדעה הכללית היתה שאת ישראל מוביל עתה איש רב-עוצמה, נחוש, בטוח בעצמו וחסר מורא. מנהיג שהוא משכמו ומעלה, שש אלי פולמוס, דבק בעמדותיו. הרקולס, לעומת הפוליטיקאים האחרים.
התיאורים המהללים האלה מותירים אותי פעור פה: הזהו ביבי? והרי הרושם שהותיר האיש הזה אצלי, רושם שהצטבר ממעקב עיתונאי של למעלה משלושים שנה, שונה לחלוטין. ייתכן וההסבר לפער נעוץ בדברים שאמר ברק רביד, הכתב המדיני של "הארץ", בתוכנית "תיק תקשורת" בסוף השבוע שעבר. רביד סיפר שמעולם לא נפגש אישית עם נתניהו – להוציא מפגש אחד של נתניהו עם חברי מערכת העיתון, לפני הבחירות של 2009, ופעם נוספת מאז נבחר לראשות הממשלה. הוא גם לא שוחח איתו טלפונית.
רביד אינו יחיד. כמוהו, כמעט כל הפרשנים והכתבים שזומנו לאחרונה לפגישות פנים-אל-פנים עם נתניהו: הם אינם מתראים איתו לעתים קרובות, אם בכלל. רביד נמצא בחברה טובה: הוא נמנה עם הכתבים והפרשנים המדיניים ששומרים מרחק ממושאי סיקורם – אם משום שזו בחירתם המודעת, ואם משום שטיב הכימיה המתפתחת בינם לבין ראשי הממשלה קובעת את גבולות הקשר ביניהם.
זה מצבם של רוב העיתונאים המסקרים את ראשי הממשלה. יש רק קומץ של כתבים שניהלו מערכת יחסים קרובה, ידידותית, עם ראשי הממשלה לדורותיהם. מבחינתם, היו לכך יתרונות רבים – נגישות גבוהה למקור מידע ראשון במעלה – אך בדרך כלל היה לכך גם מחיר מקצועי כבד: אובדן היכולת לשפוט כהלכה את התנהלותו של ראש הממשלה והחמצת הזדמנויות לזהות את כוונותיו.
כאשר עיתונאים נפגשים לראשונה עם נתניהו, או שפגישותיהם עמו נדירות, הם מתמלאים, באופן טבעי, יראת כבוד כלפי מי שנושא בתפקיד ראש הממשלה, ובעיקר – הם נחשפים למניפולציות המשוכללות שלו. נתניהו הוא רב-אמן בהותרת רושם מטעה על הזולת. לכן, כאשר עיתונאים נפגשים עתה איתו ומתרשמים מהלהט המבעבע בתוכו, מהנחישות שהוא מקרין, מהביטחון העצמי שהוא מפגין, מההתנשאות שהוא מחצין כלפי יריבים פוליטיים, מוטב שיזכרו שהם יושבים מול אדם שהוא בראש וראשונה מעמיד פנים שאין שני לו.
הנה המחשה רלבנטית: כשנפגש בראשית החודש עם עיתונאי רשות השידור אמר להם נתניהו כי הוא מצטער על הקמת תאגיד השידור, וכי המהלך הזה חמק ממנו משום שהיה טרוד בניהול מבצע "צוק איתן". בקטע אחר של השיחה הודה שההרכב האישי המסתמן של ראשי התאגיד אינו לרוחו ("ונניח שכל התאגיד הם אנשי שוברים-שתיקה"). ומה אמר נתניהו בפומבי כאשר יזם את השהיית תהליך הקמת התאגיד? "הם לא עומדים בלוח הזמנים. זה לא מתכנס". כלומר, הוא הסתיר את מניעיו האמיתיים ותלה את יוזמתו, לדחות את הקמת התאגיד, בסיבות טכניות שמקורן בתפקוד ראשיו.
זו המחשה קולעת במיוחד לכפל הלשון של נתניהו, משום שהיא נסבה על יושרתו בתחום התקשורת המסור לאחריותו. והרי עילתן לכאורה של כל שיחות הרקע שמקיים עכשיו נתניהו עם בכירי העיתונות היא קובלנותיו על כך שדיווחיהם אינם אמינים ועל כך שאין הם נוהגים בו בהגינות.
המלצה: לפני שעיתונאים נחשבים כותבים ומשדרים דברים נלהבים על אישיותו הנחרצת של נתניהו ועל אמונתו הבוערת, מוטב שיזהירו את עצמם שלפניהם אדם שהאיפור הכבד שעל פניו נועד להסתיר גם את טיבו ואת עמדותיו.