גלגלי המטוס ניתקו מן הקרקע. אורות החוף הבליחו בין העננים הקלים בשעות הערב, הלכו והתרחקו. טלטלות המטוס שככו, והיא חשה צביטה לא קלה בצד שמאל של חזה. היא דימתה בכל נקודת אור מסך קטן מרצד. הצופים המתמעטים ביומן של ערב שבת ודאי עוברים כעת לאחד משני הערוצים המסחריים, 2 או 10.
כמעט ארבעים שנה בילתה ערבי שישי באולפן. לפני שלושה שבועות הכל הסתיים. גם יו"ר הוועד אמר לה בטון שונה, "הפעם זה נגמר. הוועד המנהל החליט לסגור את האולפנים בסוף השבוע. בלית ברירה הסכמנו ללכת על מה שהם קוראים פיטורי ייעול. הם מבקשים 700, ואנו הסכמנו למחצית מזה. בלאו הכי רוב המפוטרים הם על סף הפרישה, כמוך. ומלבד זאת, תוך זמן קצר הם יגייסו עשרות חדשים במקום הפורשים. הרי את מכירה את הדלת המסתובבת ברשות השידור". היא הבינה ששמה כלול ברשימת המפוטרים. פניה החיוורות לא הסתירו את מה שבלבה. כנהוג לומר במצבים כאלה, הבשורה החניקה את גרונה. "הפעם אין על מה לדון", הוסיף היו"ר מכורסת המנהלים שלו.
הכעס הבריח אותה מחוץ לבניין והיא מצאה מנוחה רגעית ליד הגדר במגרש החניה. היא התעלמה ממבטיהם החומקים של עמיתים שהשלימו את חניית רכביהם וחייגה את מספרה המקוצר של חברתה. אולי הם יודעים ואולי לא. "את יכולה להזמין כרטיסים לקובה. כמה שיותר רחוק. הסבר בבית", פלטה קצרות לתוך השפופרת.
היא הסיטה את הווילונית כשחושך מוחלט כיסה את החלון. אצבעותיה דיפדפו בין עמודי החוברת ועיניה חיפשו את ערוצי המוזיקה. ערוץ 5 הציע פרקי אופרה בביצוע הזמרת הרומנית אנג'לה גיאורגיו. היא עיינה ברשימת האריות, וצדה שמות שכמו שיקפו את מצב רוחה המלנכולי, "Je veux vivre dans le reve, Sempre Libera". היא הרכיבה את האוזניות וכיוונה הישר לאריה מתוך "אאידה", "O Terra Addio". כיצד משתכללת הטכנולוגיה. בעידן הדיגיטלי אפשר לבחור את הרצועה בלי להמתין לקטעים הקודמים לה, חשבה ונזכרה במאבק הטכנאים שפרץ בטלוויזיה לפני שנים, עם רכישת מצלמות הווידיאו החדשות ENG, שהעלו אבק חודשים במחסן בטרם החלו להשתמש בהם.
המגיש חיים יבין משדר את מהדורת "מבט" בפעם האחרונה, 5.2.08 (צילום: מיכל פתאל)
שפחה חרוצה ואוהבת
כך כינו אותה במערכת, אאידה, כשם השפחה האתיופית באופרה המפורסמת של ורדי, ולא במקרה. היא שירתה בנאמנות בלתי מסויגת את מעסיקיה ועמיתיה במערכת. כשפחה חרוצה ואוהבת היתה לכולם. מיד עם סיום השירות הצבאי הגיעה לשערי הבניין כשומרת. עיניים בוחנות ורעבות צדו אותה והקפיצו אותה קומות אחדות למערכת החדשות. באקלים השוביניסטי של אותם הימים, זה היה כמעט המירב שאפשר להציע לבחורה צעירה.
היא לא היתה יפה, אך נעוריה מילאו את נחירי הגברים הצעירים שעמלו להרים את השידורים הראשונים על המסך הקטן. עם תום השידור היתה מתלווה אליהם להשתחרר מהמתח המצטבר בשעות מרוטות עצבים של ההפקה. רגליה היו מתרוצצות בבניין, בין החדרים ובין המדרגות. ישבנה קלט צביטות אינספור, גופה המלא ספג חיבוקים ושפתותיה המלאות נרטבו בנשיקות צרפתיות. כיום הדברים היו מסתיימים בתביעות, מבוססות כבטון, על הטרדה מינית, אבל אאידה נשארה אילמת ושומרת סודות כמוסים גם באירועים משפחתיים שבהם הכירה את נשותיהם הנבגדות של מפיקים, עורכים או מגישים עתירי מוניטין. כולם מצאו רגיעה לשעה קלה בחיקה הרך. את מתחיה האישיים נטלה עימה הביתה, ורק לעתים היה לה עם מי לחלוק את מצוקתה. בלהט מסירותה לעבודה לא התפנתה ללימודים מסודרים באוניברסיטה. רק למנזה בקמפוס בגבעת-רם הגיעה כמעט מדי יום, ובה נהגה לאכול את ארוחת הדג הזולה. באחד הימים הכירה את בעלה, סטודנט שנה שנייה לגיאוגרפיה. נישואיה התפרקו כעבור שנתיים ואחיזתה בבניין היהלומים, שהיה לביתה הראשון והעיקרי, רק העצימה. בעלה התקשה להשלים עם שעות העבודה המיוחדות שלה, עם כוננויות החירום ושובה הביתה בשעות הערב המאוחרות, ולא כבש את חשדותיו.
שהותה הממושכת בבניין הפכה אותה לצומת חברתי. היא ראתה וידעה יותר מכל עובד אחר, אך גם היטיבה לנצור את המידע השונה והסותר שהגיע אליה. כולם היו בניה, והיא צפתה בקידומם בפרגון נדיר. היא נכחה כיצד עורכים, מפיקים ותאורנים היו למנהלים בכירים. "הולך ופוחת הדור. מי היה מאמין שמקליט יהיה לכתב או תאורן ינהל את הבניין", קלטו אוזניה את תמיהות הרבים. היא נאחזה בתפקיד ולא שאפה לגדולות. "הרייטינג הולך ומתרסק. ערוץ 1 כמעט משתווה לערוץ 33. מי כבר צריך אותנו? כל זמן ששמרנו על רייטינג סביר, פוליטיקאים המשיכו לתמוך בנו ולהבטיח את תמיכתם באישור התקציב בוועדת הכספים. כעת, כשהרייטינג של החדשות צלל מתחת לחמישה אחוזים, היינו כסרח עודף". אאידה הקשיבה והחרישה. "ועד מנהל בא וועד מנהל הולך, יו"רים ומנהלים מתחלפים. הם מתגלחים על עורנו ומתברגים מאוחר יותר בפוליטיקה בתפקידים בכירים. הכל בזכות הנזק שהסבו לנו. אבל אנחנו נשארים ושומרים על גחלת השידור הציבורי", דיקלמה את הנימוקים המוחצים כמנסה לשכנע ולהשתכנע מדוע כדאי להתמיד ולא לעבור לאחד מן הערוצים המתחרים. "הרי ניסיון עשיר כמו שלך שווה ממון במערכת חדשות. כמעט כל מי שמוכשר ויכול נטש את הבניין", התגרו בה עמיתיה. אלא שאאידה האמינה שאין לה סיכוי בתחרות באותן "פרגיות", בעגה הפנימית, המוכנות, כפי שהיתה היא לפני עשרות שנים, לשמש שפחות חרוצות תמורת שכר מינימלי. "הגיל הוא גורם אכזרי, מי יעסיק בלויה כמוני?", נהגה להשיב לכל מי שתמה מדוע היא נותרה במקומה ולא מצאה עיסוק חלופי בחוץ.
ואכן השבוע, בשיחה עם יו"ר הוועד, נכחה בצדקתה. גילה המתקדם קבע את מיקומה ברשימת המפוטרים. "כל מי שמעל גיל 60 מוצעים לו תנאי פרישה משופרים", ציטט יו"ר הוועד לצטט מטיוטת ההסכם עם ההנהלה שהיתה מונחת לפניו.
"יוששי"
עגלת המגשים עם ארוחת הערב חלפה ליד מושבה של אאידה. הדיילת כיבדה את עיניה העצומות. הן רקמו חלום מתקתק בחלל החשוך של המטוס. מעבר לכוכבים המנצנצים בחוץ קרמה עור וגידים חברת ההפקה העצמאית של אאידה: החברה שלה תפיק עבור רשות השידור את היומן של ערב יום ששי. "יוששי", מילמלה את שם היומן, ואצבעות יד ימינה שירטטו בחלל את קווי הלוגו שלו. הכל בשידור חי מאולפני החברה, כפי שהיה בארבעת העשורים האחרונים, אלא שהוא יופק במחצית מן העלויות.
פרופ' דן כספי הוא ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון