אתמול הופר כלל ברזל המנחה את התקשורת הישראלית זה שנים רבות, שלפיו היא אינה נוקבות בשמותיהם של חללים, בוודאי לא חיילים, לפני שמשפחותיהם מתבשרות על אסונן מפי גורמים רשמיים מוסמכים. אתמול, בצד הלבנוני של מעבר ראש-הנקרה, הציג שליחו של חסן נסראללה למצלמות הטלוויזיה את ארונותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב – ובאופן זה קיבלו משפחותיהם את המידע המוחלט על גורל יקיריהן. היה משהו מאלף, אם גם אירוני, ברגע הזה, שהמחיש יותר מכל את התפקיד שמילאה התקשורת בתהליך הציבורי והפוליטי שהביא לעסקת החזרת החטופים.

אין כמעט מעמד אחר בחיי אדם שיאה לו צנעת הפרט כמו הרגע שבו נמסר לו על מות יקירו. והנה, בתוקף הנסיבות, נשללה אתמול בבוקר ממשפחות רגב וגולדווסר הזכות הזו: הטלוויזיה היא שהודיעה להן שיקיריהן אינם בחיים, והיא גם זו שעקבה אחר תגובותיהן לידיעה המרה. זו היתה תוצאה בלתי נמנעת מהחלטתן של שתי המשפחות לגייס את התקשורת למאבקן לביצוע עסקת החליפין. מהרגע שהמשפחות רתמו את העיתונאים למסע שניהלו, הן כמו כרתו איתם ברית לא כתובה שהשובר שלה היה לספק את סקרנותם גם ברגעים הקשים מנשוא שבהם הם מתוודעים לאסונם. בני המשפחות מילאו את חלקם: צבי רגב ובנו בני רגב יצאו לעיתונאים שהתגודדו ליד ביתם וחלקו איתם את רגשותיהם; עמרי אבני, אביה של קרנית גולדווסר, שיתף את הכתבים בתגובתה הנסערת של בתו למשמע ההודעה הרשמית על מות בעלה.

האירוניה שבמעמד בצד הלבנוני של הגדר גלומה היתה בכך שחרף הליווי התקשורתי הצמוד למו"מ על העסקה, לתהליך קבלת ההחלטות בארץ ולהוצאתה אל הפועל – לא ניתן היה לפצח את הסוד: האם החיילים חיים או מתים?

בתצלום: מצלמות הטלוויזיה מתעדות טקס הדלקת נרות לזכר שני חיילי צה"ל החטופים (פלאש 90)

החזרת החטופים אינה רק פרק ראוי לשינון על תהליך קבלת ההחלטות של הממשלה בישראל, אלא גם לקח מאלף על מעמדה של התקשורת בארץ והשפעתה על שיקוליהם של מנהיגי המדינה. שוב הוכח, למי שהיה זקוק לתזכורת, עד כמה התקשורת אינה רק צופה בהתרחשויות או משקפת אותן, אלא נוטלת חלק פעיל בהתפתחותן, אם לא בהיווצרותן. לפני כמה שבועות החליטו משפחות רגב וגולדווסר להפר את כללי המשחק שהכתיבה הממשלה ולא להסתפק עוד בתפקיד פסיבי במאמץ המדיני להחזיר את יקיריהן. כשתקדים רון ארד לנגד עיניהן, החליטו שתי המשפחות להפעיל לחץ ישיר על הממשלה כדי להניע אותה להחליט לסכם עסקה עם החיזבאללה. לשם כך יצרו מגע עם התקשורת וניהלו באמצעותה את השדולה להחזרת שני הבנים הביתה. התוצאה היתה יעילה להפליא: בתוך זמן קצר הצליחו משפחות החיילים להטות את הכוחות בתוך הממשלה לטובת סיכום העסקה, למרות התנגדותם של ראש המוסד וראש השב"כ וחרף הסתייגותו ופקפוקיו של ראש הממשלה. המכבש שהפעילו שתי המשפחות עורר בציבור גל אהדה עצום לתביעתן, וזה הכריע את הממשלה. האמצעי שהביא לידי ביטוי את הלחץ היתה התקשורת, שלא רק ניתבה אל עבר מקבלי ההחלטות את סערת הרגשות שחוללה עמדתן של שתי המשפחות, אלא גם נקטה, ברובה, עמדה שתמכה בתביעתן.

כמו במלחמה, כמו בכלכלה, כמו בחקירות משטרתיות של אנשי ציבור, כמו במו"מ מדיני – כך גם במיקוח על שחרור חטופים: הקרב הוא על התודעה, והוא שקובע את התוצאה המעשית. משפחות שני החיילים השכילו להתנהל מול התקשורת – בעיקר באמצעות כישוריה הטבעיים של קרנית גולדווסר – וזו נסחפה, לרוב, אחר תביעתן. המציאות הזו מכבידה, מטבע הדברים, על יכולת התמרון של הממשלה במו"מ ועל עצם כושרה לקבל החלטות לפי שיקול דעתה. זה מצב בעייתי, אך דומה שאין מנוס אלא להשלים איתו: בחברה דמוקרטית, במאה ה-21, התקשורת היא חלק ממחזור הדם של ניהול ענייני המדינה, ומשקלה בתהליכי קבלת ההחלטות גדל והולך. לא ניתן לבלום את התהליך הזה: קריאות חסודות לתקשורת לגלות אחריות ולרסן את עצמה לא ייענו בגלל טיבם של העיסוק העיתונאי ותנאי התחרות שבהם מתנהל שוק התקשורת; נסיונות שלטוניים לכפות על התקשורת להתנהג באופן שונה צפויים לכישלון, מאחר שהם מנוגדים לאופיה הדמוקרטי של המדינה.

בעיקר יש לזכור כי התקרית שבה נהרגו ונחטפו אהוד גולדווסר ואלדד רגב התרחשה בעידן שבו דיווחו עליה מיד מאות ואלפי ביפרים, טלפונים ניידים, מחשבי כף יד ואתרי אינטרנט. אין להנהגת המדינה יכולת לשלוט על אינספור הערוצים שבאמצעותם זורם המידע. העסקה עם החיזבאללה שבה והוכיחה שעל הממשלה להשלים עם נוכחותה המסיבית של התקשורת בקרבתה – ולכלכל את צעדיה בהתאם.