איני יכול לקבוע מי צודק בכל נקודה בוויכוח על העובדות בין מיקי רוזנטל לאיתי רום מ"גלובס". למשפחת עופר ודאי שאיני מאמין. אבל ויכוח בין שני עיתונאים קשה לי יותר לשפוט.
חשוב להדגיש, ב"להאמין" אינני מתכוון רק לקבלת הטענה שהעובדות שמוצגות בסרט "שיטת השקשוקה" הן אמיתיות, אלא גם, ובעיקר, שהסיפור המוצג ב"שיטת השקשוקה" מסופר בצורה מלאה ומדויקת ככל האפשר. בכל מקרה, את הנראטיב של הסרט, זה שמספר לנו על אין-האונים של האזרח הקטן מיקי רוזנטל במלחמתו בבעלי השררה, אני בהחלט לא מקבל.
הנראטיב הזה שגוי, מזיק, ויש קשר בינו ובין הטענות על אי-דיוקים עובדתיים, או למצער ההשמטות של מידע רלבנטי מהסרט.
נכון שמשפחת עופר היא משפחה עשירה ומקושרת, וקל להזדהות עם החשש של רוזנטל כשהוא יוצא לעימות חזיתי מולם. אבל רוזנטל הוא לא האזרח הקטן מיקי. רוזנטל הוא אחד העיתונאים המפורסמים והמשפיעים בישראל. אמנם המשרד שלו, כפי שהוא מיטיב להדגיש בסרט, הוא חדרון קטן, צפוף ומבולגן, אבל העוצמה הציבורית שיש למיקי רוזנטל אינה עניין של מה בכך.
למשפחת עופר יש כנראה קשרים בעייתיים עם רפי גינת, וגם הבעלות של משפחת עופר על כלי תקשורת מרכזי כמו רשת מטרידה. אבל הנגישות של רוזנטל לכלי התקשורת גדולה פי כמה. כשרוזנטל מגלה סקופ במהלך התחקיר לסרט, הוא הופך בתוך יום לכתבת שער בעיתון. רוזנטל הגיש בעבר תוכניות טלוויזיה והוא עדיין עיתונאי טלוויזיה פעיל בזמן צפיית שיא. בזמן המאבק על הסרט התייצבו לצדו, למרות המורא שמטילה משפחת עופר, רבים וחשובים מאנשי התקשורת בישראל, וגם לא מעט פוליטיקאים.
את הסצינה שבה מיקי רוזנטל יושב אצל פרקליטו רונאל פישר (אגב, לא ממש עורך-דין זוטר), וזה מזהיר אותו מפני האיום הכבד שנשקף לכל היקר לו, כבר ביקר מעל במה זו חנוך מרמרי. אבל מעבר לכך, קל לדמיין סצינה דומה מתרחשת בפגישה של עידן עופר עם יועצי התקשורת שלו:
"עזוב", הם יגידו לו, "לא סתם קוראים לו בולדוזר. הוא לא יוותר. הוא יעביר הרצאות בכל הארץ. הוא ימכור את הדי.וי.די של הסרט באינטרנט ויעלה אותו ליו-טיוב. יראו את הסרט הזה בישיבה מיוחדת של הכנסת, בכל הסינמטקים בארץ יערכו עצרות הזדהות, באוזן-השלישית תהיה הקרנה שבועית, יעשו כנסים מיוחדים על העניין הזה ויהיה על זה ערך בוויקיפדיה. במקום להיזכר כבוני הארץ ומתורמיה הגדולים, בהינף סרט אתם תיהפכו לברונים השודדים של המזרח התיכון. עידן, תשאל את עצמך טוב-טוב אם אתה רוצה בכלל להיכנס לזה".
רוזנטל, ואחרים, רתחו על זה שבמקום תגובה לקונית כמקובל, קיבלו האחים עופר כחצי שעה של זמן אוויר להציג את סרט התגובה שלהם. זכותו של רוזנטל לזמן אוויר ארוך פי שלושה נראית לנו מובנת מאליה. אסור לטעות: טוב מאוד שלמיקי רוזנטל יש כזאת נגישות לכלי התקשורת. מצוין שלאחים עופר יש פחות נגישות, וטוב יהיה אם הקשרים שלהם בעולם התקשורת יצטמצמו לאפס. כי מיקי רוזנטל הוא עיתונאי, והאחים עופר לא.
וכאן הקשר בין הנראטיב של "האזרח הקטן הלוחם בבעלי השררה" ובין אי-הדיוקים בסרט שעליהם הצביע תחקיר "גלובס". עולה חשש שבלהט הקרב המעיט רוזנטל בחשיבותה של האחריות שבאה עם העוצמה האדירה שיש לעיתונאי כמוהו. קשה להשתחרר מהתחושה שיוצרי הסרט ידעו שהם משמיטים פרטים רלבנטיים – העובד המרואיין בהרחבה בסרט, שהפסיק לעבוד במפעלי הברום שנים לפני שעברו לבעלות האחים עופר, הוא רק דוגמה אחת. אבל כשאתה מרגיש כמו דגיג שנאבק בלווייתן, זה אולי נראה פחות נורא לשלוח כמה אגרופים מתחת לחגורה. מי ששוכח כמה עוצמה יש לו, עלול לשכוח את האחריות שהיא מביאה איתה.
בראיון עם עפר שלח ורביב דרוקר לפני כמה חודשים, ענה עידן עופר לשאלה בנוגע לעוצמה האדירה של משפחת עופר שהופנתה כולה נגד מיקי רוזנטל במשיכת כתפיים מתפלאת כאומר, "על איזה עוצמה אתם מדברים?". אינני יודע אם מיקי רוזנטל קורא את הטור הזה, אבל לפחות הדמות שמצטיירת בסרט היתה כנראה מגיבה לטור באופן דומה. שניהם מיתממים.
המאבק מסביב לסרט "שיטת השקשוקה" לא היה אף פעם מאבק בין דוד לגוליית, אלא בין שני ענקים. זה שואב את כוחו מעושרו האגדי, וזה מתמיכת הציבור ואמונו ומהנגישות לעולם הטלוויזיה. עיתונאים חייבים לזכור שהעובדה שהם אינם בעלי הון עתק אין משמעותה שאין להם עוצמה. יש להם עוצמה רבה, וטוב שכך. זקוף ראשך, מיקי רוזנטל. 80% מהציבור תומך בך.
רינו צרור קובע ש"נכון להיום התקשורת שלנו לא יכולה לכסות את בעלי ההון, נקודה". לא רק שזו קביעה שעל רקע הקרנת "שיטת השקשוקה", על רקע המספר המרשים של קטעי עיתונות המוצגים בסרט עצמו ועל רקע המבול של העיסוק התקשורתי בנושא קשה להבין על איזה בסיס עובדתי היא נשענת, אלא שהיא גם מחזקת את הנראטיב של העיתונאי חסר הכוח שנאבק בכוחות אדירים.
זהו אינו הלקח שצריך להילמד. הלקח שעולה מן הפרשה הוא שאכן עיתונאים נאלצים לעתים להתמודד עם כוחות שקשה להתמודד מולם, אבל הם יכולים להם! ראוי שעיתונאים יזכרו את העוצמה הזו שעומדת לרשותם, אחרת הם עלולים לשכוח לרגע גם את האחריות הכבדה שבאה איתה.