מסתבר שהשבדים חוצפנים. אני תמיד הייתי בטוח שהאיטלקים הם החוצפנים, אולי אפילו הספרדים, אבל השבדים? לא הייתי מאמין עליהם. אבל מסתבר שטעיתי. הכותרת הראשית על רקע אדום של "ידיעות אחרונות" קובעת הבוקר: "השוודים חוצפנים". כותרת הגג, על רקע שחור, מסבירה מדוע הם חוצפנים: "ממשלת שוודיה מסרבת לגנות המאמר האנטישמי". כבר נרגעתי. מסתבר שלא כל השבדים חוצפנים – זו רק ממשלת שבדיה שמסרבת לגנות.
כותרת המשנה של הכותרת הראשית (רקע אדום) ממשיכה לתופף בתופי הטם-טם: "זעם בישראל בעקבות המאמר שהאשים את צה"ל בסחר אברים של פלסטינים". שוב נרגעתי. מתברר שהלשון היחידה המוכרת ב"ידיעות אחרונות" היא לשון ההכללה. "השוודים חוצפנים" ובישראל "זועמים". אמנם אני לא זועם, אני רק מנסה לצלוח איכשהו את עמוד השער של "ידיעות אחרונות", ולא כל-כך מצליח.
אז בישראל "זועמים" ש"שהשוודים חוצפנים" בגלל שהם מסרבים "לגנות" ולכן נתניהו "שלח מסר חריף". אני לא היסטוריון של תקשורת, אבל אני מוכן להמר ש"הודעות הגינוי" הפכו פופולריות רק עם הופעתם של אמצעי התקשורת ההמוניים. אחרי הכל, מהו גינוי? מילון אריאל מסביר שמדובר ב"מתיחת ביקורת שלילית על מישהו או משהו". ממשלת ישראל וגם איתן הבר, שכותב טור ב"ידיעות אחרונות", אינם מוכנים לעבור לסדר היום על המאמר שפורסם בעיתון השבדי. הם רוצים שממשלת שבדיה תמתח עליו ביקורת שלילית. כיוון שממשלת שבדיה אינה מוכנה למתוח עליו ביקורת שלילית, השבדים חוצפנים, ואני, כך הבנתי, זועמים.
ג'ון לנגשו אוסטין היה ודאי מתרשם מהוויכוח שמתחולל בין שתי המדינות סביב הדרישה החד-משמעית של ישראל לגנות את המאמר שלא גונה על-ידי החוצפנים. אוסטין היה פילוסוף של השפה והוא טבע את המונח "מעשה אילוקוציוני" או "מבע אילוקוציוני". הכוונה במלה המשונה הזו היא לקטיגוריה של מלים שעצם אמירתן היא המעשה עצמו. לדוגמה "אני מכריז בזאת על הקמת מדינת ישראל". זהו. יש מדינה. כי אני הכרזתי וההכרזה כמוה כמעשה. למעשה ההכרזה היא המעשה. עכשיו לכו לרקוד הורה. או צ'ה-צ'ה-צ'ה. או מה שלא רוקדים היום כשמכריזים על מדינה.
הגינוי הוא חבר של כבוד בקטיגוריה הזו. לגינוי אין משמעות אמיתית במציאות. זה לא שלאחר שממשלת שבדיה אומרת "מגנה אני!", יוצאים שומרי המלך אל עורך ה"אפטון בלאדט" כשהם רכובים על סוסים לבנים, חובטים בישבנו עשר פעמים וחוזרים אל הארמון. משמעות הגינוי נעוצה בעצם הגיית המלה: "מ-ג-נ-ה", שלאחריה לא קורה שום דבר חוץ מזה שהיא נאמרה ופורסמה בכלי התקשורת. כיוון שהחוצפנים אינם מתכוונים להגות אותה, אני זועמים.
הדרישה לגינוי ופרסום הגינוי (עדיף נא-למחצה ואם אפשר חריף) הפכה בעולם שנברא בצלמם של אמצעי התקשורת לדרישה שכיחה וחביבה במיוחד. כך למשל פירסמה אוניברסיטת בן-גוריון גינוי לדבריו של מרצה שלה, שפירסם מאמר ב"לוס-אנג'לס טיימס", הקורא להטיל חרם בינלאומי על ישראל. המרצה פירסם את דבריו בעיתונות, ולכן האוניברסיטה מפרסמת הודעה לעיתונות ובה היא מגנה. אם היא לא היתה מפרסמת את הגינוי, זה לא היה גינוי – זו היתה נזיפה אישית. אתה לא קורא למישהו למשרד שלך ולאחר מכן כותב בתיקו האישי: "העובד גונה". הגינוי חייב להתפרסם ברבים, אחרת הוא לא אפקטיבי, הוא לא מבצע את עבודתו. מהי בדיוק עבודתו? ובכן, עבודתו חשובה וברוכה – לגנות.
הגינוי הפך כל-כך נפוץ שאפילו רשות העתיקות, שעוסקת בדרך כלל בעתיקות ולא בגינויים, מצאה לנכון לגנות את הקונגרס הארכיאולוגי העולמי על כך שאירגן כנס בינלאומי ברמאללה ולא הזמין אותה. משום כך הרשות מגנה את הקונגרס. כנראה אף אחד לא הזהיר את הקונגרס לא להתעסק איתנו, כי אנחנו זועמים. כעת, לאחר הגינוי, אין ספק שהקונגרס מרגיש מגונה לאללה.
מצד אחד, זה די משמח לשמוע שאני זועמים בגלל שהשבדים החוצפנים לא פירסמו הודעה שעצם משמעותה הוא לא כלום בריבוע. זה משמח כי יש לי הרגשה שבימי דוד המלך אף אחד לא היה מחכה להודעת גינוי המופנית לפלישתים. תחת זאת, חרון אפו של אלוהים היה נכנס לפעולה, וזה היה נגמר בכמה אלפי הרוגים לכל הצדדים. בעת המודרנית, לעומת זאת, אפשר להתעצבן דרך אמצעי התקשורת. נתניהו לא באמת זועם. הוא זועם כשהמזגן שלו לא עובד בלשכה, אבל דרך העיתון אפשר לתאר אותו כזועם ואפשר לגדף קצת את השבדים. מה הם כבר יעשו? יפסיקו לשלוח לכאן סלמון?
מצד שני, זה די עצוב לשמוע שישראל הפכה לבכיין של השכונה. מאמר המערכת של "הארץ" היטיב לכנות את התגובה הישראלית כ"תגובה הזויה". למעשה ההתבכיינות הישראלית הדורשת אקטים מילוליים ריקים מתוכן הפכה בשנים האחרונות לדפוס קבוע. כך, לדוגמה, יו"ר הכנסת רובי ריבלין כעס שהאפיפיור לא הביע במהלך ביקורו בארץ "הבעת צער כנה על שואת היהודים". משרד החוץ דרש מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית. אבו-מאזן שמע על הדרישה הזו, התפלץ ואמר: "העבודה שלי היא לא להגדיר את מדינת ישראל. תכנו את עצמכם איך שאתם רוצים". חוצפן. עכשיו אני באמת זועמים!