מסאלם פאקס ועד לוולווט, מרוברט סקובל ועד מר בראון – בכל רחבי העולם מעלים את הבלוגרים על נס. יש המכתירים אותם כנציגים של עיתונות חדשה, "עיתונות אזרחית", וטוענים כי הבלוגוספירה ירשה את מקומה של התקשורת המקצועית בכל הנוגע לסקופים ולסיפורים. בחוגי המדיה החדשה מלת הבאזז האחרונה היתה "ווב 2.0" – קונספציה הגורסת בין השאר כי תוכן עצמאי הנכתב על־ידי גולשים ובלוגרים ייטול מהעיתונות המסורתית את מעמדה. אלא שסקר שנערך על־ידי מכון המחקר PEW בארצות־הברית נועץ סיכה לא קטנה בבלון הזה: בעוד שהתקשורת ממהרת לחבק את הבלוגרים ולקשור להם כתרים – רובם כלל אינם רואים עצמם כעיתונאים. על־פי הסקר, רק כשליש מבעלי הבלוגים בארצות־הברית מגדירים עצמם עיתונאים. חלוקה של הבלוגרים לפי תחומים מגלה כי שיעור העוסקים בחדשות זעום. רוב הבלוגרים גם לא טורחים לבצע פעולות עיתונאיות כמו אימות עובדות, ייחוס מקורות או פרסום תיקונים: 35% שוקדים לאמת עובדות לעתים קרובות, ואחוז זהה יוסיפו קישור לחומר המקורי. ברם, רק 15% מהבלוגרים מצטטים באופן ישיר וברור מקורות אחרים, ורק 11% מהבלוגרים יפרסמו תיקון אם שגו בדבריהם. אם מצרפים את הנתונים, מקבלים תמונה ברורה: גם על־פי המדד החיצוני של פעילות עיתונאית וגם על־פי ההגדרה העצמית, מרבית הבלוגרים אינם עוסקים ב"עיתונות אזרחית", הם פשוט מספרים על חייהם לכל העולם ומוצאים פורקן יצירתי בכתיבה.

נכון שעדות או מכתם שיפרסם בלוגר כלשהו עשויים להיות הסיפור הגדול הבא בתקשורת הממסדית, אך הנקודה החשובה היא שלרוב הדבר לא נעשה במתכוון או בכוונה לזכות בהכרה ופרסום (על־פי המחקר, רק 7% מחפשים זאת). הגלישה השיטתית בבלוגים אינה שונה מעבודתו של כתב שטח היוצא לעיר ומשוחח עם העוברים ושבים. הבלוגוספירה כמקור בלתי אכזב לסיפורים? בהחלט כן. כעיתונות אזרחית? עדיין לא.

גיליון 65, נובמבר 2006