"כן לרפורמה לא לחיסול", במלים אלה פתחו 500 עובדי הטלוויזיה החינוכית את מודעת המאבק שהם מנהלים נגד דו"ח האוזר, שהוזמן ואומץ לאחרונה על-ידי שרת החינוך, לימור לבנת. דו"ח שיישומו יביא לחיסול הטלוויזיה החינוכית במתכונתה הקיימת, ויהפוך אותה ל"צעצוע משרדי" על שולחנה של לבנת.
לא קל לי, כעובדת של הטלוויזיה החינוכית בשלוש השנים האחרונות (רכזת מערכת בתוכנית "תיק תקשורת"), המכירה במקצת את המערכת ואת האנשים העובדים בה, לומר זאת בפומבי, אבל לבנת צודקת באבחון מרכזי שלה: על הטלוויזיה החינוכית לעבור טלטלה מבנית משמעותית ביותר כדי להפוך לנכס השידורי הציבורי החינוכי המרכזי במדינה, לגוף טלוויזיוני שיציב אלטרנטיבה וייצר תוכניות איכותיות חפות משיקולי רייטינג. ערוץ 1 כבר מזמן אינו ממלא את המנדט החשוב הזה, והערוצים המסחריים עושים בסך-הכל מה שהם אמורים לעשות - להזרים כסף רב לבעליהם. יש להניח שזו מטרתם האמיתית של חברי הוועדה שכתבו את הדו"ח, שרובם אנשים הגונים, הבקיאים בשוק התקשורת הישראלי, אבל אפשר וראוי להתווכח אתם על הפתרון שהם מציעים - הקמת גוף אנורקטי (של כשישים עובדים), תלוי לחלוטין במנכ"ל משרד החינוך והשר הממונה, שתפקידו יסתכם בהזמנת תוכניות ממפיקים פרטיים על-פי צרכים ותכנים שהמשרד יקבע.
הטלטלה אכן חייבת לבוא והיא תכאב ללא ספק, אולם, בסופו של התהליך, הטלוויזיה החינוכית צריכה לצאת מחוזקת. בראש ובראשונה יש לנתקה מחיבוק הדוב של משרד החינוך ולאפשר לה להתנהל כגוף תקשורת חי, יצרני, יצירתי ועצמאי, במימון ממשלתי ובפיקוח ציבורי של אנשי חינוך, תרבות, כלכלה ותקשורת בוודאי לא של פקידי ממשלה ועסקני מפלגות, עושי רצון אדוניהם, הפוליטיקאים.
איור: תמיר שפר
עובדי החינוכית, שהעניקו לנו כילדים את נכסי צאן ברזל התרבותיים שעליהם גדלנו, כמו "רגע עם דודלי", "פרפר נחמד", "זהו זה", "עניין של זמן" ו-"Here We Are", עוברים זה כמה שנים שינויים קשים לעיכול. מאז שפרש המנכ"ל המיתולוגי, איש המפד"ל, יעקב לורברבוים, התחלפו ארבעה מנכ"לים, שלא תמיד היו מקובלים על שרי החינוך, היושבים על ברזי התקציב. תקציבי הטלוויזיה קוצצו משנה לשנה בעקביות, כשבמקביל היה צורך לייצר יותר שעות שידור משום שהפקות החינוכית התפרסו באופן חוקי על פני ארבעה ערוצי שידור (ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 23 ולאחרונה נוסף גם ערוץ 10). שוק התקשורת הישראלי התפתח מאוד בשנים אלה, נוספו עשרות ערוצים מקומיים ומיובאים במסגרת מדיניות "השמים הפתוחים" של לבנת בהיותה שרת התקשורת. הטלוויזיה החינוכית אמנם המשיכה להפיק תוכניות איכותיות כמו "הכל אנשים", "זומביט", "תיק תקשורת", "חוצה ישראל", "פרפר נחמד" ו"בחדר של חני", אולם מרבית שידוריה איבדו את זהותם ואפיונם.
במהלך השנים הפסיק חלק גדול מהעובדים להיות רלבנטי ויצרני, ובמקום שיתרחש תהליך טבעי של התייעלות והזרמת דם צעיר, נוצרה אנומליה לא בריאה שגרמה לניפוח מספר העובדים מעל ומעבר לדרוש.
הוותיקים בעלי התקנים סירבו לפרוש עם פנסיה של עובדי מדינה (ובצדק!), ביודעם שאף אחד לא מחכה להם בחוץ עם הצעה לתפקידים יוקרתיים, ומאידך לא ניתן לפטר אותם בשל היותם עובדי מדינה. הם ממשיכים לבוא מדי בוקר, להחתים את הכרטיס ולהסתובב במסדרונות בעיניים מושפלות, מיואשות וחסרות מוטיבציה. אולי כאן המקום להדגיש כי לא מדובר בכל העובדים הוותיקים. חלקם ממשיך כמובן לעבוד ולייצר גם היום, בתנאים לא פשוטים ובציוד מיושן, תוכניות מקוריות, מרתקות ואיכותיות, כשנסיונם וכשרונם הרב הם עדיין מקור השראה למי שחפץ בלימודי טלוויזיה מעשיים. חלק אחר דווקא מעוניינים לעבוד, אך בשל הקיצוצים התמידיים בהיקף ההפקות לא נמצאת להם עבודה. העובדים החדשים התקבלו במתכונות העסקה שונות ומשונות, דרך חברות כוח-אדם, עובדי משימות חולפות וכן כפרילנסרים, אם בחוזים אישיים כתובים ואם בעל-פה. התוצאה: תעסוקה לא יציבה שמספקת משכורת לא קבועה ללא כל תנאים סוציאליים.
כך התפתחה שכבה של עובדים (שאינה מייצרת אך ממשיכה לקבל שכר) ששווים יותר, ושכבה של עובדים (שבפועל מתחזקים את מרבית התוכניות, אך מקבלים שכר רק כשיש עבודה ונשלחים הביתה לפגרת הקיץ ללא שכר) ששווים פחות.
לבנת אולי אינה יודעת זאת, אבל כבר במצב המעורפל הנוכחי היא נחלה הצלחה גדולה: העובדים הקבועים בטלוויזיה החינוכית, המממנים היום מודעות מכיסיהם שבהן הם קוראים "כן לרפורמה לא לחיסול", הם אלה שבעבר דחו יוזמות להנהגת רפורמה הם אלה שתמכו בוועדים החזקים שלא אפשרו לאף מנכ"ל לבצע תהליך התייעלות ולפטר אפילו עובד אחד. עובדי "כן לרפורמה לא לחיסול" הבינו בדרך הקשה, אמנם, ורק כשהחרב הונחה על צווארם, שלא ניתן להמשיך במצב הנוכחי כי הוא גובל בשחיתות ציבורית. הם אלה שצריכים כעת לגלות אחריות ובגרות ולשלוח חלק גדול מחבריהם הביתה כדי להציל את מקום עבודתם הגוסס. כולם ידעו זאת מזמן, אבל איש לא העז לבטא את הדברים בפומבי. אולי רק בחדרי חדרים או בשיחות נפש בקפטריה. היום, אחרי הדו"ח והצהרת לבנת על יישומו עד אפריל 2003, כבר מדברים על כך בגלוי.
ייתכן שהפִסקה הבאה תעלה לי במקור פרנסתי (שכן אני פרילנסרית ולא עובדת תקן קבועה), אולם לא רק העובדים, ושרי החינוך לדורותיהם, אחראים למצבה הקריטי של החינוכית גם ההנהלות הכושלות נושאות בחלק גדול מהאשמה. חלקן ניסו להציע תוכניות רפורמה, אך לנוכח התנגדות הוועדים החזקים והמלחמות שניהלו מולם (לעתים תוך הכפשות מכוערות בעיתונות), התייאשו מהר מאוד, ומיקדו את דאגתם בפרישה מסודרת, עם שורה מכובדת ברזומה שהקפיצה אותם לתפקיד הבא, ופנסיית מנכ"ל.
"אנו מוכנים להתייעל כדי לשרוד ולחדש את ימי הזוהר של הטלוויזיה כקדם, ואנו מחפשים מנהיג, אבל מסתכלים למעלה ולא רואים אותו", אמר-זעק אחד העובדים הוותיקים באחת מישיבות החירום הרבות שהתקיימו בחודש שעבר. הוא נענה במחיאות כפיים סוערות של רוב העובדים. תנאי בל יעבור להצלחת תהליך ההבראה הוא שבראש המערכת אכן יעמוד אדם מקצועי וכריזמטי, בעל רקע תקשורתי ורצוי גם כלכלי, וחשוב מכל - שאינו מתוך המערכת. מנהיג אמיתי שיידע לעמוד בלחצים (ויהיו כאלה) ולא יחשוש לבצע מהלכים בלתי נעימים (ויהיו גם כאלה), ובמקביל יידע, בחוכמה וברגישות, לגייס לצדו את עובדי החינוכית בשעת המשבר הקשה, ולהוביל אותם לתקופה טובה יותר.
דו"ח האוזר, על הטלטלה שחולל, יכול וצריך להפוך ממגף דורס ומשפיל למנוף, לקטליזטור של ייעול והבראה - ובשום אופן לא של חיסול - הטלוויזיה החינוכית. ואם הבראת הטלוויזיה החינוכית תהפוך לדגם של הצלחה, מישהו יעז לבצע טיפול שורש דומה גם ברשות-השידור, שבעיותיה של החינוכית נראות כמחלות ילדות חולפות לעומת מה שמתרחש אצלה.
אורלי בר-קימה עובדת כפרילנסרית בטלוויזיה החינוכית
גיליון 40, ספטמבר 2002