יש אירוניה בכך שימים ספורים בלבד לאחר שיעקב נמרודי, יו"ר מועצת המנהלים של "מעריב", הורשע בעבירה שיש עמה קלון על סעיף 244 לחוק העונשין התשל"ז 1977 - שיבוש מהלכי משפט, ולאחר שמאמציו של נמרודי להקל בעונשו באמצעות מכתבי המלצה מידידים ותיקים כראש הממשלה שרון ונשיא המדינה לא הצליחו למנוע את ההחלטה של בית-הדין, שמשמעותה היא שנמרודי לא ראוי לשמש יותר בתפקיד יו"ר מועצת המנהלים של העיתון - מפרסם "מעריב" כתבה ראשית מתוקשרת מאוד, הפותחת בהבלטת הסעיף בחוק העונשין שלפיו הורשע נמרודי ומדגישה את החומרה היתרה שבעבירה של שיבוש מהלכי משפט.
במבט שני מתברר ש"מעריב" לא התבלבל וגם לא ניסה לתת דוגמה דרמטית לעיתונות אובייקטיבית. הכתבה נסבה באופן ישיר ומוצהר על המוציא לאור של "ידיעות אחרונות" המתחרה, ארנון מוזס.
מבחינה מקצועית, כתבה ארוכה ומייגעת זו היא ללא ספק אחת מכתבות התחקיר הגרועות שפורסמו בעיתונות היומית בשנים האחרונות. יואב יצחק, שהיו לו בעבר הישגים לא מעטים בתחום העיתונות החוקרת, עבר כאן על כמה כללי יסוד של כתבת תחקיר אמינה ואיכותית.
ראשית, כפי שהוא עצמו מעיד בכתבה, הוא אינו זבוב על הקיר או משקיף אובייקטיבי אלא צד, ולא סתם צד, אלא צד פעיל ולהוט שהגיש תביעות דיבה נגד מוזס (תביעות שבית-המשפט החליט לא להתערב בהן, בלשונו של יואב יצחק, ולמעשה לדחותן). אך הליקוי העיקרי נעוץ ביחס בין מטרת הכתבה לבין האמצעים שעומדים לרשות הכתב החוקר הזה. יצחק רוצה שאנחנו נקבל את התיזה שאם ארנון מוזס אינו מורשע בבית-המשפט ויושב בכלא, זו תוצאה לא של נקיון כפיו אלא של כוחו העצום. אך בכתבה אין מסד מוצק של עובדות המשכנע בצדקת הטענה הזו.
כל אדם סביר יכול להניח שמו"ל של עיתון מונופוליסטי, המרכז בידו כוח עצום שביכולתו להשפיע על המוניטין של אישים ומוסדות, מסוגל מבלי להתאמץ, אפילו מבלי לנסות, לזכות ביחס מועדף מצד גורמים שונים. כתבת תחקיר על אדם כזה יכולה להיות חשובה ומשכנעת רק אם הכותב מצליח להוכיח שמעבר למצב העניינים הצפוי, יש עובדות המצביעות על שימוש ישיר וברוטלי מצד המוציא לאור בכוח שבידיו כדי להשיג טובות הנאה אישיות תוך הפרה של החוק. בכתבה הנדונה לא הובאו עובדות נחרצות להוכחת ההנחה הזו, אלא בליל של שברירי עובדות, חלקים של נרטיבים, רמזים וסיפורים ממוחזרים, שאינם מצטרפים יחד לטענות חדשות כבדות משקל.
זו כנראה עובדה שקליעים חדרו לביתה של מיכל, רעייתו לשעבר של ארנון מוזס, בזמן ההליך המשפטי ביניהם בעת שהותה בארה"ב, אך יש מרחק גדול בין האירוע הזה לבין ההאשמה המרומזת המופיעה בכתבה, כאילו המו"ל של "ידיעות אחרונות" עומד מאחוריו. בכתבתו חושף יואב יצחק חוסר מודעות לכלל זהב שמדריך כל חוקר רציני: לכל אירוע יכולים להיות פירושים לגיטימיים אחדים עד שהעניין מתברר, וגם אז לא תמיד המסקנה היא נחרצת. לכן, במצבים של אי ודאות או חוסר ידע, הרצון ליצור דימוי של קשר סיבתי חד-משמעי איננו הגון.
מצוקתו של יצחק כתחקירן, הנשען על מצע עובדות לא מוצק דיו, באה לידי ביטוי בכתבה בכמה אופנים. יצחק מאשים, למשל, את בנק לאומי שפעל מול לקוחתו מיכל מוזס באופן שבא לשרת את רצון הלקוח הגדול שלו, ארנון מוזס, על חשבונה. על פניה, ההאשמה נראית סבירה למדי, אך תגובת הבנק המובאת בכתבה נראית משכנעת לא פחות. כתבה איכותית אינה משיגה את מטרתה באמצעות הכלל שאם זורקים בוץ על מישהו, משהו תמיד נדבק. עליה לשכנע את הקורא שיש כאן בוץ ולא מים בלתי מזוקקים. גישתו של יצחק מתאימה לסגנון של כתבות בעיתונות צהובה, לא בעיתון המכבד את עצמו.
יואב יצחק מבקש בכתבתו לשרטט דיוקן מלא של ארנון מוזס, לתארו כחמקן, כאישיות כוחנית וכדומה. יכול להיות שאבחנות אלה נכונות, אך הכותב אינו מבסס אותן מספיק. נראה שהוא חש בכך בעצמו ולכן הוא מרשה לעצמו להיכנס כפסיכולוג מדופלם לעמקי נפשו של מושא הכתבה ולקבוע שהתנהגותו מוסברת על רקע טראומה שעבר, כביכול, כשהיה מעורב בתאונת דרכים בנערותו. ואולי הזכיר יצחק את הדבר כדי להשחיר עוד יותר את דמותו של מוזס. בכל מקרה, אין לתאונה (שבה הועמד אביו לדין והורשע) ולהתנהגותו כמו"ל ולא כלום. לפסיכולוגיה בגרוש הזו מצטרפת הפרה בוטה נוספת של כללי עיתונאות מקצועית: הניסיון להשתמש בהשקפות של שופט בורר, בנושא הכללי של ביזור הבעלות בעיתונות הכתובה, כדי להסיק מהן לאן הוא עשוי להוביל את פסק הבוררות בסכסוך הגירושים שבין ארנון מוזס לאשתו.
כל עיתונאי מכיר את הכלל המפורסם שמציג ה"ניו-יורק טיימס" לעיתונאים העובדים בו: "זכור, אתה לא הסיפור ולא חלק מהסיפור". הכלל הזה אינו מדריך את יואב יצחק במקרה הנדון. קטע שלם בכתבה מאזכר את ספריו, את אתר האינטרנט שהוא מנהל ואת מלחמותיו הפרטיות נגד מוזס (בשם "הגילוי הנאות"). לא פחות מטריד שבקטע "תגובות" המופיע בסוף הכתבה לא מוכן יצחק להשאיר, כמקובל בדרך-כלל, את השטח הקטן להבאת דבריהם של מושאי כתיבתו הוא מתערב בגרסתם ומשיג עליה.
האם למרות הליקויים האלה (ואחרים) יש בכתבה הזו עניין ותועלת לציבור?
התשובה היא חיובית.
הכתבה מזכירה לקוראים שיש מונופול בעיתונות הכתובה בישראל, שיש מו"לים כוחניים בשני העיתונים הגדולים ומחזקת את הרושם שאין הם בוחלים בכל שימוש שהם יכולים לעשות בעיתוניהם כדי להטיל רפש זה בזה. עם כל ההבדל החשוב בהתנהלות שני המו"לים (נמרודי הורשע ומוזס לא), המצב בעיתונות הכתובה בישראל מעודד פרסונליזציה של העימות בין שני ענקי התקשורת במקום תחרות המשביחה את עיתוניהם.
יואב יצחק מסב תשומת לב למאבקים על חלוקת הבעלויות ב"ידיעות אחרונות" ועל התפתחויות אפשריות בתחום זה. יש במידע הזה עניין ציבורי ממדרגה ראשונה, ומשום כך זה, אולי, החלק החשוב בכתבה. גם תהליך מינוי קרוב של עורך חדש לעיתון המונופוליסטי במדינה הוא פריט מידע חדש ומעניין, אם אכן יש דברים בגו.
למרות צדדים חיוביים אלה בכתבה, יש מבחינה ציבורית צד טרגי-קומי בכך שבמקום לקבל כתבת תחקיר מלאה ומפורטת, שהיא כה דרושה וחשובה לבחינת התנהלותו של מו"ל העיתון הגדול במדינה, קיבל הקורא לא יותר מאשר פרק נוסף בהתגוששות אישית לא נקייה בין מו"ל "מעריב" לבינו.
גיליון 41, נובמבר 2002