ביומיים האחרונים עמלה השדרית איילה חסון להוכיח לציבור הצופים במהדורת החדשות של הערוץ הראשון את השפעתו החמורה של טוקבקיסט לא מוכר על יציבותה המתערערת של מפלגת קדימה. במיומנות של בלש חוקר מוכיחה לכאורה חסון כי מאחורי סדרה של טוקבקים שפורסמו בפייסבוק [תיקון טעות: בגרסה קודמת נכתב כי הטוקבקים פורסמו באתר "יאללה קדימה"], ושהתיזו בוץ על כמה מראשי המפלגה, כולם יריביה של ציפי לבני, עומד עסקן מסוים של המפלגה, המכהן במנגנונה. לפי הגילוי של חסון, אותו איש הפעיל סטודנט שניסח את הטוקבקים המכפישים כשהוא חותם עליהם בשמות שונים ומשונים.
יומיים קודם לכן נשאה דברים נשיאת בית-המשפט העליון, דורית ביניש, בפני תלמידים בבית-הספר הריאלי בחיפה, ומנתה את הטוקבקים בתוך שורת הגורמים הפוגעים במעמד בית-המשפט. ביניש שיתפה את הציבור בתובנה הזו יממה לאחר שמכוניתו של שופט בית-המשפט המחוזי בחיפה, משה גלעד, הוצתה במה שנראה כמעשה התנכלות מכוון. ההיקש המתבקש מאבחנתה של ביניש היה – הטוקבקים הם ממחולליה של אווירת ההסתה נגד מוסדות השלטון, במיוחד נגד מערכת אכיפת החוק.
הצגת פורמט הטוקבקים כאויב הציבור מס' 1 היא קריקטורה. לא הטוקבקים שכתב פלוני בפייסבוק מזעזעים את יסודותיה של קדימה ולא הטוקבקים המשתרשרים באתרים למיניהם סודקים את אמון הציבור במערכת המשפט. הקרע בקדימה הוא עובדה פוליטית ממשית כמו שהירידה באמון הציבור במערכת המשפטית היא נתון סטטיסטי מובהק.
התופעות הללו הן תוצאות של תהליכים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים – ולא של קשקשת אינטרנטית. קדימה שסועה בתוכה בגלל יריבויות אישיות, מחלוקות אידיאולוגיות והתנגשויות של יצרים; בתי-המשפט הולכים ומאבדים את יוקרתם מפני שכוחות ריאליים – פוליטיקאים, פרקליטים, רבנים, עיתונאים – מערערים על אמינותם ועל חוכמתם.
שלושה ימים לאחר שהנשיאה ביניש האשימה את "הלשון המסיתה" הרווחת באינטרנט (בין השאר) בהעכרת דמותו של בית-המשפט, פירסמה טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות" את חוות דעתו המלומדת של סגן פרקליט מחוז ירושלים, אורי קורב, על אמינותה ואיכותה של מערכת אכיפת החוק. הפרקליט הדעתן אמר לסטודנטים שלו בין השאר ש"חלק גדול מהשופטים הם חמורים", ובכך אכן הוכיח לא רק מי חמור במערכת המופקדת על הבטחת שלטון החוק, אלא גם מי קודח חורים ביסודותיה.
ובכל זאת, הגיעה השעה להתמודד ברצינות ובשיטתיות עם השלכותיה של הטוקבקיאדה על השיח הציבורי. גם כשהיא לא הגורם העיקרי המחולל תהליכים שליליים, היא בוודאי משפיעה על עוצמתם ועל כיוונם. גם כשמודעים לכך שהטוקבקים הם רק הדהוד של המציאות, גם שלוקחים בחשבון שהם רק משקפים הלכי רוח – לא נכון להתעלם מהכוח הניכר הגלום בהם לעצב את האווירה הציבורית, ובסופו של דבר גם לשנות את המציאות בפועל.
מלים הזעיקו עמים למתרסים, הביאו למהפכות ושינו את ההיסטוריה; אין אפוא סיבה לסבור שלמלים המרצדות על מסכי המחשבים בתוך פורמט הטוקבקים אין כוח דומה (לפחות).
שלוש בעיות בסיסיות ניתן לזהות כיום במוסד הטוקבקים: ההתחזות שהוא מאפשר לכותבים, החופש שהוא מאפשר להם להפיץ לשון הרע, היותו שטח הפקר לדיון ללא כללי משחק וללא מגבלות אתיות.
הרציונל מאחורי ההתנהלות הזו של הטוקבקיאדה – ידוע: זו הדמוקרטיה במיטבה, טוענים חסידי השיטה, זו הנוסחה המביאה לידי מיצוי מושלם את חופש הביטוי. רוצים לומר, הטכנולוגיה המקוונת מאפשרת לכל אדם לתת דרור למחשבותיו ולרגשותיו בלי שיהיה עליו להיתקל במחסומים שהציבה בפניו בעבר התקשורת המסורתית. אלא שלתענוג הזה יש מחיר יקר, והחברה לא מצאה עד כה דרך לתעל אותו לתוך מנגנון שקלול סביר.
בתי-המשפט, בארץ ובעולם, נקראים מדי פעם לתת את הדעת לדיבה המופצת באמצעות הטוקבקים. הם עדיין מתלבטים כיצד להתייחס אליה ומוציאים מתחת ידיהם פסקי דין סותרים בעניין זה. על כפות המאזניים אכן עומד המתח בין חופש הביטוי המוחלט השמור לטוקבקיסט ובין זכותו של מושא כתיבתו להגנה על שמו הטוב. בעוד שבעולם העיתונות המסורתית, ההתמודדות עם המתח הזה מתנהלת על-פי חוקים, פסיקה משפטית ומסורת אתית – בתקשורת המקוונת השדה הזה עדיין פרוץ.
שתי התופעות הבעייתיות הנוספות הגלומות בטוקבקיאדה – ההתחזויות וההתנהלות ללא כבלים אתיים – אינן מטופלות כלל. זה מצב הזועק למענה: עולם התקשורת המקוון, על ארגוניו ובמותיו, אינו רשאי להשלים עם המצב הנוכחי המתיר לטוקבקיסטים לא להזדהות, לאחז עיניים כאילו הם מדברים בשמם של אנשים רבים, ולהפיץ ללא מגבלות דברי בלע, כזב ורשע. שקיפות ויושר הם תנאי יסוד להפצת מידע ודעה בתקשורת המסורתית, וכך צריך להיות גם בתקשורת המקוונת.