שימו לב: הכתבה שלפניכם לא יכולה להיכתב.
בתקופת הבחירות הגיע לאחד העיתונים מסמך שצפוי היה לזעזע את המערכת הפוליטית - המסמך היה ההוכחה האחרונה בתחקיר עיתונאי שעליו שקדו בעיתון זמן רב, ועיקרו החשד שראש הממשלה המכהן קיבל שוחד. מערכת העיתון רגשה - מידע כזה, ובייחוד בעיצומה של מערכת בחירות, הוא חומר נפץ של ממש, חגיגה עיתונאית. לקראת אחר-הצהריים סיים ב’ לכתוב את כתבת התחקיר. ראש הדסק היה מרוצה, העמיתים בעיתון פירגנו. בסביבות השעה שמונה בערב השתנתה האווירה: עורך-הדין של העיתון התקשר ובפיו בשורה - פרקליטו של ראש הממשלה שכנע את בית-המשפט למנוע את פרסום הכתבה. שופט בית-המשפט המחוזי בירושלים קיבל, במעמד צד אחד, את עתירתו של הפרקליט ואסר לפרסום את שמו של החשוד. במערכת הבינו מיד את משמעות המהלך: במקרה של חשד נגד ראש הממשלה, שמו של המועמד הוא הסיפור.
כיצד התאפשרה הפסילה?
במהלך הכנת התחקיר הפנה ב’ שאלות לראש הממשלה ולגורמים שונים בלשכתו. במקביל, מתלונן אנונימי הוביל לפתיחתה של חקירה משטרתית סביב אותם חשדות. כשהתגבשה כתבת התחקיר פנה ב’, כמקובל, לראש הממשלה כדי לקבל את תגובתו הרשמית. ראש הממשלה סירב להגיב. שעה קלה לאחר מכן פנה ראש הממשלה, באמצעות פרקליטו, לבית-המשפט. השופט התחשב בבקשת העותר לדון בעתירה במעמד צד אחד. תנאי הדד-ליין שבהם עובדים כלי התקשורת מספקים לעותר עילה לבקשת דיון דחוף, שהרי לאחר הפרסום אין עוד טעם בעתירה. השופט השתכנע שמסגרת הזמן לא מאפשרת את זימון נציגי העיתון. כך לא התאפשר לעיתון להציג את עמדתו. חוק בתי-המשפט, שתוקן זמן קצר קודם לכן, איפשר לשופט לאסור על פרסום שמו של חשוד, או פרטים העשויים לזהותו, "לרבות כל פרט אחר מפרטי החקירה" כדי למנוע "פגיעה חמורה בפרטיות...".
איור: יערה עשת
התחקיר נגנז. ראש הממשלה הוסיף להוביל בסקרים וזכה בבחירות בניצחון ברוב סוחף.
ב’ משוכנע שראש הממשלה הוא ש"ארגן" את התלונה שהובילה לפתיחת החקירה. השאלות שהופנו ללשכתו הדליקו אצלו נורת אזהרה: בלשכה הבינו שפרסום התחקיר יוביל ממילא לפתיחתה של חקירה משטרתית. בכך שיזם תלונה רשמית נגדו - כך סבור ב’ - מנע ראש הממשלה את הפרסום שסיכן את מועמדותו.
הסיפור הוא, כמובן, בדיוני בדיוני, אך לא כל-כך דמיוני. ערב פיזור הכנסת ה-15, ב-17.12.02, עבר ברוב של 43 חברי-כנסת תיקון לחוק בתי-המשפט. לפי התיקון אכן רשאי בית-המשפט לאסור על פרסום שמו של חשוד או כל פרט אחר מפרטי החקירה במקרה של פגיעה חמורה בפרטיותו של אדם. זה שנים שמתגלגלות בכנסת יוזמות חקיקה שמטרתן המוצהרת היא למנוע הרשעה ציבורית מוקדמת של מי שאשמתו לא הוכחה בבית-המשפט. ועדה ציבורית בראשות השופט אליהו וינוגרד, שהוקמה כדי לגבש המלצות בסוגיה זו, המליצה על חקיקה. בכנסת פעלו נציגים מטעמה של מועצת העיתונות ונציגים של העיתונים כדי לשכנע את המחוקקים לגנוז את החקיקה. בפועל, כך טענו, הפרטיות שלהגנתה יוצאים חברי-הכנסת היא של אנשים ידועי שם, שהם אלה שהתקשורת מתעניינת במעשיהם. בשלב מסוים התגבשה פשרה: חבר-הכנסת מיכאל איתן (ליכוד) יזם שינוי בחוק שקבע שהכלל לגבי חקירת אנשי ציבור יהיה פרסום, למעט מקרים חריגים. נציגי העיתונים השלימו עם ההצעה משום שסברו שהיא מקהה את עוקצו של החוק, אשר נועד, כך חששו, להגן על אנשי הציבור.
אולם ערב פיזורה של הכנסת ה-15 הגיש חבר-הכנסת חיים דרוקמן מן המפד"ל הסתייגות מן התיקון של איתן. הנימוק שנתן היה שאין להבדיל בין אנשי ציבור לאדם מן היישוב (שלגביו נקבע בחוק כי שופט רשאי לאסור פרסום שמו אם שוכנע כי יגרום לפגיעה בפרטיותו). האומנם? אפשר להעלות על הדעת כמה הבדלים: ברור שאנשי ציבור מוותרים במידה מסוימת על זכותם לפרטיות. הציבור זכאי למידע עליהם, בוודאי כאשר הם חשודים בפלילים. מעבר לכך, לאנשי ציבור יש יכולת להעסיק דוברים ויח"צנים, כלים שאינם עומדים לרשות הכלל. כך או כך, ההסתייגות, שהוגשה בשעת לילה, בעיצומם של הדיונים בחוק התקציב, התקבלה, והחוק עבר בקריאה שלישית.
קריאה בעיתונים בבוקר שלמחרת אישור החוק מעלה בדיעבד חיוך אירוני. העיתונים באותם ימים היו מלאים בפרסומים על חשדות וחקירות של אנשי ציבור: פרשת השחיתויות בליכוד, הקשר העסקי של יוסי גינוסר עם הרשות-הפלסטינית, זיופי הפריימריז בעבודה ועוד ועוד...
החוק נכנס לתוקפו ב-1.1.03, ארבעה שבועות לפני יום הבחירות. לו "הופעל" החוק במהלכה של מערכת הבחירות, עשוי היה סיקורה להיראות אחרת לחלוטין. הפרשיות המרכזיות שהעסיקו את כלי התקשורת, ייתכן שהיו נגנזות ונאסרות לפרסום.
גיליון 43, מרץ 2003