כשדוחקים ציבור שלם לקיר, מתייחסים אליו כאל טרוריסט, עורכים לו דמוניזציה ורומסים את זכויותיו ללא כל עכבות, זה בסוף מתפוצץ. שאף אחד לא יתפלא כשזה יקרה, כשעוד ועוד אנשים יידחקו בעל-כורחם למעשים שאסור שייעשו".

הציטוט שלעיל מופיע באחד מעיתוני סוף-השבוע. לא כחלק מעוד טור של שמאלן בעיתון "הארץ", שמבקש בפעם האלף לשכנע את המשוכנעים כיצד נולדים מחבלים פלסטינים. הפעם הכותב הוא ח"כ בצלאל סמוטריץ' (הבית-היהודי); הציבור הנדחק אל הקיר, שעושים לו דמוניזציה ורומסים את זכויותיו, הוא ציבור המתנחלים ("הערכי ביותר במדינת ישראל", מציין סמוטריץ'); והמעשים שאסור שייעשו הם בכלל לא מעשי טרור.

"טרור הוא רק אלימות שמפעיל אויב במסגרת מלחמה נגדנו ורק הוא מצדיק נקיטת צעדים חריפים שמקומם לא יכירם במציאות רגילה", קובע ח"כ סמוטריץ' במאמרו. "כל השאר זה פשע חמור, פשע נאלח, פשע לאומני, אבל לא טרור. בכל השאר מטפלים במגוון הכלים הרחב שמעמיד ההליך הפלילי. הרצח בדומא, עם כל חומרתו, הוא לא אירוע טרור. נקודה".

נזכיר, כיוון שסמוטריץ' נמנע מלהזכיר, כי "הרצח בדומא" שאינו טרור אירע כשאלמונים השליכו בקבוק תבערה לבית משפחת דוואבשה בכפר דומא ושרפו למוות את עלי סעד דוואבשה, בן שנה וחצי, ואת שני הוריו, סעד וריהם דוואבשה. בנם הנוסף, אחמד, בן ארבע, נפצע קשה אך שרד. כל ההרוגים – אנשים תמימים שנידונו למוות בידי אלמונים בשל היותם פלסטינים.

בחודשים שחלפו מאז הרצח בדומא מדגישים תועמלנים ישראלים את ההבדל בין תגובת החברה בישראל לרצח משפחת דוואבשה לבין תגובת החברה הפלסטינית למעשי טרור נגד יהודים. בעוד שהראשונה קראה למעשה בשמו (טרור) וגינתה מקיר לקיר, האחרת מחבקת את הטרוריסטים שיוצאים מקרבה. אולם ככל שחולף הזמן, הולכים ומיטשטשים ההבדלים. אפשר למצוא לכך ביטוי גם בתקשורת העברית בישראל, שמשקפת נאמנה את החברה היהודית.

עמנואל שילה, עורך "בשבע"

הטור של ח"כ סמוטריץ' בשבועון הדתי-לאומי "בשבע" הוא דוגמה בולטת, אולם לא יחידה. למעשה זו העמדה הרשמית של העיתון. בעוד שהטור של סמוטריץ', שפורסם כבר אתמול, זכה מאז לגינויים מצד פוליטיקאים רבים, לא נרשמה תגובה דומה לטור מאת העורך הראשי של "בשבע", עמנואל שילה, שהופיע בגיליון האחרון לצד זה של סמוטריץ', על אף שהוא מעלה נקודות דומות.

"הגדרת הפשע בדומא כמעשה טרור", כותב שילה, "[...] היא תעתוע". לדבריו, "מה שמכונה בטרמינולוגיה מתעתעת 'טרור יהודי' הם מעשי פשע בודדים של קומץ אנשים שמנותקים מסביבה תומכת. אין מה להשוות את זה לדפוס פעולה שיטתי שמופעל במשך עשרות שנים, מופעל על-ידי ארגוני טרור חזקים ועתירים באמצעים, מפיל אלפי חללים לאורך השנים ומשמש דרך מאבק של עם שלם שעומד מאחוריו".

כמו סמוטריץ', שמזהיר מפני דחיקת ציבור שלם לקיר ומתריע כי מעשה כזה יביא ל"מעשים שאסור שייעשו", כך גם העורך הראשי של השבועון, שילה, כותב על הגורמים החיצוניים שמשמשים רקע לתופעת "תג מחיר": איסור על הקמת יישובים חדשים ביהודה ושומרון הוליד את המאחזים והביא לריכוז ובידול של צעירים בעלי להט אידיאולוגי; "היד הקשה של השלטונות נגד חלק מהמאחזים ופעולות ההרס הרבות שהתקיימו בהם היו הוספת דלק למדורה" (מעניין לשים לב לטיעון כי הרס בתים הוא כהוספת דלק למדורה, ואינו גורם הרתעה, כפי שמקובל לחשוב בכל הקשור למחבלים פלסטינים. כנראה שנפש יהודי שונה); "הגירוש מגוש קטיף" הוביל להקצנה וניכור כלפי מדינת ישראל, וכך גם פוליטיקאים ציניים שמפירים את התחייבותם לתמוך בהתיישבות, אכיפה מפלה כלפי ההתיישבות מצד רשויות המשפט ואכיפת החוק והעדר עונש מוות למחבלים (פלסטינים).

סמוטריץ' ושילה מבקרים, ובצדק, את הפרת זכויותיהם של החשודים ברצח בני משפחת דוואבשה (שילה גם מטעה את קוראיו כשהוא קובע ש"באופן לא מפתיע, גם קולם של ארגוני זכויות האדם למיניהם לא נשמע. כשמדובר ביהודים, לא נשאר הרבה מהרגישות שלהם לזכויות מחבלים וחשודים בטרור". ההפך הוא הנכון). הכתבה המרכזית ב"בשבע", מאת ניצן קידר, מוקדשת גם היא לפעולות החקירה השנויות במחלוקת שמפעיל השב"כ נגד החשודים במעשה הטרור. בשבועון גם מתפרסמת רשימה בעילום שם, מאת אבי אחד החשודים במעשה, שמשווה את בנו לדמות התנ"כית של יוסף, אשר על-פי הסיפור המקראי הושלך לבית-הסוהר בעקבות עלילה שקרית של אשת פוטיפר.

פלסטינית צופה בהלווייתו של סעד דוואבשה, 8.8.15 (צילום: פלאש 90)

ב"מקור ראשון", אחיו הממלכתי של "בשבע", מפרסם איתמר בן-גביר, בא-כוחו של אחד העצורים, מאמר דעה תחת הכותרת "המדרון החלקלק של פרשת דומא". לדבריו, "החוקרים חצו גבולות וקווים אדומים" והביאו במעשיהם ל"ימים שחורים לזכויות האזרח בישראל". חופי עמוס ואמרי סדן מדווחים בידיעה נפרדת על קרובי העצורים שאומרים: "איבדנו אמון במערכת הביטחון".

כל המוזכר לעיל מתפרסם בעיתונות המגזרית, הפונה מראש לציבור הדתי-לאומי והמתנחלי. אולם גם בעיתונות הכללית, השמאלנית כביכול, ניכר פער בין היחס שניתן בדרך כלל למשפחות ערביות של חשודים בטרור לבין היחס שניתן למשפחות יהודיות של חשודים בטרור. על הראשונות אפשר לקרוא לפעמים בשולי ידיעות של "הארץ". האחרונות מקבלות מקום של כבוד בעיתונים שאינם "הארץ".

"בעלי אזרח שומר חוק, אין לו קשר לרצח" היא הכותרת שניתנה לידיעה המתפרסמת בראש עמ' 6 של "ידיעות אחרונות". אלישע בן-קימון שוחח עם ט', רעייתו של אחד החשודים ברצח בני משפחת דוואבשה, ומביא לקוראי העיתון את טענותיה: הוא איש חינוך מוערך, ללא עבר פלילי. הוא קיבל תעודת מצטיין נשיא על שירותו הצבאי. בשב"כ מודים בשיחות סגורות שאין לו קשר לאירוע. מרגע שנעצר נמנע ממנה לראות אותו במשך שבוע ימים. המעצר גורם למשבר אמון ביישוב כלפי המערכת.

"אנחנו לא עשבים שוטים. אתם גידלתם אותנו", כתבה של קרני אלדד ב"מעריב"

כפולת עמודים ב"מעריב" מוקדשת לדבריו של אלישוב הר-שלום, "מהבולטים בנוער הגבעות וידידם של העצורים בחשד להצתה בדומא", אשר "פותח את הלב בפני קרני אלדד ותולה את האשמה במצב במדינת ישראל". אלדד כותבת על תנאי המעצר הקשים של החשודים, מציינת כי נאסר עליהם להניח תפילין או להדליק נרות חנוכה, אבל בעיקר מעניקה פתחון פה להר-שלום, שמספר על קשריו לאדמת יהודה ושומרון, על הטראומה של הפינוי מגוש קטיף ועל חבריו לדרך.

"הילדים האלה הם לא 'פליטים של החינוך' – הם החינוך במיטבו", הוא אומר על החבורה המכונה "נוער הגבעות". "הם המיינסטרים של החינוך שפלט אותם ולא ההפך. והוא פלט אותם כי קשה לעמוד מול אנשים שהם פה במאה אחוז. [...] אנחנו לא 'עשבים שוטים' – אנחנו עצי פרי. אתם גידלתם אותנו. פתאום אתם מתנערים מאיתנו?".

כשקרני שואלת אותו על מעשה הטרור בדומא, אפשר לשמוע הצדקות דומות לאלו שמשמיע ח"כ סמוטריץ', דומות לאלו שמשמיעים אנשי שמאל ביחס לטרוריסטים פלסטינים: "קל מאוד להסתכל על דומא בתור משהו שהוא ייהרג ובל יעבור, ובמציאות מתוקנת הוא באמת כזה, אבל כשיש הפקרות מוחלטת – אנחנו בסך-הכל בשר ודם, ואם קם איזה מישהו עם לב חם והיסטוריה שלמה של טראומות – אז הבעיה האמיתית היא לא אצלו, אלא אצל אלו שהביאו אותו לסוג של טירוף. אז אני אומר שאם זה יהודים, אז אולי הם אלה שעשו את המעשה, אבל אלו שמנהלים את הטירוף הזה הם אלו שהדליקו את האש. להסיר את האחריות לטירוף הזה מהמנהיגים ולשים אותו בידיים של ילדים – זה המצב הכי חולה שיש".

מיומנו של כתב חצר

"ישראל היום" כולו, והעיתונאי איציק סבן בפרט, היו בשנים האחרונות נאמניו הגדולים ביותר של מפכ"ל המשטרה הקודם יוחנן דנינו.

כתבת הפרופיל על דנינו, שהכין סבן יחד עם העורך הראשי של העיתון עמוס רגב, היתה מופת לעיתונות מגויסת ("במגע הבין-אישי, עם שוטרים וקצינים, ועם אזרחים מהשורה, אפשר להתרשם מהאווירה החדשה במשטרה. זו לא העמדת-פנים, לא חנופה, לא ליקוק ל'בוס'. המפכ"ל מתקבל שם במאור פנים. שוטרים מהשורה וחיילי מג"ב בסדיר, ובעיקר – אזרחים – ניגשים אליו, לוחצים ידיים, משוחחים, מחייכים. לא נולדנו אתמול, וביקור בכיר אצל הכפופים לו הוא מראה מוכר היטב. במקרה הזה, אין כאן 'עבודה בעיניים': יחסי המפכ"ל והמשטרה הם יחסים של אהבה וכבוד הדדי. הוא אוהב את המשטרה ואת השוטרים; הם מחזירים לו באותו מטבע"). אבל היו גם הרבה דוגמאות אחרות:

איציק סבן (צילום: משה שי)

אחרי שעוד מכונית התפוצצה בשכונת מגורים, כחלק ממלחמות הפשע, העניק העיתון את הכותרת הראשית דווקא לתגובת דנינו ("המלחמה בפשיעה – כמו בטרור"). אחרי חיסול של עבריין בתל-אביב לאור יום, דיווח סבן דווקא על שורה של סיכולי חיסולים על-ידי המשטרה. אחרי שהמשטרה הפרה צו איסור פרסום בפרשת חטיפת שלושת הנערים מצומת גוש עציון, ב"ישראל היום" לא הזכירו זאת וסבן סיפק עוד טור תמיכה במושא סיקורו.

כשכלי תקשורת אחרים העבירו ביקורת על המפכ"ל בשל התנהלות המשטרה באותה פרשת חטיפה, ב"ישראל היום" הקפידו להותירו נקי. כשנתגלע עימות בין דנינו לשר הממונה עליו יצחק אהרונוביץ', העניקו "ישראל היום" וסבן סיקור נוח למפכ"ל. כשפרשת מין אילצה את סגן המפכ"ל להתפטר, בלט עוד יותר היחס המיטיב של "ישראל היום" וסבן למשטרת ישראל. כשהתעוררה ביקורת ציבורית על אלימות המשטרה כלפי מפגינים יוצאי אתיופיה, גיבו "ישראל היום" וסבן את הארגון ושוטריו. כשפרש דנינו מתפקיד המפכ"ל, העניקו לו ב"ישראל היום" מתנת פרידה.

והנה הבוקר, עם כניסתו של רוני אלשיך לתפקיד מפכ"ל משטרת ישראל, חתום סבן במוסף "ישראל השבוע" על כתבה שנושאת את הכותרת "הציפייה: אלשיך יעשה סדר". לפי סבן, "בחודשים האחרונים מוצאים עצמם שוטרי משטרת ישראל בחזית מול גל הטרור וממלאים תפקידם נאמנה. נראה שהם הצליחו להחזיר את אמון הציבור במשטרה, אמון שהגיע לשפל חסר תקדים בתקופת כהונתו של המפכ"ל הקודם יוחנן דנינו".

אותה משטרה שתחת דנינו זכתה בעיקר לשבחים והגנה מתוארת כעת כגוף ש"בשנתיים האחרונות המורסה [שבו] הלכה והחמירה". אותו גוף שסוקר באהדה גלויה עד כדי גיחוך מתואר כעת כמקום שבו החזון "נשחק" בשנים האחרונות, וזקוק בדחיפות לשינוי עומק. מי יכול לבצע את השינוי הזה? הרי זה המינוי האחרון של נתניהו, רוני אלשיך, כמובן. הימור: בשנים הקרובות סבן ידווח על הצלחה כבירה של אלשיך.

עוני

סגן עורך "גלובס" אלי ציפורי מקדיש את טורו השבועי לדו"ח העוני שפורסם השבוע על-ידי המוסד לביטוח לאומי. ברם, הוא אינו עושה זאת לפני שהוא ממשיך את התנגחותו במתנגדי מתווה הגז: "פסטיבל הגז המגוחך", "מניפסטים מסיתים, פנאטיים ומשיחיים", "ראשי הכת, החונטה התקשורתית", "חברות טהרנים".

"מה שמדהים ועצוב בכל הסיפור הזה של פסטיבל הגז", כותב ציפורי, "הוא שכל אותם מצקצקים בלשונם על הרס הדמוקרטיה, החרבת עתיד ילדינו ודריסת רגולטורים כמעט שלא יצאו מגדרם לאור נתוני הביטוח הלאומי – לא אלה שפורסמו השבוע ולא אלה שפורסמו לפני שנה, שנתיים ושלוש".

"דמוקרטיה אינה רק דמוקרטיה פוליטית, חופש ביטוי ודיונים ציבוריים, היא גם ובעיקר דמוקרטיה כלכלית", מוסיף ציפורי. "אם הפערים החברתיים כה עצומים, אם יותר מדי אנשים אינם מסוגלים להתפרנס באופן הוגן בישראל, אם ליותר מדי אנשים בישראל אין חופש כלכלי, היכולת לגשר בין הכנסותיהם להוצאותיהם, אז מה שווה הדמוקרטיה בכלל. בלי חופש כלכלי לפרט, בלי היכולת לתמוך בחלשים, בלי היכולת להקפיד על זכויות העובדים ובלי היכולת לשלם שכר הוגן לאנשים שעובדים – שוב, מה שווה הדמוקרטיה".

השכר הנמוך לעובדים בישראל, קובע ציפורי, זהו לב העניין.

שר הרווחה חיים כץ מקבל את דו"ח העוני מידיו של מנכ"ל הביטוח הלאומי שלמה מור-יוסף, 9.12.15 (צילום: יצחק הררי)

שי ניב, עמיתו של ציפורי לעיתון ולכפולה הפותחת, מחרה מחזיק אחריו. "בטח לא תיפלו מהכיסא אם המוני עם ישראל, כלומר כמה מאות תל-אביבים, לא יפגינו במוצאי שבת הקרובה בכיכר הבימה בעקבות דו"ח העוני", הוא כותב. "אין פה הרי 'שוד', אין טייקון לתלות על העץ, בסך-הכל עוד 20 אלף ילדים נוספים שחצו את קו העוני. זה לא הגז, סלע קיומנו. לא תקראו מניפסטים חוצבי להבות של כוהני דת בתחפושת של עיתונאים בכירים, לא תשמעו את קהל המאמינים שלהם משיבים 'אמן'. הדמוקרטיה הישראלית כבר לא בסכנה, לא קברו שום רגולטור בחולות של ראשון, אפשר רק להתגעגע לסיפורי הקונספירציה של מתנגדי השוד הגדול. עוני זה משעמם".

לדברי ניב, ההתנגדות של "דה-מרקר" למתווה הגז (כמו ציפורי, גם ניב לא נוקב בשם המפורש) אינה נובעת מהתנגדות להון או לפשיטת הרגל של המדינה, אלא מהתנגדות למונופול בלבד. "בסופו של יום", הוא כותב, "מאחורי מה שמתחזה להיות מאבק חברתי עומדת אסכולת שיקגו, תפיסת עולם ניאו-ליברלית שרוצה פחות טייקונים ויותר מיליונרים".

הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, מקדיש גם הוא את טורו לעוני בישראל. "מהשוואות למדינות אחרות החברות ב-OECD מתברר חד-משמעית שהשיעור יוצא הדופן של העניים בישראל – שעלה שוב אשתקד אחרי שנתיים של הצטמקות – הוא בראש ובראשונה תוצאה של מדיניות המסים והתקציבים של המדינה", קובע פלוצקר.

לדבריו, מדיניות המסים והתקציבים של ממשלות ישראל היא שמביאה את תושביה לחרפת עוני. משקל מס ההכנסה, מס הבריאות והביטוח הלאומי המשולם על-ידי מעסיקים נמוך מאוד ביחס למדינות אחרות ב-OECD. "פחות מדי מסים בכלל ויותר מדי מסי הוצאה בפרט, זהו העיוות המרכזי של מערכת המס בארץ", מסיק פלוצקר, שחוזר שוב ושוב על כך שבישראל אין בעיית פערים וכי מצבו של מעמד הביניים בכי טוב – ואת תשומת הלב יש להקדיש למצבם של העניים.

המדור הכלכלי של "מקור ראשון" מציג דעה שונה. בראש המדור מתנוססת הכותרת "הכלכלן הראשי לשעבר: העוני פוחת, נתוני הביטוח הלאומי יחסיים ולא מציגים את השיפור בכלכלה". ליאת נטוביץ-קושיצקי משוחחת עם ד"ר מיכאל שראל, ראש פורום קהלת לכלכלה, שיוצא לא נגד "פסטיבל הגז" שעליו כתב ציפורי, אלא דווקא נגד מה שהוא מגדיר "פסטיבל העוני השנתי".

"יש אי-סימטריה בדיווח התקשורתי, והציבור לא מודע לכך", אומר ד"ר שראל. "השנה היתה אמנם עלייה של 0.2 אחוזים בשיעור המשפחות העניות, אבל לפי הכותרות יש כאן קטסטרופה והעוני מחמיר ומתפשט. בפועל, בשנים האחרונות שיעור העוני בישראל דווקא ירד".

לידיעה ב"מקור ראשון" מצורפות שלוש דוגמאות של כותרות מהעיתונות הכלכלית של השנים האחרונות, הזועקות אחרי כל אחד מדו"חות העוני האחרונים על העמקת הבעיה. למרבה האירוניה, כולן מ"דה-מרקר".

כלב נשך איש

איתמר אייכנר מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי בחודש יולי האחרון נשכה קאיה, הכלבה של בני משפחת נתניהו, את ראש הממשלה.

"גורמים שהיו בסוד העניין סיפרו כי נתניהו גנח מכאבים, ורופאיו החליטו לא לקחת סיכון והזריקו לו זריקה נגד כלבת", מדווח אייכנר. "[...] לאחר הנשיכה הראשונה השביעו אנשיו של ראש הממשלה את כל מי שהיה מעורב במקרה לשמור על כך בסוד, והסוד אכן נשמר עד שקאיה נשכה שוב, שלשום. יצוין כי אף שנתניהו ננשך, הוא כתב בפייסבוק על הקשר המיוחד עם הכלבה ו'כמה אור הביאה קאיה אל ביתנו'".

עיוורים לחלוטין

בשער "מקור ראשון" מופיעה הכותרת הבאה: "עסקה: זועבי תורשע בהעלבת שוטר ולא תואשם בהסתה". יאיר קראוס מדווח כי ח"כ חנין זועבי (הרשימה-המשותפת) חתמה אתמול על עסקת טיעון שבה היא מודה בהעלבת עובד ציבור, באירוע שבו תועדה צועקת על שוטרים ערבים ליד בית-המשפט בנצרת: "אלה שמשתפים פעולה נגד בני עמם, צריך לנקות בהם את הרצפה". בתמורה להודאתה, ויתרה הפרקליטות על סעיף איומים והסתה לאלימות. כחלק מעסקת הטיעון תשלם ח"כ זועבי קנס של 3,000 שקל, תתחייב שלא להעליב עוד עובדי ציבור ותגיש מכתב התנצלות למשטרת ישראל.

חנין זועבי בבית-המשפט המחוזי בירושלים, 27.10.15 (צילום: יונתן זינדל)

בשער "הארץ" מתפרסמת הכותרת "זינוק במספר כתבי האישום על הסתה ברשת – רובם המכריע נגד ערבים". שרון פולבר מדווחת כי "מאז שהחל גל הטרור חל זינוק בכמות החקירות וכתבי האישום בגין הסתה לגזענות ולאלימות: בשלושת החודשים האחרונים נפתחו 105 תיקים מסוגים אלה (והוגשו 27 כתבי אישום), רובם הגדול על הסתה ברשתות החברתיות – לעומת כ-50 תיקים בחצי השנה הראשונה של 2015". רובם הגדול של הנחקרים, היא מוסיפה, ערבים.

עו"ד אראם מחאמיד ממרכז עדאלה טוען לאפליה נגד ערבים. פולבר מספקת דוגמאות לפרסומים מקוונים שהובילו לכתב אישום ("תסתכלו על השהיד הגיבור הזה, ששמו ייחרט בהיסטוריה. הגבורה שלו בדקירת שני חיילים", לדוגמה), ולכאלה שלא ("חבל שלא חיסלו עוד כמה בני זונות ערבושים", לדוגמה). "אנחנו עיוורים לחלוטין לשאלה מי המפרסם ומאיזה מוצא הוא", אומר לה בתגובה אדם המזוהה כ"גורם בכיר בפרקליטות". גורמים נוספים מסבירים כי פשוט יש יותר פרסומים מסיתים מהכיוון הערבי.

נתניהו, שרה נתניהו

"ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון הנשלטת בידי דיקטטור", כותב אמיר אורן בפתח רשימתו השבועית ב"הארץ".

"פעם, לפני עידן נתניהו", כותב בן כספית ב"מעריב", "היתה זהותו של ראש המוסד החדש מתפרסמת בהודעה לקונית של לשכת ראש הממשלה. אבל זה היה כשישראל היתה עדיין דמוקרטיה פרלמנטרית. מאז השלמת שינוי שיטת המשטר למונרכיה מטורללת, משתמש הקיסר בכל האמצעים כדי לחדד, להדגיש ולביים מחדש את ההיררכיה, האני ואפסי, השואו-אוף של מנהיגות תיאטרלית וחלולה".

לדעת כספית, "מבחנו האמיתי של יוסי כהן יהיה 'מבחן הגברת' [...] מה יעשה יוסי כהן כשהגברת תיכנס לפגישת עבודה שלו עם ראש הממשלה?". כספית מהמר שכהן הערמומי ינצל את המצב לטובתו, וישתמש בנוכחותה של רעיית ראש הממשלה כדי לאלץ את נתניהו לאשר מבצעים מסוכנים.

יוסי כהן, ראש המוסד המיועד, מתבונן בראש הממשלה בנימין נתניהו משיב לשאלות ועדת הכלכלה של הכנסת, 8.12.15 (צילום: יונתן זינדל)

יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של "הארץ", כותב גם הוא על נסיבות ההכרזה של ראש הממשלה נתניהו על יוסי כהן כראש המוסד הבא. "בדיווחים העיתונאיים הועלתה האפשרות שההודעה התעכבה בכ-50 דקות, משום שבלבו של המחליט התעוררו ספקות של אחרי הדקה ה-90 לגבי הבחירה. אין ספק שמשהו אירע ב'אקווריום' בפרק הזמן הזה, בחור השחור והמסתורי הזה.

"[...] באותו ערב של יום שני, באותן שעות ממש, המתינו מאות מנשות הליכוד לשרה נתניהו בכפר-המכבייה ברמת-גן, לטקס הדלקת נר שני של חנוכה. הגברת נתניהו איחרה (סליחה, התעכבה) בכשעתיים וחצי. לנשים המותשות היא סיפרה ששמעה על החלטתו של בעלה 'ברדיו'. אמין מאוד. לזה בדיוק קוראים 'אובר-קיל'. ביבי ושרה מעולם לא נתפסו מפגינים התחשבות יתרה באנשים הרגילים. לוח זמנים עבורם זה אפילו לא המלצה. זו טרדה. אבל שעתיים וחצי זה חתיכת עיכוב. בדיעבד, תהה מי שתהה – ולא בכדי תהה – אם היתה זיקה או היה קשר בין האיחור הקטן של ראש הממשלה, לאיחור הגדול של רעייתו?".

עמית סגל מקדיש חלק מטורו במוסף "יומן" של "מקור ראשון" לחזית אחרת במלחמת בני הזוג נתניהו נגד העולם. "בבוקר יום ראשון גילה השר ישראל כץ שהמקום השמור לו ליד ראש הממשלה נתפס בידי שר האוצר משה כחלון", כותב סגל ומוסיף: "שרים אחרים חשבו לרגע, והבינו שהכל קשור ל'אולפן שישי'. שר התחבורה והמודיעין זכה שם לכתבת פרופיל נרחבת. [...] לאורך כל הכתבה הופיע על המסך הכיתוב 'סולל את דרכו לראשות הממשלה'. משפחת נתניהו, כידוע, מקפידה על צפייה בחדשות בלילות שבת. מהיכרותנו את הנפשות הפועלות, אין מצב שהצהרת הכוונות הזו עברה בשקט".

עושים לביתם

גור מגידו מדווח ב"גלובס" כי הבורסה ליהלומים שקלה לצאת בקמפיין פרסום סמוי נרחב כדי לשפר את תדמיתה, בעקבות שערוריות ופרשות פליליות שבהן היו מעורבים יהלומנים בכירים בישראל. במסגרת התוכנית, שהוכנה על-ידי משרד יחסי-הציבור רימון-כהן-שינקמן בעלות של חצי מיליון שקל, היתה אמורה להופיע גם כתבה מחמיאה בערוץ מסחרי. "אם תיתקלו בקרוב בתוכן הנחזה לתוכן עיתונאי, המאיר את הענף הנוצץ באור יקרות", כותב מגידו, "דעו לכם שמדובר בתוכן בתשלום".

לגליון "ידיעות אחרונות" צורף היום מוסף בן 28 עמודים לרגל 100 שנים להולדת ראש הממשלה יצחק שמיר. המוסף, כך נכתב בשוליו, נעשה "בשיתוף מרכז מורשת בגין ומשרד ראש הממשלה – המועצה להנצחת זכרם ופועלם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה". על אף מקור המימון החריג, המוסף נראה כמוצר עיתונאי, מעוצב כמוצר מערכתי וכולל טקסטים של מיטב עיתונאי "ידיעות אחרונות".

כמדי שבוע, גם הבוקר מתפרסם במוסף "מעריב" מדור פרסום סמוי למען מפעל הפיס מאת יהונתן פורת. הפעם מוקדש המדור לפעילות של מפעל ההימורים בבית-שמש. כותרת המשנה מסתיימת במשפט: "לראש העירייה יש רק תלונה אחת: איך הוא עדיין לא קיבל טלפון מאראלה?".

אראלה

"לתקווה בישראל קוראים אראלה ממפעל הפיס", כותב עינב שיף במדור ביקורת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות". "[...] זה כמה שנים שמפעל הפיס משתמש בה כדי לקדם הגרלות בעלות סיכויי זכייה בגודל שערה של תינוק. זהו אחד הקמפיינים המצליחים שידעה המדינה: [...] סדרת פרסומות חדשה כבר משדרגת את מעמדה של אראלה. בתשדירים השונים מצולמים כמה מבני המזל שזכו להגיע לאירוע הגדול והקדוש: שיחה איתה. כמו מתמודדי ריאליטי הם מגוללים למצלמה את סיפורם האישי והאפור עד לרגע שבו השתנו חייהם. דמותה של אראלה בפיהם נושאת אופי מיתי ואלילי".

"כיוון שאני מאמין בעקרון האמת בפרסום", כותב מאיר שלו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", "אני תוהה מתי נשמע את התשדיר האמיתי של אראלה, משהו בנוסח זה:

"שלום, מדברת אראלה ממפעל הפיס, אפשר לדבר עם מר פתי? 'וואי, וואי, אני מת... אראלה? זאת את? באמת? זאת אראלה?'. כן, מר פתי, רציתי לספר לך משהו. אתה יושב? 'יושב, בטח יושב, בכמה זכיתי?'. בכלום. 'בכלום?'. כן, בכלום. ביוק ובנאדה. ממש כמו שלא זכית בהגרלות הקודמות שלנו ורוב הסיכויים שגם בהגרלות הבאות לא תראה מאיתנו פרוטה. 'למה את מדברת ככה, אראלה?'. אמור לי אתה, פתי, חוץ מאלה שאני מדברת איתם בתשדירים שלי, כמה אנשים שזכו בפיס כבר פגשת?".

שקיפות

אריאלה רינגל-הופמן מדווחת ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", על סמך נתונים שהשיג מיזם "100 ימים של שקיפות", כי אחד האזרחים שברשותם אישור כניסה קבוע לכנסת, כולל מקום חניה, הוא רמי לוי. אדם נוסף בעל אישור כניסה קבוע הוא ניר גלעד, יו"ר דירקטוריון חברת כימיקלים-לישראל.

ענייני תקשורת

יאיר אטינגר מדווח בהרחבה ב"הארץ" על פסיקת בית-המשפט העליון שאישרה את התביעה הייצוגית נגד תחנת הרדיו החרדית קול-ברמה בטענה להדרת נשים. בטור פרשנות נלווה כותב אייל גרוס: "זוהי הפעם הראשונה שבה מאושרת הגשת תביעה ייצוגית בגין חוק הנוגע לזכויות אדם על-ידי ארגון".

מומלץ לשים את היד על מוסף "G" של "גלובס" ולקרוא את כתבתה של חן שליטא על מינויו של רמי סדן, לשעבר יועץ תקשורת בלשכת בנימין נתניהו, לדירקטור בערוץ 10 (ומועמד למשרת יו"ר הדירקטוריון). "כלל לא בטוח שזה האיש שמסוגל לפרק את הדנ"א הלוחמני של ערוץ 10", כותבת שליטא. "הוא איש חביב, אבל לא הצטייר עד עכשיו ככריזמטי או כדומיננטי במיוחד". עם זאת מוזכר בכתבה כי "בעבר כבר היה נציג דירקטוריון שביקש להיפגש עם כתב כדי להציע נושא לכתבה".

אלון עידן מסביר במוסף "הארץ" מדוע טרחו ב"ידיעות אחרונות" לציין כי יוסי שריד מת "כשבתנור מתבשל החמין שהכין לארוחת שבת".

במוסף "יומן" של "מקור ראשון" כותב אסף גבור על ההשקה המחודשת של ערוץ הלא-TV עם העברתו לשליטת בסאם ג'אבר. "אני גוף עצמאי שמקדם אג'נדה של מתינות ודו-קיום בישראל", אומר לו ג'אבר. בעקבות זאת מפנה אליו גבור את השאלות הבאות: "על איזה סוג של פתרון אתה מדבר?", "ומה בנוגע לירושלים?", "נשיא המדינה או הרב הראשי יהיו מרואיינים בתוכנית האקטואליה שלכם?", "בנצי גופשטיין יו"ר ארגון להב"ה או ברוך מרזל מחברון יוכלו להתראיין אצלכם?", "איך התייחסתם להוצאת התנועה-האסלאמית מהחוק?", "ואיך תקרא לדוקר? רוצח, מחבל, שהיד?", "אתה חושב שיש הקצנה תקשורתית?".

במוסף "הארץ" מראיין דורון חלוץ את אושרת קוטלר. בשלב מסוים בראיון הוא שואל אותה "למה את צועקת?", וקוטלר השיבה: "אתה סתם מדמיין שאני צועקת. אלה לא צעקות, אתה לא מבין? זה מה שנקרא 'אנרגיית שיח'".

לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" שרשות השידור חדלה להעניק הגנה אוטומטית לעיתונאיה מפני תביעות.

ליאורה גולדנברג-שטרן מדווחת במוסף "מעריב" שישראל בונדק, שנידון למאסר בגין הפעלת תחנת רדיו פיראטית, קיבל בשבוע שעבר את ציוד הרדיו שלו בחזרה, אחרי שבע שנות התעקשות.

"ידיעות אחרונות", שפירסם בהבלטה מידע אסור על התאבדות נערה, מקפיד הבוקר בכתבת מגזין על המקרה שלא להבליט את פרטיה האישיים.

הקישורים למאמרי "ידיעות אחרונות" ששובצו בטקסט שלעיל אפשריים כעת בשל השקת אפליקציה חדשה, שמעניקה לכל הטקסטים המודפסים של העיתון גם גרסה מקוונת. הנה הגרסה המקוונת לידיעה המודפסת המבשרת על האפליקציה החדשה לקוראי "ידיעות אחרונות".

ל"ישראל היום" מצורף היום מוסף בריאות עמוס במודעות, הכולל גם פרק מספר בכתובים מאת דרור אידר.