איור: איתן בושרי

העיתונות היומית מציפה את קוראיה בכמויות אדירות של מידע בכל הנושאים העומדים על הפרק. כדי להפוך את המידע לידע נדרשת מן הקורא או הצופה השקעה נוספת. עליו לנקוט צעדים נוספים ברמה אלמנטרית של מחשבה וניתוח כדי להבחין בין מידע אמין יותר ופחות או בין עיקר לטפל. זיהוי מקור המידע הוא חלק חשוב בהערכת אמינותו, אך יש ללכת מעבר לכך כדי להחליט לאילו חלקיקי מידע יש לתת משקל כבד ולאילו לא. מספר האפשרויות שבהן ניתן לחבר חלקיקי מידע לתמונות מציאות הוא באופן עקרוני אינסופי, ולכן יכול חיבור החלקים להעשות באופן מתוחכם או פרימיטיבי, ואפילו שגוי.

מכל זאת נובע, שאותו גוף מידע הנתון לכל האזרחים אינו אלא חומר הגלם שממנו יכולים הקוראים והצופים לבנות את תמונות המציאות לפי כישוריהם הטבעיים והנרכשים ולפי רמות הזמן שהם מוכנים להשקיע.

משום כך, תמונות המציאות שמרכיבים האזרחים יהיו שונות אלה מאלה, לעתים באופן קיצוני. עיתונות אידאולוגית מן הסוג הקיים בסקטור החרדי - ושבעבר התקיימה גם בסקטור החילוני - אורזת את המידע הגלמי בתמונות מציאות מעובדות ומאושרות מלמעלה.  במערכת כזאת של תקשורת, מקבלים האזרחים את הפרק היומי של תמונת העולם שנערכה וסודרה בעבורם. במקרים כאלה, היחסים בין ערוץ התקשורת לציבור לקוחותיו הם מכאנים, אוטומטיים כמעט.

בעיתונות מודרנית כמו זאת שהתפתחה בארץ, הנחת היסוד היא שמלאכת ההרכבה של המציאות מחומרי הגלם של המידע מסורה לאזרח - לקורא או לצופה. ואולם, גם כאן ישנה נטייה של גורמים שונים לייצר תמונות עולם סדורות וערוכות מראש ולהפיצן כמידע גולמי, כנתונים. במצב כזה, חי האזרח הבודד באשליה שהוא מקבל מידע גולמי בסיסי, שעל יסודו הוא בונה את שיפוטו או עמדתו האישית. לאמיתו של דבר, יש כאן סוג של הונאה עצמית המשתפת פעולה עם המגמתיות של האינטרסים העשויים להשפיע על אריזות המידע והפצתו. לעיתים רחוקות מגלים הקוראים והצופים ערנות להטיות שבאריזת המידע, המכוונות אותם לתפיסות המציאות הרצויות למפיציו.

הקושי שנתקלים בו הקוראים והצופים בבואם להפוך מידע גולמי לידע או אפילו למידע מעובד מעט יותר נובע, בין השאר, מכך שהעיתונאי אינו נאבק רק על אספקת אינפורמציה לקוראים או צופים אלא גם על השגת תשומת ליבם. תשומת הלב של הציבור, הדלק של אמצעי התקשורת, היא משאב מוגבל שהעיתונאים כולם מתחרים עליו. כל כתב וכל עיתונאי רוצה שיקראו או ישמעו דווקא אותו. זאת, כמובן, שאיפה טבעית ולגיטימית כשלעצמה; אלא שאחת הטכניקות המקובלות להגשמתה היא לארוז את המידע בסיפור מעניין או להציגו בצורה נחרצת וסמכותית יותר מכפי שהנושא מחייב. אין הכוונה כאן לכתבות תחקיר מעמיקות, המבוססות על מאמצים רבים, אלא בעיקר לכתבות ולדיווחים המיוצרים ומופצים בפרקי זמן קצרים.

במקרים רבים, הסיפור העיתונאי האפקטיבי כסיפור- סיפור טוב, מושך, מרתק - מטביע על המידע הגולמי תבנית סיבתית-הגיונית, המובילה לתמונת מציאות ספיציפית שאינה מבוססת יותר מן האלטרנטיבות האפשריות. בתנאים כאלה עשויה הסיפוריות, שהיא כורח עיתונאי, לתפוס את מקומה של האידיאולוגיה, שהיא סיפור-על היסטורי פוליטי, בהעמדת מחסומים בפני יכולתו של האזרח "לשחק" במידע הגולמי ולבנות תמונות מציאות או תרחישים אלטרנטיביים. הסיפור העיתונאי יכול להיות אפילו חודרני יותר, כי הוא אינו מעורר את אינסטינקט ההתנגדות שיכולה לעורר בקרב הקורא או הצופה החושב הקונספציה האידאולוגית הידועה לו מראש. מי שטורח לעשות ניסיון קל לחדור מבעד לשכבה העליונה של הסיפור העיתונאי יכול לגלות, לעיתים קרובות, שכשלד של תמונת מציאות מסויימת אין הסיפור אלא היפותיזה אחת מני רבות, שקל להפריכה ולמצוא גרסה סבירה ממנה בהרבה.

מסיבה זו, ריבוי הדיווחים והסיפורים הניזונים מאותו מידע גולמי במערכת תקשורת איכותית מאפשר ליצור אצל צרכני התקשורת את אותה מידה אלמנטרית של ספקנות, המעודדת אותם להתייחס אל המידע כאל חומר גלם ולא כאל תמונה מוסמכת של המציאות.

היכולת לתת משקל נכון לחלקיקי מידע מסוימים ולהעדיפם על פני אחרים סובלת גם ממגבלות אובייקטיביות של תפיסות ואוריינטציות אנושיות. אנשי שירותים חשאיים ממעיטים לעתים לתת משקל ראוי לחלקי מידע מסוימים בשל אוריינטציה או קונספציה שגויה, כמו למשל במקרה ההתקפה היפאנית על הצי האמריקאי בפרל הרבור במלחמת העולם השנייה, ההתקפה המצרית על ישראל במלחמת יום הכיפורים או, להבדיל, רצח יצחק רבין. בדומה לכך מקבל גם האזרח מדי יום אינספור החלטות שגויות בפירושם ובחיבורם של חלקיקי מידע הנמצאים ברשות הרבים לכלל תמונות מציאות. במבט לאחור קל לראות כיצד ניתוח מתוחכם מעט יותר של הנתונים היה יכול לאפשר לאזרחים רבים להימנע מן הסיכונים שנטלו על עצמם לפני נפילת מניות הבנקים, או להביאם לפעולה הגיונית יותר מרכישת כמויות ענק של נייר דבק כאמצעי התגוננות נגד התחמושת הבלתי קונבנציונאלית של עיראק בעת מלחמת המפרץ.

הנסיון מלמד, עם זאת, שגם אילו היה האזרח מוכן להשקיע מחשבה נוספת בפענוח הנתונים הגולמיים שמעבירה לו מערכת התקשורת, עדדין היה נתקל במכשולים רציניים שהיו מקשים עליו לעשות שימוש סביר במידע; מכשולים אלה נובעם מנטיותיו הרגשיות של הקורא או הצופה עצמו, מפחדיו ומתקוותיו.

אפשר ללמוד כל כך רבות מן המחקרים שנערכו על שאלת השימוש שעושים חולים בזכותם לקבל מידע רפואי לצורך הסכמתם לטיפול. ארה"ב היתה חלוצה בפיתוח הדרישה המשפטית להשיג את הסכמתו של החולה לטיפול הטומן בחובו סיכון משמעותי, כמו ניתוח לב או כליות. המושג של "הסכמה על בסיס מידע" ("informed consent") קיבל בארה"ב תוקף משפטי לפני כמה עשרות שנים ושינה בצורה משמעותית את מערכת היחסים בין חולים ורופאים.

מחקרים שנעשו על יסוד הניסיון האמריקאי מראים, שבמקרים רבים מאוד הכרעותיהם של חולים מיודעים רציונאליות יותר, במובן הרפואי המקצועי, מהכרעותיהם של חולים בלתי מיודעים. הדבר נובע, בין השאר, מן הקושי של החולים להעריך סיכונים בהסתברויות שונות ומנטייתם להיתפס להיבטים טפלים של המידע, כגון צורת הגשתו. לעיתים קרובות צריך להיות מומחה כדי להבחין בין אי ודאות אובייקטיבית, המבוססת על מידע, ובין אי ודאות סובייקטיבית, הנובעת מבורות.

יש מקום לאנלוגיה בין רופאים לעיתונאים. רופא בעל כושר פדאגוגי יכול לעזור לחולה להבחין בין עיקר וטפל. כמוהו גם עיתונאי בעל כושר פדאגוגי, היכול לשמש הן מקור אינפורמציה והן מודל לאסטרטגיות עדיפות של המרת מידע גולמי ועיבודו לתמונות מציאות סבירות ומבוססות. בתחומי העיתונות, כמו גם בתחומי הרפואה, יכולה להיות מערכת היחסים בין מגיש המידע לצרכניו מקצועית ואחראית, תוך הגנה על הצרכן, או שהיא יכולה להיות מעוותת ופוגענית.

למרות המגבלות הרבות המצוינות לעיל, אין כל סכנה למוסד של "הסכמה על יסוד מידע" ברפואה ובדמוקרטיה, שכן בשני ההקשרים זכאי הפרט להיות הקובע האחרון בעניינים הנוגעים לגופו ולבריאותו או לחיים הפוליטיים שהוא שותף להם; ואין מתן זכות זו תלוי ביכולתו של האדם להפעילה בצורה נכונה או רציונאלית.

חובתם הציבורית של העיתונות ושל אמצעי התקשורת האלקטרוניים היא לספק את המידע, גם אם האזרחים, כצרכני תקשורת, אינם משתמשים בו בצורה נאותה. לעצם נתינתו של מידע מיומן ומדויק והעמדתו לרשות הציבור יש חשיבות סמלית-טקסית ממדרגה ראשונה, כביטוי להכרה בזכותו ובסמכותו של האזרח כשופט וכמחליט האחרון בענייני חברה ומדינה. מעבר לכך, בחברה דמוקרטית מבוססת האחריות המקצועית העיתונאית בין השאר על ההנחה שמיומנות, נגישות ואריזה נייטראלית יחסית של המידע הגולמי מהוות תנאי ליכולת של אזרחים בעלי כושר אישי ונכונות להשקיע מחשבה להשתמש במידע כדי לממש את זכותם לדעת.

בנושא כבד משקל כמו שאלת המשא ומתן עם סוריה קשה, כמובן, לצפות מהאזרח הממוצע להעמיד אלה מול אלה את הסיכונים והסיכויים הכרוכים בהסכם לעומת אלה הכרוכים בהמשך המצב הקיים ללא הסכם. למרות זאת יכולים לפחות חלק מהאזרחים להיעזר במידע הנגיש כדי לזהות את אותם עיתונאים, פרשנים או מומחים העושים שימוש אמין ומרשים במידע שברשות הרבים כדי ליצור תמונות מציאות ותרחישים סבירים. מובן שבנושא עמוס רגשות כמו זה יהיו תמיד אינטרסים שינסו להביא למתן משקל מופרז לנתונים מסוימים ולטשטושם של נתונים אחרים; וזה חלק בלתי נפרד מהמשחק הפוליטי.

במערכת תקשורת דמוקרטית תקינה, המספקת לאזרחים נתונים מכל הסוגים וגם אמצעים להערכתם, יוכלו תמיד האזרחים הרוצים בכך לזהות את ההטיות המכוונות של הפוליטיקאים וגם של אותם עיתונאים או עיתונים המוכנים לשמש להם לשופר. המצב בתחום התקשורת מדאיג כאשר קשה או בלתי אפשרי להבחין בין מידע גולמי לבין מידע מכוון וארוז הבא לשרת את המקור או את הגורם המפיץ. במצב כזה מתקשים גם צרכני תקשורת מתוחכמים להשתמש במידע הגולמי כאמצעי העיקרי לביקורת ולהערכה של תמונות המציאות, המוצגות כנובעות ממידע זה באופן הכרחי.

ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה ועמית בכיר במכון לדמוקרטיה

גיליון 1, ינואר 1996