כבר בראשית המאה ה-16 הזהיר מקיאבלי את השלטון לא לטשטש את ההבחנה בין מושגי הסיבתיות המשמשים את השליטים לצורך הצדקת פעולותיהם בפני הציבור, ובין מושגי הסיבתיות הצריכים להנחות החלטות ומעשים הכרחיים להגנה על קיומה ויציבותה של המדינה. מקיאבלי סבר שמדינה, ההופכת את הצידוק הפוליטי והציבורי לצופן מעשי המנחה את מעשיה, עומדת בפני סכנה קיומית. הוא הבין שהצורך לטפח דימוי, התואם את הצרכים הפוליטיים של המנהיג, יכול לטשטש את ראייתו המפוכחת ואת יכולתו לנווט את המדינה למעשה.
מאז ספרו המפורסם של מקיאבלי, "הנסיך", למדו ולימדו במדע המדינה במשך מאות שנים את העובדה הפשוטה שריאליזם מדיני וצבאי מציית לחוקיות שונה מההיגיון של רטוריקה ותעמולה פוליטית. למרות זאת, בישראל מתקבל לעתים קרובות הרושם שהמדיניות הולכת אחרי הרטוריקה וצורכי הדימוי הפוליטי. לאחר הפיגוע הקשה בקפה "מקסים" בחיפה והפצצת חיל האוויר בעומק סוריה, בחודש שעבר, יכלו אזרחים ערנים להיווכח לרגע כיצד השלטון מזיז כהרף עין את האצבע המאשימה של ישראל מערפאת הכל יכול לבשאר אסד.
מי שלא שוכנע שהמניע העיקרי לטרור הפלסטיני לא השתנה באופן קיצוני בפיגוע בקפה "מקסים", יכול היה לשאול את עצמו, מה עומד מאחורי שינוי הדגש הדרמטי הזה בייחוס הסיבות לטרור?
אחת התשובות היתה שהעברת החץ מערפאת לנשיא אסד קשורה במחשבה שקל יותר, בהקשר הפוליטי הישראלי של ערב יום כיפור, להצדיק הפצצת מטרה בסוריה מאשר להורות על ביצוע עוד סיכול ממוקד, העלול לפגוע באזרחים חפים מפשע, או לעסוק ביוזמה המדינית החדשה להשגת הסדר קבע עם הפלסטינים, המסכנת את הקואליציה. ברגע של חסד, כשהשלטון לא כל-כך שם לב, אפשר היה אולי לראות כיצד אצלנו הסיבתיות הממשית, המנחה את הפעלת צה"ל, נגזרת מצורכי הרטוריקה הפוליטית של הממשלה.
אפשרות זו מעוררת את השאלה, באיזו מידה העיתונות הישראלית מסייעת בלא מודע לטשטוש המסוכן הזה בין סיבתיות לצורכי צידוק פוליטי (ואידיאולוגי) לבין סיבתיות לצורכי טיפול יעיל בסכנות ובעיות אמיתיות? למרות העובדה שבכל שנה בתקופת יום הכיפורים יוזמים כלי התקשורת בישראל שיחות נפש, שלא להזכיר עימותים בין גנרלים ישישים, על מחדלי מלחמת יום הכיפורים, ובעיקר על ה"קונספציה" שהכשילה את המודיעין ואת הדרג המדיני - אין כמעט חשבון נפש על תפקידה של העיתונות בגיבוש ותחזוק "קונספציות" כאלה.
מה, בעצם, היה תפקיד העיתונאים בהשתרשות הקונספציה לפני מלחמת יום הכיפורים, שלאויב לא יכולה להיות מוטיבציה להתקיף את ישראל? ומה תפקיד העיתונאים כיום בגיבוש ותחזוק הקונספציות המושרשות בשלטון ובציבור הישראלי על הסיבות לטרור הפלסטיני?
האם זה מקרה שסוריה, ערפאת, הפונדמנטליזם האיסלאמי ותסכולים אישיים הם, לפי הגרסה הישראלית הרשמית, הסיבות לטרור - ואילו הכיבוש, המחסומים, ההתנחלויות והגדר הם מחוץ לשלשלת הסיבתית? אולי גם במקרה זה תפיסת הסיבתיות, הנגררת אחר צרכים של צידוק פוליטי, מחליפה, בצורה המסכנת את עתיד המדינה, את תפיסת הסיבתיות הפועלת במציאות?
כשרופא נותן תרופה למחלה והתרופה לא מועילה, מתבקשת אצל החולה הערכה מחדש של האבחון המקורי. אצלנו הרופא מוכן להקריב את החולה כדי להגן על האבחון.
האם העובדה שאחרי כל פיגוע קשה, ותגובה ישראלית, אנחנו שומעים דוברים ופרשנים האומרים ממש אותם דברים לא צריכה להדליק בראשו של החולה, האזרח הערני, נורות אדומות?
כדי לעשות קצת סדר בעניין כדאי לכל אחד מאיתנו לשים לב לכך שייחוס של סיבתיות הוא בדרך-כלל גם ייחוס של אחריות. לכן לפוליטיקאים יש תמיד נטייה לייחס את האחריות בראש ובראשונה למי שמתאים לתפיסתם הפוליטית והאידיאולוגית, ורק אחר-כך לבנות את מושג הסיבתיות. כשהקונספציה המדינית לא עומדת במבחן ההיסטוריה, בדרך-כלל המדינאי האחראי לכישלון כבר פרש מזמן ומי שמשלם את המחיר הוא יורשו וכמובן (תמיד) גם הציבור. בתחומי הכלכלה, הרפואה והצבא מבחן התוצאה קרוב יותר בזמן ולכן המחליטים חוששים יותר שאחריותם לכישלון תוצמד להם כמעט בזמן אמיתי. לכן פוליטיקאים מנסים כל הזמן לטשטש את מבחני האמת הצבאיים והכלכליים בהווה ולהרחיק את מבחן התוצאה לעתיד הרחוק.
מסיבה זו חשוב שבנושאים גורליים לקיום המדינה, השיקולים המקצועיים של הצבא יהיו אוטונומיים לעומת השיקולים של הפוליטיקאים, הנוטים, כאמור, לטשטש את ההבדל בין רטוריקה ומדיניות.
עיתונות אחראית יודעת להשתמש בהבחנות האלה כדי לבקר, לשאול, לעורר ספק, לתחקר ולהתריע. הייתכן שאצלנו עיתונאים כאלה אינם חביבי הקהל? האם אנו משלימים עם השחיקה בתודעה האזרחית, שהיא תוצאה של נטייתנו, הישראלים, להיות שבויים בפופוליטיקה של הנמקה, להשתעשע בטענות וטענות נגד? האם נצחון הממשלה בהשלטת הקונספציה המדינית שלה על הטלוויזיה והעיתונות אינו אלא שלב בדרך לכישלון היסטורי נוסף?
ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים
גיליון 47, נובמבר 2003