ביום שישי, 12.6.98, עשה "מעריב" שימוש לא תקין, זו הפעם השנייה, במנגנון משאל העם (הפעם הראשונה היתה לפני שנים אחדות, בנושא רמת-הגולן). מדובר בשימוש הראוי לגינוי חריף, בשל שני טעמים לפחות, האחד מהותי והשני טכני, ושניהם משליכים אל התחום האתי. הטעם השני, הטכני לכאורה, הוא ש"מעריב" העניק את השם "משאל עם" לשעטנז שאין בינו לבין המנגנון של משאל העם דבר וחצי דבר. קיימים בעולם אופנים שונים ומגוונים של המנגנון הזה, אך אף אחד לא מזכיר ולו בעקיפין את "הפרויקט" של "מעריב". "הפרויקט" הזה איננו דומה אפילו למשאל דעת קהל, ובעצם הוא איננו מתיישב עם הליך כלשהו באשר הוא איננו מושתת על פרוצדורה ועל כללים מתודולוגיים מוכרים ומוסמכים; בתור שכזה אין בו שום בסיס של תקפות ו/או מהימנות מסוג כלשהו. במובן זה יש לגנות את "מעריב" על הטעיית הציבור בכלל והטעיית קוראיו ומקבלי ההחלטות בפרט.

הטעם העיקרי העושה את הגימיק של "מעריב" לחמור במיוחד הוא מהותי. הטעם הזה כורך את מעמדה השברירי והפגיע של הדמוקרטיה הישראלית בחובותיו של כלי מרכזי בתקשורת ההמונית. הדמוקרטיה המערבית המודרנית היא משטר ייצוגי ותיווכי: נבחרי הציבור הם נציגיו של הציבור, והאחריות והסמכות לקבל החלטות לתועלת הציבור הן על כתפי הנבחרים. כך תמונת המצב בדמוקרטיות השונות וכך אמור להיות המצב בישראל. הדמוקרטיה הישראלית עתירה במאפיינים, רובם מבליטים את חולשותיה ופגיעותה: ראשית מדובר במערכת פוליטית הנישאת על-ידי חברה חסרת מסורת של אחריות לריבונות פוליטית; שנית, זוהי מערכת של חברה שסועה, אשר השסעים שבתוכה נאבקים על עצם הגדרת הזהות של הקולקטיב; שלישית, זוהי מערכת הצריכה לשאת סדר-יום פוליטי אשר כובדו הוא חסר תקדים לפי כל אמת מידה; ורביעית, כל האמור לעיל מחולל את המציאות המאוד דינמית של ההכרעות הפוליטיות במציאות של העדר חוקה ואף של תחליף-חוקה, כלומר - העדר של כללי משחק נורמטיביים מוסכמים. וכך, אם הדמוקרטיות המערביות, המזוהות כיציבות, העבירו את ההכרעות היומיומיות המורכבות מידי העם לגורמים מתווכים, הדמוקרטיה הישראלית חייבת להקפיד על כך - קל וחומר.

על רקע זה ניתן להבין מדוע הלך ופחת השימוש במנגנון של משאל עם בכל ארצות המערב המפותחות. ככל שאורחות החיים הפכו מורכבים יותר, דרכי קבלת ההחלטות עברו תהליכי ביזור ועבודת בתי-הנבחרים השתכללה, הפך מנגנון משאל העם להיות, יותר ויותר, למנגנון שנוי במחלוקת המופעל רק בתנאים ייחודיים (למשל במדינות אירופה ערב ההכרעה בסוגיית מסטריכט). בישראל עולה לדיון, חדשות לבקרים, אפשרות השימוש במנגנון משאל העם לשם הכרעה, בעיקר בשאלות ייחודיות באמת כגון: השלום עם סוריה, או ההכרעה על הסכם השלום הסופי עם הפלסטינים. לפי שעה, כשם שהדיון עולה הוא גם יורד, ולפי שעה אפילו לא הובא לתחילתו של הליך החקיקה המתחייב.

כאשר מצרפים את כל האמור עד כאן אל המאפיינים העושים את הדמוקרטיה הישראלית לפגיעה ושברירית, בעצם לדמוקרטיה פורמלית הרחוקה ת"ק פרסה ממה שמוגדר דמוקרטיה מהותית, מתחדדת סוגיית חובותיו של כלי מרכזי בתקשורת ההמונית בישראל כלפי הדמוקרטיה: במקום להגן עליה, תקף אותה "מעריב" על-ידי שימוש לא ראוי באופן לא ראוי במנגנון שלא הושרש לתוך השיטה הנוהגת בישראל. במובן זה אי-אפשר שלא להגדיר את השימוש המזויף במנגנון משאל העם על-ידי "מעריב" כגימיק פסול. הוא פסול משום שמי שלא הוכשר לכך משתמש בכלי לא לו בידים גסות (במקרה זה העיתון, לעומת רשויות ספציפיות העשויות להיות מוכשרות לעניין הזה, כגון שופטים, ועדת הבחירות המרכזית וכיו"ב רשויות שיתמנו על-ידי בית-הנבחרים). כשם שמי שמשתמש בפרוצדורות וכלים שלא הוכשר להם עובר למצער עבירה אתית ולעתים עובר על החוק, כך גם המקרה של "משאל 'מעריב'". הדבר דומה למקרה שבו בר-בי-רב שאינו רופא מחליט לבצע פרוצדורה רפואית, מי שאינו מהנדס לוקח על עצמו לבנות גשר או מי שאינו נהג מוביל סמי-טריילר. אי-אפשר להתעלם מהעובדה שאפילו לא כלי תקשורת אחד, למעט "מעריב", עשה שימוש במנגנון הזה. אין צורך להחמיא למי שפועל על-פי הנורמה, אבל בהחלט ראוי לגנות את מי שחורג ממנה או מפתח אנטי-נורמות.

מעבר להטעיה הציבורית (תהיינה תוצאות "משאל 'מעריב'" אשר תהיינה, הן חסרות כל תוקף ומהימנות), העיתון תורם לקיבוען של עובדות מסוכנות בטרם הכריע המוסד המוסמך - בית-הנבחרים - לגבי עצם השימוש בו. האם משאל העם הוא כלי לגיטימי של הדמוקרטיה המודרנית? האם ניתן ליישב בין משאל העם, ככלי במערכת הדמוקרטית, לבין הנטייה הגוברת והולכת בחברות מורכבות, רוויות שסעים, להגיע לקונצנזוס? האם וכיצד מתיישב השימוש בכלי זה עם יסודותיה של הדמוקרטיה הייצוגית? האם ניתן להשתמש בכלי פשוט וחותך כזה לשם הכרעה בסוגיות מורכבות? שאלות כאלה ושכמותן ראויות לדיון ציבורי, וטוב היה עושה העיתון לו תרם לדיון כזה בצורה עניינית דעות והשקפות. כל עוד לא נתמצה הדיון הציבורי, וכל עוד לא הובא אפילו לראשית תהליך החקיקה השימוש במנגנון הזה של משאל העם על-ידי העיתון, הוא בלתי לגיטימי בעליל וממילא לא מוסרי.

ד"ר אריק כרמון הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 15, יולי 1998