ב-1957 התאבד נחמיה ארגוב, המזכיר הצבאי של דוד בן-גוריון. כיוון שהזקן שכב בבית-חולים, מחלים מנסיון התנקשות, החליטו המקורבים שאסור לספר לו מה קרה ודאגו להדפיס מהדורות עיתונים מיוחדות שבהן לא הופיעה הידיעה על התאבדותו של המזכיר האהוב. אם אתם חושבים שבמציאות הדיגיטלית של היום, עם כל המידע שנמצא שם בחוץ, זה לא היה יכול לקרות, כדאי שתסגרו את המחשב ותפתחו את העיניים.

בשבוע שעבר הסירה חברת גוגל הישראלית את האתר "באים לבנקאים" מתוצאות החיפוש שלה. מי שחיפש את האתר קיבל הפניה להודעה שלפיה בגלל צו בית-משפט שאסור לפרט את תוכנו, התוצאות הוסרו ממנוע החיפוש. גוגל הצטרפה בכך לפייסבוק, שהסירה מהרשת החברתית את דף המחאה נגד שיטות הגבייה הנהוגות במערכת הבנקאית. בכך הרחיקו שתי ענקיות האינטרנט את תוכן האתר מכל גולשי האינטרנט ה"רגילים", אלה שאינם מכירים אלטרנטיבות וגם לא ממש מחפשים אותן.

בלי קשר לעמדתכם בעניין הקמפיין של ברק כהן, ההתפתחויות הללו צריכות להדאיג אתכם. כי חרף העובדה שלכאורה כל אחד יכול עדיין להיכנס לאתר של באים-לבנקאים, במציאות האינטרנטית של היום, אם אתר לא קיים בגוגל ובפייסבוק, הוא לא באמת קיים. ואם האפשרות להעלים אתר בצורה כזאת קיימת, זאת רק שאלה של זמן עד שיעלימו דברים שחשובים לכם – בין אם מדובר בדיווחים על הטרדות מיניות של ניצבים במשטרה או על מעצרים מינהליים של פעילי ימין קיצוני.

תביעות SLAAP, "תביעות השתקה", הן תביעות שמטרתן אינה בירור משפטי, אלא שימוש בכלים משפטיים כדי להפחיד ולהתיש את הצד השני, החלש יותר כלכלית. אלדד יניב תיאר כיצד כשפעיל חברתי החל לאיים על גורם בעל כוח, הלה היה דואג להמציא לו באמצעות שליח כתב תביעה על סכום מפולפל שיגיע היישר אל שולחן ארוחת הערב המשפחתית. גם אם התביעה היתה נדחית בסופו של דבר, עצם ההגשה השיגה את מטרתה: אם המאוים לא היה מפסיק ממילא את פעילותו, המאבק בגופים הכלכליים היה עובר מן המישורי הציבורי אל המשפטי. גם הבנקים, כך נראה, פועלים בכלים משפטיים כדי להסיר את המאבק מהתודעה. וזה הולך להם ממש לא רע.

מי שאמור להגן על הציבור במקרים כאלה היא התקשורת. בניגוד לגוגל ופייסבוק, שהן חברות עם אינטרסים מסחריים, התקשורת אמורה לייצג את האינטרסים של הציבור. גוגל ופייסבוק אולי אינן יכולות או אינן רוצות להתנגד לצו משפטי, אבל התקשורת בהחלט יכולה לדווח עליו. אבל התקשורת עושה בדיוק ההפך, ומצטרפת מיוזמתה להשתקה. למעט מדור הטכנולוגיה של "הארץ", אי-אפשר היה לקרוא על ההעלמה הזאת באף אחד מאתרי התקשורת המרכזית. למה? לא כי מישהו אמר להם. הצנזורה העצמית כל-כך אפקטיבית עד שלא צריך לתת הוראה לא לדווח, העורכים כבר ממסמסים את הידיעות האלה לבד. למה להסתבך עם יחצנים ועורכי-דין של ראשי המערכת הבנקאית כשאפשר לדווח על המכשיר החדש של אפל?

הסיבה לשתיקה הזאת היא האווירה השלטת היום בשוק התקשורת. אווירה שבה הכסף מדבר, או יותר נכון משתיק את כל מי שלא מיישר איתו קו. ובמקום שהממשלה תצא נגד התופעה הזאת, היא מאמצת אותה כשהיא מעבירה סעיפים שאוסרים על הבעת דעות ומכריזה שכספי ציבור יינתנו רק למי שמתיישר לפי הקו שנוח לשרת התרבות.

למרות כל זה, אנחנו לא צריכים להתייאש. למה? כי האינטרנט הוא עדיין מדיה אחרת. מדיה שבה כסף קונה לך פרסום, קונה לך עוקבים – אבל לא קונה לך שליטה. הדבר הראשון שכולנו יכולים לעשות הוא לגוון את מנועי החיפוש שלנו: לחפש מדי פעם במנועים אחרים מזה של של גוגל, כמו duckduckgo (שלא אוסף עלינו חומרים) ואפילו בינג (שלא טרחו לתבוע ממנו להסיר את "באים לבנקאים"). כמו שיודע כל מי שראה את הסרטון ההוא עם החתול, ברשת לא חייבים את הגופים הגדולים כדי להפיץ מידע. אם כל בעלי הבלוגים הפרטיים יעלו פוסט קצר שיסביר מה מנסים להסתיר מאיתנו, אם אנשים עם פרופילים פופולריים בפייסבוק יפנו לאתר של "באים לבנקאים", התקשורת תעשה מה שהיא עושה תמיד – ותיגרר אחרי הטרנד.

כי בסופו של דבר התדמית האמינה היא זו שמקיימת את התקשורת. כמו במקרים של המחאה החברתית ושל מתווה הגז, התקשורת לא תוכל להמשיך להתעלם. היא תעשה את זה לא כי היא רוצה, אלא כי היא פוחדת להישאר מאחור, או יותר גרוע – שהציבור יגלה שהיא נשארה שם.