המלים שאנחנו משתמשים בהן מכוננות את המחשבה שלנו, את הדרך שבה אנחנו תופסים את העולם, כך טוענים חוקרים העוסקים בפילוסופיה של השפה. במובן זה לשפה יש תפקיד בעיצוב המציאות שבתוכה אנחנו חיים. משום כך כדאי להתעכב מדי פעם על מונחים שהשתרשו בדיון הציבורי-תקשורתי.
במהלך השבוע החולף יצא לי להאזין למספר רב של דוברים בכמה תוכניות רדיו שדנו במגוון של נושאים. כעבור כמה שעות של להג אינסופי, שמתי לב שאני מתקשה למצוא אפילו אחד שלא שילב בדבריו את הביטוי "חשבון נפש".
הביטוי הזה, שהיה למטבע לשון פופולרי בעקבות רצח רבין – אז נדרשה הציונית הדתית לערוך "חשבון נפש נוקב" – הוא ביטוי מתעתע המכיל שילוב בלתי אפשרי של "חשבון", עניין רציונלי לגמרי, מדוקדק ומדויק, שיטה הכרוכה בנוסחאות שמובילות לתוצאה חד-משמעית, ו"נפש", מונח סתום ומעורפל המרכיב את כל מה שהוא רוחני, בלתי רציונלי, עמום ופנימי.
כולנו מכירים את הערך היהודי של עריכת "חשבון נפש" ביום הכיפורים. ואכן, כאשר הוא אמיתי, חשבון הנפש יגרום לאדם לעשות בדיוק את זה: לבוא חשבון עם עצמו, לבדוק מה בחייו התקלקל ולתקן את שדרוש תיקון. כולנו זקוקים לאירוע מטלטל, ראוי ונדרש שכזה, ואף מתמודדים איתו לפעמים ומבצעים "חשבון נפש". אבל בשיח הציבורי העכשווי "חשבון נפש" הוא מושג ערטילאי, שאינו דורש כל פעולה ממשית, ולכן הוא לא יותר מסיליקון לשוני: חלקלק, חסר צבע, סותם חורים ונדבק לכל דבר. אין פלא שהוא אחד הביטויים החביבים על הפסבדו-אינטלקטואלים, רוחניקים בגרוש, פוליטיקאים מהורהרים ואפילו, ובכן, שחקני כדורגל.
"אנחנו לא נראים טוב והתוצאות מדברות בעד עצמן, נצטרך לעשות הרבה חשבון נפש בפגרה", הסביר שחקן בכיר (לא סתם שחקן, שחקן בכיר) בקבוצת הכדורגל מ.ס. אשדוד. גם בפרקליטות צריכים לעשות "חשבון נפש יסודי", קובע נדב העצני. בעקבות הסערה שהתחוללה בגין התבטאויותיה של מתמודדת ריאליטי יש צורך לעשות חשבון נפש (זה בסדר, הדיירים בבית "האח הגדול" עסוקים כל הזמן ב"חשבון נפש"), והמשטרה צריכה לעשות חשבון נפש כי השליכה רימוני גז על מתפרעים. בעקבות פרשת קצב דורשת תמר הר-פז ב- nrg שהתקשורת תעשה חשבון נפש וגם הפרקליטות, כן, שוב הפרקליטות. האנשים במרכז הארץ צריכים לעשות חשבון נפש בגלל מצב המקלטים, וארי שביט קובע בכעס כי "השמאל לא ערך חשבון נפש, לא הודה בטעותו ההיסטורית, לא הסיק מסקנות אמיצות".
ניתן להמשיך כך עוד ועוד עם מאות דוגמאות מייגעות, אבל מה שמשך את תשומת לבי הן ההצהרות שנשמעו בעקבות הפרשה שנחשפה בשבוע שעבר, שעניינה 13 נערים הנאשמים שאנסו נערה מצפון תל-אביב. ח"כ זבולון אורלב התראיין ברשת ב' והסביר כי גורמים רבים (מורים, הורים, שירותי הרווחה, גורמי חקירה) צריכים לעשות "חשבון נפש" בעקבות הפרשה. פרקליטו של החשוד המרכזי, עו"ד פאדי חמדאן, חשב שזה רעיון לא רע ולכן אמר ל"ישראל היום" כי "הפרשייה הזו מחייבת חשבון נפש של כל הגורמים המעורבים".
העובדה שעורכי-דין, פוליטיקאים וספורטאים אוהבים כל-כך להשתמש בביטוי הפומפוזי הזה, שאמור לרמז על עולמו התרבותי העמוק של הדובר, חושפת את מה שהשימוש השכיח בו מסתיר בכל כוחו: מדובר במלל ריק, חסר שחר, שכל משמעותו הוא: "ככה אי-אפשר להמשיך, אבל אין לי מושג מה לעשות".
השימוש בביטוי "חשבון נפש" מצביע על מה שקלוקל, רקוב ודל בדיון הציבורי. השחקן הבכיר במ.ס. אשדוד לא מציע הצעה קונקרטית לשיפור המצב. הוא לא מציע להוסיף אימונים, להחליף את המאמן או לשנות את שיטת המשחק. הוא מציע לעשות "הרבה חשבון נפש". גם חשבון הנפש שדורש ארי שביט, שהיה אמור להוביל את השמאל ל"מסקנות אמיצות", הוא לא יותר מאשר ביטוי ריק שלא ברור מה מסתתר מאחוריו, אם בכלל. מצד שני, אי-אפשר להכחיש – זה נשמע ממש חכם.
הנה כלל אצבע: בכל פעם שמישהו טוען ש"כולנו צריכים לעשות חשבון נפש", אפשר לקבוע במידה רבה של סבירות כי הדובר הוא מוג לב, אדם שאין לו תחילתו של רעיון משום סוג שהוא שעשוי להוביל לפתרון לבעיה שעליה הוא מצביע. "חשבון נפש" הוא התגלמות מס השפתיים המביע דרישה נחרצת לעשיית שום דבר במסווה של בירור נוקב. הוא הדרך הכי מוצלחת לומר משהו בלי לומר כלום, ובעיקר, הוא ניסיון נואל לטעון שאין אחראים. במקום להצביע על האשם, האדם שעליו לתת תשובות, מעדיף הדובר המלומד לבזר את האחריות ולמסמס אותה. אם "כולנו צריכים לעשות חשבון נפש", הרי שאף אחד לא באמת אחראי, ולכן אף אחד לא צריך לעשות שום דבר, למעט "חשבון נפש", כמובן.
אם זו היתה הדרך העילגת של שחקני כדורגל (בכירים) להתעלם מאחריותם למצב קבוצתם, מילא. אבל כאשר נבחרי ציבור משתמשים בביטוי הזה ועיתונאים אינם מעמידים אותם במקום, מפרקים אחת ולתמיד את המלל החלול ודורשים תשובות ברורות, הופך השימוש ב"חשבון הנפש" לטקטיקה המחלצת את המרואיין משאלות קשות ומפרקת באחת את המתקפה של המראיין. "הו! הוא אמר שצריך לעשות חשבון נפש. יופי של כותרת!", אומר לעצמו העיתונאי. מה יש מאחוריה? לא כלום בריבוע.
אם השפה אכן מכוננת מציאות, הרי שהשימוש התדיר ב"חשבון הנפש" מכונן מציאות עלובה שבה משפריצים לכל עבר ביטוי קליט בניסיון לכסות על חוסר מעש וחידלון מחשבתי. הגיע הזמן שאמצעי התקשורת יבינו שבמודע או לא, הם עושים יד אחת עם המרואיינים ומאפשרים להם לחמוק ממתן תשובות ישירות ופשוטות.
בשבוע הבא – "להכות על חטא".