אתרע מזלי ובמשך יומיים־שלושה בחודש נובמבר האחרון הפכתי מושא לסיקור עיתונאי. באותו חודש הורה בית־המשפט לבעלת אתר אינטרנט למסור לרשותי מספרי IP של מגיב אנונימי כדי שאוכל לתבוע אותו באשמת דיבה. מספר כלי תקשורת בחרו להתייחס לפסיקה, למרות שלא היה מדובר כלל בתקדים משפטי. כנראה נישאתי על גבו של גל אופנתי של דיון תקשורתי בנושא.

כעיתונאי, קורא עקבי של "העין השביעית", ומי שכתב זמן־מה טור ביקורתי על תעשיית האקטואליה הישראלית, איני מעביר את ימי בציפייה לגדולות מכלי התקשורת שלנו. ובכל זאת, עד שמצאתי את עצמי בתפקיד המסוקר לא חלחלה להכרתי מלוא המשמעות של ליקוייהם.

כשראיתי לראשונה את שמי מופיע בדפוס שלא בקרדיט הכותב, הצטמררתי. בטרם הספקתי למלמל "אין תגובה", נוכחתי כי אני בעל רפלקסים בריאים. מול עיני הלכה ותפחה עננת קשקשת אקטואלית טיפוסית שעסקה במקרה שלי: ידיעות, כתבות שלמות, מאמרי פרשנות בעד ונגד, ובשוליהם טוקבקיסטים שאיחלו לי מכל טוב הארץ. כל זאת מבלי שכמעט אף עיתונאי טרח להפנות אלי שאלה אחת בטרם החווה את דעתו הנחרצת בענייני. כנראה כדי שלא לבזבז זמן יקר ולהשאיר חלילה דף ריק או זמן אוויר מבוזבז, העדיפו העיתונאים להתבסס אך ורק על פסק־הדין הלקוני ששחרר בית־המשפט.

ד"ר יובל קרניאל, למשל, מתח מעל דפי "דה-מרקר" ביקורת חריפה על פסק־הדין. הוא אמנם ציין כי המקרה שלי לא לגמרי ברור לו, אבל הדבר לא הרתיע אותו מלהקדיש את מרבית הטקסט לקריאה חד־משמעית בזכות האנונימיות. לו היה פונה אלי, הייתי מיד אומר לו "אין תגובה", אבל ייתכן שלאחר מכן הייתי מפנה אותו לעורך־דיני, וזה היה מסביר לו כי אין מדובר בעלבון מ"איזה ילד באינטרנט [שקרא לי] הומו או שקרן", כפי שכתב קרניאל, אלא ברצון להסיר את מסכת האנונימיות מפניו של אדם כפייתי אשר ניצל את פלטפורמת הטוקבקים לצורך הטרדה שיטתית לאורך שבועות ארוכים. אך קרניאל לא פנה אלי טרם כתב את מאמרו. מבין כל אלה שכתבו על הפרשה, רק עיתונאי "ישראל היום" טרח לשוחח לפני הפרסום עם עורך־דיני, ואמנם, כתבתו היתה היחידה שהציגה מידע מעבר לקמצוץ שהיה כלול בפסק־הדין.

בדמיוני, והנה אני מטריד סדרתית את כל קהילת העיתונאים הישראלית, בתקווה שיתבעו אותי לדין ויקבלו גם הם את מנת הסיקור הקטנה, והקלוקלת, שלה זכיתי אני. ייתכן שהחוויה העגומה היתה מניעה אותם להתחיל לפעול קצת יותר כעיתונאים ממש - להושיט את היד ולהשתמש במכשיר הטלפון, אולי אפילו ממש להתעניין במושא כתיבתם לפני שהם ניגשים למלאכת השרבוט. במקרים זוטרים כמו שלי, ובמקרים חשובים בהרבה.

גיליון 70, ינואר 2008