אבי רצון הוא פרשן ידוע של משחקי כדורגל. תחום התמחותו, דומני, הוא הליגה האיטלקית, אבל אני מניח שהכללים הבסיסיים של עולם הספורט, לא רק של מגרשי הכדור, מוכרים לו. הוא יודע, מן הסתם, שתחרויות אגרוף או היאבקות מתנהלות בין מתמודדים בעלי משקל דומה. לא מקובל לקיים עימות בין מתאגרף ממשקל כבד למתאגרף ממשקל נוצה; תחרות כזו נחשבת לבלתי הוגנת. וזה בדיוק מה שעשה רצון כאשר הנחית נוק-אאוט על פרשן ה"ניו-יורק טיימס" תום פרידמן, במאמר שפירסם אתמול ב"מעריב" (15.11.10). ענק הרוח רצון בחר לו ליריב את הגמד האינטלקטואלי תום פרידמן, והיכה אותו אל החומש.

רצון יצא במאמר מנומק להפליא נגד פרידמן, שבחוצפתו פירסם בשבועות האחרונים שני מאמרים שתקפו באופן חריף את התנהלותו של בנימין נתניהו במו"מ עם הפלסטינים. במאמר אחד הגדיר פרידמן את ישראל בהנהגת נתניהו "ילד מפונק", משום שהיא אינה נענית לבקשת הנשיא אובמה להקפיא מחדש את הבנייה בהתנחלויות. במאמר שני, שלא עסק דווקא בסכסוך הישראלי-פלסטיני, המשיל הפרשן האמריקאי הנודע את קוצר הראות של נתניהו לזה של אדם שנופל מהקומה השמונים, ועד שהוא מגיע לחבטה הסופית על הקרקע הוא סבור, ואומר, שמצבו שפיר.

אבי רצון לא אהב את מאמריו של תום פרידמן, לא אותם ולא את הופעתו בערוץ 2, בראיון שבו פיתח את טיעוניו בזכות היענותה של ישראל לציפיות הממשל האמריקאי. רצון קורא את עמדתו של פרידמן באופן הבא: היא הזויה ומכוונת להטיל אימה על הציבור בארץ; היא מגלמת התנשאות של עיתונאי המתייחס לילידים החיים בארץ כאילו היה הנציב העליון מתקופת המנדט; היא מזכירה דמויות מרואיינים מערוצי הטלוויזיה הערביים.

וכך מנמק רצון את אבחנותיו על עמדתו של פרידמן ועל מניעי כתיבתו: לעיתונאי האמריקאי יש תסביך – הוא יהודי שחי בגלות, בעוד שבנימין נתניהו הוא התגלמות הצבר הלוחם והגאה שאנשים כמו פרידמן משתוקקים בסתר לבם להיות כמוהו. פרידמן מקנא בנתניהו. אה, ועוד פגם מוצא אבי רצון בתום פרידמן: הוא שמאלן קיצוני שבחר לסגוד לאלוהים חדש – ברק אובמה.

אין פלא שמול מהלומות משכנעות כאלו נפל תום פרידמן על הקרשים, אבל בכל זאת מוצא הח"מ לנכון להצביע על כך שהמשחק לא הוגן. לא זו בלבד שמלכתחילה יחסי הכוחות אינם שווים, אלא שבמהלך ההתמודדות שולף רצון טיעונים מעולם מושגים אחד ומחיל אותם על זירת התכתשות המתנהלת על-פי חוקים שונים לחלוטין.

כאילו נטל חוקים ממשחק ההוקי קרח ויישם אותם על מגרש כדורעף. וכך טוען רצון שלפרידמן, השמאלן הקיצוני, אין כל זכות להטיף מוסר, או להשיא עצות, למדינת ישראל משום שהוא אינו אב שכול ואינו חי בארץ; רצון, ברגישותו הרבה, משאיר את הזכות הזו בידי כותבים מקומיים, גם אם הם "שמאלנים קיצוניים" שאיבדו את ילדיהם במלחמות ישראל.

ו"מעריב" מפרסם בהבלטה את מאמרו המלומד של אבי רצון ואת תמציתו בשער הגיליון, ומוכיח שוב עד כמה הוא ניחן בטעם טוב ובחוש מידה.