דמיינו לעצמכם, לשם התרגיל האינטלקטואלי, את הסיטואציה הבאה: כמה עשרות גנרלים לשעבר, ראשי אוגדות, אלופי פיקוד, מפקדי חטיבות, מפקדי סיירות, אנשי ביטחון מסוקסים, מקימים אוהל סמוך לבית ראש הממשלה בירושלים ופותחים בצום מתגלגל שמתחיל ב-8 ביולי, היום שבו נפתח מבצע "צוק איתן", ונמשך 50 יום – כמספר ימי הלחימה.

הם יושבים באוהל יום-יום. צמים כדי לזכור את המלחמה שהיתה בקיץ שעבר, ויוצאים משם בקריאה לראש הממשלה ולשרים לחזור למשא-ומתן במטרה להגיע להסכם ולמנוע את המלחמה הבאה. חברי-כנסת באים להזדהות ולדבר, אזרחים עוצרים ומדברים, א/נשים מכל רחבי הארץ מבקרים ואף מצטרפים וצמים.

האם במסגרת הדמיון המודרך אתם מעלים על דעתכם שאירוע כזה יעבור בשקט? האם אתם מעלים בדעתכם שאוהל כזה היה קם והתקשורת היתה מתעלמת? האם אתם מעלים בדעתכם שלא היו מזמינים את הצמים אחד-אחד לאולפנים? האם אתם מדמיינים שתוכניות האקטואליה והאירוח, המפיקים והעורכות לא היו מתקוטטים ורבים ביניהם על הזכות לראיין את אנשי היוזמה? האם אתם מעלים בדעתכם שמי מהגנרלים לשעבר היה צריך להתאמץ כדי לזכות לאזכור? האם אתם מדמיינים שצרכן תקשורת בישראל לא היה יודע על הקמפיין ועל האוהל ועל הצום כעבור שבוע?

ועכשיו למציאות: ב-8 ביולי 2015 הוקם סמוך לבית ראש הממשלה בירושלים אוהל תחת הכותרת "צום איתן" (גילוי נאות: הכותבת שותפה ליוזמה). מאז שוהות באוהל באופן מצטבר עשרות רבות של נשים מכל קשת הדעות הפוליטיות, מקיבוצים בדרום, מהתנחלויות במזרח, מערים במרכז, ממושבים וכפרים בצפון. הנשים האלה הן עורכות-דין, מנהלות, מרצות באוניברסיטה, סופרות, כלכלניות, מומחיות לפיננסים, מנהלות ארגונים, מורות, אמניות – והן צמות ברצף, כל אחת 25 או 50 שעות, לציון 50 ימי הלחימה.

הנשים האלה, חברות תנועת "נשים עושות שלום" הבלתי מפלגתית, קוראות לראש הממשלה ולממשלה לחזור למשא-ומתן ולהגיע להסכם כדי למנוע את המלחמה הבאה. אבל רק המעגלים הקרובים לנשים שמעו על הקמפיין הזה, ורק כלי תקשורת מעטים דיווחו עליו. נשאלת השאלה, למה? למה עדיין במציאות הישראלית של שנת 2015, משקלו הסגולי הציבורי של גנרל לשעבר כבד ממשקלה של אשה? למה אנשי ביטחון לשעבר נחשבים יותר מאשה ששירתה בצבא וגם מגדלת כאן בנים שמתגייסים לצבא? מדוע התארגנות של נשים, שהצליחה לסחוף אלפים מכל רחבי הארץ, אינה נחשבת "מעניינת" עבור התקשורת?