"והלא הארץ הזו היא ארץ נושבת"

השתלטותו של סוקולוב על העיתון הביאה לשינוי בדגש שהושם בו על תכנים שונים. אף שהמערכת ביקשה להמשיך בקו המקורי, שקבע כי "אין חפצנו לתת לקוראינו שיחה בטלה ופלפולים של מה בכך, כי אם ידיעות ברורות וחדשות מעולם המעשה" (ח' טבת תרל”ה, 16.12.1874), אט-אט החלו לחדור לעיתון לא רק תכנים פוליטיים (בעיקר חדשות חוץ מהעולם היהודי, תחילה) אלא גם מאמרים פובליציסטיים. המעבר להוצאה יומית של העיתון אילץ את העורכים לשלב בו גם תוכן ספרותי ושירה.

יחד עם זאת, גם כשניגש "הצפירה" לסקר את הנעשה בעולם הפוליטי, ולא רק בעולם המדעי, ביקש לעשות זאת באמצעות הפרקטיקה המדעית:

"עתון צריך להיות עתון בכל שורה ושורה, אבל את שטת ההתבוננות ואת אפן הוצאת המסקנות מחזיונות החיים אנו חפצים לשאול מאת המדע. בזורנאליסטיקה הקלה והזלה יש מרוץ אחרי ההפלגות, ההפלאות, הגוזמות, דברי ההבאי והדמיון המבהילים, אחרי הדבורים המפוצצים והצבעים הצעקנים; במדעים אין מרוץ כזה, מפני שהמדעים אינם עשויים להבריק חזיזים ופלדות, לסמא את העינים, כי אם להאיר את העינים" (י"א תשרי, תרע"א; 14.10.1910).

דפים רבים מקדיש סופר ליחס "הצפירה" לציונות, ולשינוי שחל ביחס זה. בתחילת דרכה של התנועה הציונית, לפני הקונגרס הציוני הראשון, לא זכתה התנועה ליחס חם מעל דפי העיתון. עורכיו ראו פגם בעצם רעיון הלאומיות והתמלאו ספקות לגבי היותה של תוכנית יישוב ארץ-ישראל בת ביצוע. הם בחנו את העניין מזווית מדעית טהורה והגיעו למסקנה כי הארץ קטנה מדי, ונוסף על כך מיושבת.

“נפלא וזר הדבר, כי בעלי ישוב א"י בינינו דורשים ואינם יודעים מה הם דורשים, מיחלים ואינם יודעים אל מה הם מיחלים. הן מרגלא בפיהם לאמר כי מן הקאלאניזאציאן בארץ יהודה תבוא תשועת ישראל, ואינם שמים לב לדעת כי כל ארץ יהודה כולה, או יותר נכון, כל ארץ ישראל המערבית איננה גדולה במדתה ממחוז וואלין, והלוא הארץ הזו היא ארץ נושבת, בה נוצרים ומושלמנים לפלוגותיהם למחלוקותיהם השונות, ערבים עירוניים ובעדואינים ופלחים, ונוצרים תושבים ובני חו"ל – וכמה קולוניסטים נוכל סוף כל סוף להכניס בקופו של מחט זה?” (ד' שבט, תרמ”ה; 20.1.1885).

נקודת המפנה חלה במהלך הקונגרס הציוני הראשון, עת סוקולוב, שנשלח לסקר את האירוע, נפגש בפעם הראשונה עם תיאודור הרצל. סוקולוב התרשם מהאיש עמוקות, והחל לדווח דווקא על הצדדים המעשיים שבתוכניות הציוניות: "עיניו השחורות והעמוקות מפיקות רוח דמיון ושירה, אך דבריו נמרצים ושקולים בפלס, ובמקום אשר פללנו לראות דמיון, הננו רואים חשבון ודעת" (ט"ז אלול, תרנ”ז; 13.9.1897).

מובן כי ארץ ישראל נותרה קטנה ומיושבת, אך העיתון שינה את עמדותיו כלפי הציונות, בלי לנטוש את היומרה לדיווח אובייקטיבי ומדעי. כדי לגשר על הפער בין עמדתו הקודמת למאוחרת, נטען ב"הצפירה" כי מאז ראשית ימי הציונות הרצל עצמו השתנה, ועימו תוכניותיו, וכי הפנייה לציונות היא למעשה תוצאה של תהליך לוגי. סופר מסביר את השינוי בעמדה, בין היתר, בכך שהעיתון נאלץ להתאים את עמדותיו לעמדות קהל הקוראים.

מדי פעם הרשה לעצמו סוקולוב בכל זאת להודות כי נטש את דרכו של סלונימסקי ואת דרך הסיקור העיתונאי המדעי, ונשבה בקסם הלאומיות. "והריני מודה ומתודה אחרי כל החקירות, כי יותר שאני סומך על ההכרה, אני סומך על החוש – אפילו בנוגע אל עמנו", כתב ברגע של גילוי נפש (כ”ו אדר א', תרע"ג, 5.3.1913). ימים אחדים לאחר מכן אף הוסיף: "האמונה היא חלק מנשמתו של אדם, כמו שהעין היא חלק מגופו, והאהבה היא חלק של החיים לא פחות מדם הלב. אין שום עם קיים ע"י מופתים הנדסיים, אלה משום שהוא מאמין בעצמו, ומשום שבניו אוהבים זא"ז” (ל' אדר א', תרע"ג, 10.3.1913).

כך, מעיתון שלעג ל"זורנאליסטיקה" של "ההפלגות, ההפלאות, הגוזמות”, וקידש "ידיעות ברורות וחדשות מעולם המעשה", הפך "הצפירה" לעיתון שמעל דפיו פורסמו שירי הלל לאמונת העם בצדקת דרכו. האירוניה היא שאם מקבלים את טענת הבסיס של סופר, שהשיח המדעי שימש בסיס מסוים למחשבה לאומית, הרי שבסופו של תהליך אנו עדים לכך שהמחשבה הזו היתה חייבת להיפטר מהדבקות המקורית במדע וברציונל כדי שתוכל לצאת אל הפועל.

"אין לפלפל! עיתון 'הצפירה' והמודרניזציה של השיח החברתי הפוליטי", מאת אורן סופר, הוצאת מוסד-ביאליק והאוניברסיטה העברית בירושלים, 2007, 240 עמודים