“אין רשות להיות מפולפל-ביותר. חדוד-השכל הוא מתכונות הגלות [...] בעבודת הצבור, ומה גם בעבודת התחיה אין לפלפל, כי אם לבאר דברים לפי פשוטם".
נחום סוקולוב, עורך "הצפירה", י"ז כסלו, תרס"ד (6.12.1903)
סיפורו של עיתון "הצפירה" הוא סיפור דרמטי, רצוף מאבקים כלכליים ותוכניים על זכות הקיום של העיתון ועל מהותו קיומו. גיליון ראשון של "הצפירה", שיהיה לאחד העיתונים העבריים החשובים בקהילה היהודית הגדולה באירופה, יצא לאור בוורשה כשבועון בד' באדר א' תרכ"ב (4.2.1862) על-ידי חיים זליג סלונימסקי. כבר לאחר שישה חודשים ו-25 גליונות נפסקה הוצאתו של העיתון, כיוון שסלונימסקי עבר מוורשה לזיטאמר, שם התמנה לראש בית-מדרש. שנים ארוכות נמשכה ההפסקה, תוך נסיונות כושלים לצרף את "הצפירה" כמוסף מדעי ל"המליץ", עד שב-1873 סגרה ממשלת רוסיה את בית-המדרש בזיטאמר, וסלונימסקי החליט לחזור לעסוק בעיתונות ולהוציא מחדש את "הצפירה".
בשנות השמונים של המאה ה-19, עם הרחבת קהל הקוראים, הפך "הצפירה" ליומון, אך משמעותי לא פחות היה שינוי אחר, כניסתו של עורך חדש, נחום סוקולוב. סוקולוב החל לכתוב בעיתון ב-1877, וב-1881 כבר לקח בו חלק פעיל ביותר, והוא בן 22 בלבד. מייסד העיתון, סלונימסקי, היה אז בן 71. אט-אט השתלט סוקולוב על העיתון, עד שבסופו של דבר הופקע ניהולו מידיו של סלונימסקי ועבר לידי סוקולוב מתוקף צו בית-משפט.
הספר "אין לפלפל!" של אורן סופר, שיצא לאחרונה בהוצאת ביאליק, אינו עוסק בהרחבה בדרמה שהתנהלה מאחורי הקלעים, בהתנכלויות ובצנזורה מצד השלטונות, או במאבק הבין-דורי ובלחצים שאילצו את סלונימסקי לוותר על מפעל חייו. רובו המוחלט של הספר מוקדש לסיפורו של תוכן העיתון עצמו, החדשנות שהציע לקוראי העברית והשינויים שחלו בסגנונו לאורך השנים. ואכן, גם לפני הקלעים חולל העיתון דרמה של ממש.
עיקר עיסוקו של סופר הוא בביקורת שמתח "הצפירה" על הפלפול, הן כדפוס מחשבה והן כשיח פוליטי. "מובנו המקורי של הפועל 'פלפל'”, מציין סופר, "הוא 'הפך לכאן ולכאן', אבל הוא הושאל לתיאור הפעילות הדיאלקטית הממוקדת במדרשי ההלכה" (עמ' 24). סופר מראה לאורך כל ספרו כיצד יצא "הצפירה" נגד הפלפול כשיטת חשיבה, ותרם את חלקו לשינוי השיח בשפה העברית משיח דתי-יהודי לשיח חילוני ולאומי.
כבר מראשיתו ביקש "הצפירה" להציג בפני ציבור קוראי העברית תוכן מדעי שכמוהו לא היה בנמצא. סלונימסקי היה עוד קודם להקמת העיתון חובב מתמטיקה ופיזיקה, ואף המציא מכונת חישוב שזיכתה אותו בפרס האקדמיה הרוסית למדעים. הוא שם לעצמו למטרה להשתמש בעיתון כדי "להפיץ אור המדעים הכרחיים ולהראות נועם יפים וטובם", כניסוחו. ואמנם, המדור המרכזי בעיתון בראשית דרכו נקרא "ידיעות העולם והטבע", שם ניתן היה לקרוא שבוע אחד על ה"טעלעגראף" ושבוע אחר-כך על “אבן האלגביש”.
ההתמקדות בחידושי המדע השתלבה היטב בעובדה כי הרישיון המקורי שקיבל להוצאת העיתון אסר עליו להדפיס מאמרי פובליציסטיקה, או כל עיסוק אחר בפוליטיקה. יחד עם זאת, מדגיש סופר, אין לראות בבחירה במדע אילוץ הנסיבות; זו היתה בפירוש שליחות של המו"ל והעורך. עובדה היא כי לאורך שנים ארוכות סירב סלונימסקי לפרסם ב"הצפירה" דברי ספרות ושירה כיוון שאלה לא נחשבו בעיניו ל"ידע מועיל".
סופר מציג את ההקשר הרחב של תפיסת עולמו המדעית של סלונימסקי, ומסביר כיצד הפך העיתון ל"גורם מתווך בין העולם היהודי לעולם הטבע הסובב, שנראה ליהודים לעתים מאיים" (עמ' 62). בתוך כך מבקש המחבר להראות כיצד שינוי השיח, מפלפולים למדע, עזר להכשיר את הקרקע לאפשרות צמיחתה של תודעה לאומית.
"והלא הארץ הזו היא ארץ נושבת"
השתלטותו של סוקולוב על העיתון הביאה לשינוי בדגש שהושם בו על תכנים שונים. אף שהמערכת ביקשה להמשיך בקו המקורי, שקבע כי "אין חפצנו לתת לקוראינו שיחה בטלה ופלפולים של מה בכך, כי אם ידיעות ברורות וחדשות מעולם המעשה" (ח' טבת תרל”ה, 16.12.1874), אט-אט החלו לחדור לעיתון לא רק תכנים פוליטיים (בעיקר חדשות חוץ מהעולם היהודי, תחילה) אלא גם מאמרים פובליציסטיים. המעבר להוצאה יומית של העיתון אילץ את העורכים לשלב בו גם תוכן ספרותי ושירה.
יחד עם זאת, גם כשניגש "הצפירה" לסקר את הנעשה בעולם הפוליטי, ולא רק בעולם המדעי, ביקש לעשות זאת באמצעות הפרקטיקה המדעית:
"עתון צריך להיות עתון בכל שורה ושורה, אבל את שטת ההתבוננות ואת אפן הוצאת המסקנות מחזיונות החיים אנו חפצים לשאול מאת המדע. בזורנאליסטיקה הקלה והזלה יש מרוץ אחרי ההפלגות, ההפלאות, הגוזמות, דברי ההבאי והדמיון המבהילים, אחרי הדבורים המפוצצים והצבעים הצעקנים; במדעים אין מרוץ כזה, מפני שהמדעים אינם עשויים להבריק חזיזים ופלדות, לסמא את העינים, כי אם להאיר את העינים" (י"א תשרי, תרע"א; 14.10.1910).
דפים רבים מקדיש סופר ליחס "הצפירה" לציונות, ולשינוי שחל ביחס זה. בתחילת דרכה של התנועה הציונית, לפני הקונגרס הציוני הראשון, לא זכתה התנועה ליחס חם מעל דפי העיתון. עורכיו ראו פגם בעצם רעיון הלאומיות והתמלאו ספקות לגבי היותה של תוכנית יישוב ארץ-ישראל בת ביצוע. הם בחנו את העניין מזווית מדעית טהורה והגיעו למסקנה כי הארץ קטנה מדי, ונוסף על כך מיושבת.
“נפלא וזר הדבר, כי בעלי ישוב א"י בינינו דורשים ואינם יודעים מה הם דורשים, מיחלים ואינם יודעים אל מה הם מיחלים. הן מרגלא בפיהם לאמר כי מן הקאלאניזאציאן בארץ יהודה תבוא תשועת ישראל, ואינם שמים לב לדעת כי כל ארץ יהודה כולה, או יותר נכון, כל ארץ ישראל המערבית איננה גדולה במדתה ממחוז וואלין, והלוא הארץ הזו היא ארץ נושבת, בה נוצרים ומושלמנים לפלוגותיהם למחלוקותיהם השונות, ערבים עירוניים ובעדואינים ופלחים, ונוצרים תושבים ובני חו"ל – וכמה קולוניסטים נוכל סוף כל סוף להכניס בקופו של מחט זה?” (ד' שבט, תרמ”ה; 20.1.1885).
נקודת המפנה חלה במהלך הקונגרס הציוני הראשון, עת סוקולוב, שנשלח לסקר את האירוע, נפגש בפעם הראשונה עם תיאודור הרצל. סוקולוב התרשם מהאיש עמוקות, והחל לדווח דווקא על הצדדים המעשיים שבתוכניות הציוניות: "עיניו השחורות והעמוקות מפיקות רוח דמיון ושירה, אך דבריו נמרצים ושקולים בפלס, ובמקום אשר פללנו לראות דמיון, הננו רואים חשבון ודעת" (ט"ז אלול, תרנ”ז; 13.9.1897).
מובן כי ארץ ישראל נותרה קטנה ומיושבת, אך העיתון שינה את עמדותיו כלפי הציונות, בלי לנטוש את היומרה לדיווח אובייקטיבי ומדעי. כדי לגשר על הפער בין עמדתו הקודמת למאוחרת, נטען ב"הצפירה" כי מאז ראשית ימי הציונות הרצל עצמו השתנה, ועימו תוכניותיו, וכי הפנייה לציונות היא למעשה תוצאה של תהליך לוגי. סופר מסביר את השינוי בעמדה, בין היתר, בכך שהעיתון נאלץ להתאים את עמדותיו לעמדות קהל הקוראים.
מדי פעם הרשה לעצמו סוקולוב בכל זאת להודות כי נטש את דרכו של סלונימסקי ואת דרך הסיקור העיתונאי המדעי, ונשבה בקסם הלאומיות. "והריני מודה ומתודה אחרי כל החקירות, כי יותר שאני סומך על ההכרה, אני סומך על החוש – אפילו בנוגע אל עמנו", כתב ברגע של גילוי נפש (כ”ו אדר א', תרע"ג, 5.3.1913). ימים אחדים לאחר מכן אף הוסיף: "האמונה היא חלק מנשמתו של אדם, כמו שהעין היא חלק מגופו, והאהבה היא חלק של החיים לא פחות מדם הלב. אין שום עם קיים ע"י מופתים הנדסיים, אלה משום שהוא מאמין בעצמו, ומשום שבניו אוהבים זא"ז” (ל' אדר א', תרע"ג, 10.3.1913).
כך, מעיתון שלעג ל"זורנאליסטיקה" של "ההפלגות, ההפלאות, הגוזמות”, וקידש "ידיעות ברורות וחדשות מעולם המעשה", הפך "הצפירה" לעיתון שמעל דפיו פורסמו שירי הלל לאמונת העם בצדקת דרכו. האירוניה היא שאם מקבלים את טענת הבסיס של סופר, שהשיח המדעי שימש בסיס מסוים למחשבה לאומית, הרי שבסופו של תהליך אנו עדים לכך שהמחשבה הזו היתה חייבת להיפטר מהדבקות המקורית במדע וברציונל כדי שתוכל לצאת אל הפועל.
"אין לפלפל! עיתון 'הצפירה' והמודרניזציה של השיח החברתי הפוליטי", מאת אורן סופר, הוצאת מוסד-ביאליק והאוניברסיטה העברית בירושלים, 2007, 240 עמודים