עיתונות יום הזכרון (עיבוד מחשב)

לא הכרתי היטב את אלירז פרץ, אך אחיי הצעירים הכירו אותו ואחד מהם התקשר איתי ביום שישי וסיפר לי כי פרץ הוא אחד משני חיילים שנהרגו בגבול עזה. התעצבתי. זכרתי את פרץ כבחור טוב. חביב ובעיקר חייכן מאוד. אחי סיפר לי כיצד התייחס אליו יפה פרץ כשהיה חייל ופרץ היה קצין בגדוד. אבל גם כך - התעצבתי, כמו תמיד כשנהרג חייל.

למחרת כמו בכל בוקר הגיעו העיתונים מגולגלים לגליל ועטופים בניילונים, ונדמו לדבר מה מת עטוף בתכריך של פלסטיק. פתחתי את הדלת ודחפתי אותם בקצה רגלי אל תוכו של הבית.

כשקילפתי את הניילונים ויישרתי את עמודי השער ננקבתי במבטו של אלירז ובמבטם של אימו ושל אחיו. ליבי התכווץ, גם מהצער, מהמחשבה על חיים שנקטעו ומהמחשבה על האשה של אלירז ועל ילדיו. כשהייתי ילד נהרג אבי, ואמי איבדה את בעלה. אני יודע כי מוות אינו רק עצב אלא עצבונות רבים שנמשכים ונמתחים לאורך השנים ולעולם לעולם לא נמלאים.

הלב התכווץ לא רק מהצער גם ממבוכה. המבט החטוף על שערי העיתונים היכה את העין במילים חבוטות. כל השכול והאובדן הזה ומגש הכסף - הם הדפיסו את מגש הכסף על השער - וצילומי הדיוקן המחייכים והארונות העטופים בדגל. אבל בעיקר המילים ומי שאומר אותם, כלומר כותב אותם ומי שמפרסם אותם.

משום שיום יום אני קורא את מה שכותבים האנשים האלה ואלה שמפרסמים אותם, לחלקם איני מאמין לאף מילה ובכל מקרה, לא הייתי רוצה שהם ידברו מעל הקבר הפתוח של יקירי או אפילו מכרי. אפילו של בחור חייכן שהכרתי בקושי ואפילו של חייל שאיני מכירו כלל ונהרג.

משום שידיהם של העיתונאים, אלה שנשלחו לבית האבל המתפקע מצער אבל יותר מזה אלה הפובליציסטיקנים המקצועיים והפרשנים לכל עת, ידיהם מלוכלכות בדיו היום-יום ועטם גס ועוטה יבלות של טינות ונקמות ופכים קטנים. ומותו של חייל הוא דבר שאינו יום-יומי ואינו מלוכלך כלל וכלל, והוא מלא אצילות כמו של מי שעוזר לילדה קטנה לחצות את הכביש, גם אם אין בו מכוניות. וגם אם אינו בחור טוב.

אבל כשעיתונים שתככים ומריבה ממלאים את דפיהם והאמת מהם והלאה, כשעיתון שחרוט לו בצבעים צבעוניים של אדום ושחור ולבן על העמוד הראשון הציווי "לזכור שאנחנו ישראלים", כשעיתון כזה מבכה חייל שנהרג, הלב שלי מתכווץ פעמיים. פעם מצער ופעם ממבוכה.

לא צריך לצוות עלינו לזכור שאנחנו ישראלים. לא צריך להגדיל עוד ועוד את האותיות השמנות ממילא בכותרות האבל והשכול ולא צריך להוסיף עוד ועוד קלישאות ועוד עמודים ולחפש את התמונה הכי מזעזעת ולהגדיל את הדמעה ולרסק את האותיות בפוטושופ ואז להגדיל אותן עוד יותר. זה לא פטריוטי, זה לא לאומי, זה אפילו לא לאומני. זה סתם דוחה, ומביך. ומעורר חשק להשאיר את העיתון מחוץ לבית, ולחפש דבר מה אחר כדי לחלוק איתו את האבל, אם בכלל.

לא צריך להזכיר לנו שאנחנו ישראלים. אנחנו זוכרים זאת היטב. לא צריך להזכיר לנו שאנחנו עצובים, אנו חשים זאת היטב. ההגזמה הזו, ההתפלשות הזו, רק מערימה על האבל חבילות של סחי. ובכלל, מי צריך שיזכירו לו משהו - רק מי ששכח. וכך נראים העיתונים: כמי ששכחו את עצמם והם כעת חובטים בכוח בראשם ובראש הקוראים במאמצם להיזכר.

בניגוד למה שכתב כאן אורן פרסיקו אתמול, הקרבה עצמית היא ערך חיובי מאין כמותו. הקרבה עצמית אישית אולטימטיבית, כמו זו של חייל שנהרג בהיתקלות אקראית על גבול הרצועה, היא מעשה נפלא, מלא הוד, מעורר הערצה. היא לא דומה להקרבה של המחבל שנהרג יחד עם שלושה מחבריו באותה היתקלות, וצער אמהות ההרוגים משני הצדדים שייך לתרבויות שונות: זו לתרבות של חיים וזו לתרבות של מוות.

זו אמת פשוטה, שקל לשכוח אותה ובזמנים כאלה ועם עיתונים כאלה, קל להיות נבוך כשנזכרים בה.